יום ה', 2/8/1956
אתמול נפגשתי לראשונה עם המוצע לי כמזכיר פרטי: שמשון עינבל, יליד הארץ, חניך חיפה, בוגר המכללה העברית; שירת בצה"ל בימי מלחמת השחרור אך בגלל מחלת הקצרת עבד במטה ולא השתתף בקרבות; התברר כי הוא חוטר מגזע משפחת קלינגר, "הבנקאים" של צפת; אחד מארבעת המתחנכים שנתקבלו למשה"ח מבין בוגרי המיכללה על פי בחינת תחרות. הוא ייחשב כמושאל לי ממשה"ח ומשכורתו תשולם על ידי המפלגה. עושה רושם נעים - נבון ומנומס מאוד. אעשה איתו ניסיון עד לנסיעתי לאסיה ואחר כך נראה.
ישבתי עמו הבוקר על שתי תוכניות של ריכוז הנאומים והמאמרים שלי - אחת כללית ואחת מיוחדת לאישים. אם אחליט להוציא ספר או שניים, תעמוד השאלה אם לעשות זאת באמצעות "עם עובד" או "עיינות", אך דיה לצרה בשעתה.
נסענו יחד לת"א "במכונית תחנה" של המפלגה. ברח' הירקון נכנסתי מייד לישיבת הוועדה המכינה או המתמדת. עשיתי ניסיון נמרץ אך נואש להעמיד את מספר חברי המרכז לעתיד לבוא על 101 (כיום 131). לאחר מאבק חריף הכריע הרוב בעד 171 - הכל למען הדמוקרטיה, במקרה זה למען שיקוף כל ההרכב המגוון של המפלגה: שכבות, גילים, עדות, עיר וכפר, מקצועות וכו'. השיקול של כושר פעולה, יעילות של התייעצות, אפשרות של חילוף דעות מהיר - נסוג אחור מפני אלה.
אחר הצהריים שיחה עם חיים שורר בענייני "דבר". שוב עורר שאלת בחירתי כעורך "דבר" ושוב דחיתי את ההצעה לחלוטין. חזר והציע כי אתחיל לכתוב וגם לזאת לא מיהרתי להיענות.
ארוחת ערב עם שנער ב"דן": בעיית ביקורה בישראל של צמרת המשלחת של הבונדסטאג הגרמני-מערבי לוועידת בנגקוק. שמעתי כבר על בעיה זו מפי שפרינצק וגולדה. ראש המשלחת הוא יו"ר הבונדסטאג [ד"ר אויגן גרסטנמאייר] - היה אסור ע"י הנאצים, נשא נאום נלהב בפרלמנט בעד אישור חוזה השילומים. בין החברים - נשיא [המפלגה הסוציאליסטית] ספ"ד, [אריק] אולנהאור. היו"ר פנה אל שנער והודיע כי בדעתם לבקר במצרים ובישראל, אך אם אין ישראל מוכנה לקבלם - יבטלו את הביקור במצרים. עכשיו השאלה - מה תענה ישראל. לי ברור כי אם נענה בשלילה, שוב לא יפנו אלינו וכעבור שנה-שנתיים יתחילו לערוך ביקורים בבירות ערב ללא כל חובה של תקביל כלפי ישראל. מה נמצאנו מרוויחים איפוא על ידי הסירוב לקבלם? לעומת זה, אם נענה בחיוב, נוכל להתנות את הסכמתנו בהחשת המשלחת המסחרית-קונסולרית.
כל השעות הפנויות הוקדשו היום למיקרא ספרו [האוטוביוגרפי] של שלמה לביא "עלייתו של שלום ליש". נעתרתי לבקשת המחבר לפתוח את המסיבה הנערכת מחר בבית ברנר בת"א לכבוד הופעת סיפרו [בהוצ' "עם עובד"] ועל ידי כך נתחייבתי ממילא בקריאת הספר - מאמץ שאין בו שום ביזבוז זמן, חלילה, יען הספר הוא תעודה אנושית יקרת ערך ומצבת זיכרון חיה לתקופה של גבורת אופי וניצחון הרצון של יחידים שזכו להיות מעצבי גורל האומה. אגב, זה הספר הראשון שניגשתי לקרוא בו לאחר שזה כשלוש שנים - אוי לאותה בושה! - לא נגעה ידי בספר כלשהו. מיום היותי לרה"מ חדלתי לקרוא ספרים וכנראה לא הייתה לי תקנה מבחינה זו אלא בסילוקי משָׂרות החוץ.
