שבת,  28/7/1956

 

זוהי השבת השלישית ברציפות שאני מבלה מחוץ לבית בתנועה ובעבודה קשה.

יצאתי ב-8 עם יעקב הנהג מחברת התיירות - טדי מסדר לי הסעות אלו על פי ההיגיון שאני ראוי לתשומת לב לפחות כאיזה vip [איש חשוב מאוד] אמריקני. ב-9.30 הגענו ל"בית ברל". המעמד הוא סיום הקורס השנתי למחקר ולהשכלה שמסיימיו יוצאים לעבודה תרבותית וחברתית ביישובי עולים. נתבקשתי להשמיע את הרצאת הסיום ובחרתי נושא חדש ומחודש - יסודות מדיניות החוץ הישראלית. על 40 או כמה תלמידי הקורס נוספו כ-80 מורים ומורות, בעיקר מורות ממשקי האיחוד שהתוועדו לכינוס פדגוגי בבית ברל לאותה שבת. עשיתי ניסיון לחלץ את הנושא מִסַד העובדות ולהעלותו לרמה עיונית. תחילה עמדתי על עקרונות מדיניות החוץ בכל אומה ולשון וביררתי בעיקר שלוש בעיות:

בעיית היקף החזות של מדיניות החוץ,

בעיית העיתוי במערכת, יוזמותיה ותגובותיה,

בעיית התיאום בינה ובין הלכי הרוח השוררים בפנים המדינה על רקע של דמוקרטיה חופשית המנוצלת לרוב ללא מצפון על ידי אופוזיציה דמגוגית.

מזה עברתי לייחודי מדינת ישראל העושים את המשותף בינה לבין יתר מדינות תבל לטפל במדיניותה ואילו את הבחינות שלדידן היא יוצאת מהכלל ויחידה במינה - לעיקר. מניתי שבעה:

א) תהליך התהוות ישראל, שאין אח לו במיקרא הבינלאומי, וכתולדות מזה הרושם העצום שעשתה תקומתה המפתיעה ברחבי תבל בהתגשמות חזון נבואי ובתחיית עם עתיק יומין ועם זה רפיון מעמדה כהוויה בלתי מגובשת ובלתי מושרשת בתודעת משפחת העמים וכן הרקע והמשטר המיוחדים במינם של יחסיה עם או"ם;

ב) המצור בו נתונה ישראל מצד העולם הערבי על שלוחותיו המוסלמיות והאסייניות וכתולדה מזה עמידת בעיית הביטחון ברום סדר יומה;

ג) יחידותה ההיסטורית הנחרצת של ישראל אשר גם השלום עם העולם הערבי לא יבטלנה;

ד) דבר היות ישראל מדינה של עלייה - הן מפאת התהליך העובדתי של גידול אוכלוסייה מפתיע בקיצבו ובממדיו והן מפאת הייעוד שנושאת בו המדינה לקלוט נידחי העם היהודי לעתיד לבוא;

ה) אופיו המהפכני וקיצבו המהיר ללא תקדים וללא תקביל של תהליך הבניין והפיתוח וכתולדה מזה זיקות בינלאומיות מרחיקות ומכריעות לעזרת חוץ;

ו) דבר היות ישראל מדינת העם היהודי והזיקה ההדדית בינה לבין התפוצות בכל אתר ובכל זמן;

ז) החזון ו"השאוּפתה" של ישראל להגיע לגדולות ביצירה חברתית ורוחנית והציפייה לבשורתה בפינות שונות של העולם הכמֵהַ לגאולה.

דומני כי עם כל היותה עיונית הייתה ההרצאה גם עניינית. לאחר הפסקה נתייחדתי עם חברי הקורס בלבד ועניתי על שאלותיהם, שלא נשארו על רמה עיונית כלל אלא ירדו למישור הבעיות המעשיות העומדות על הפרק.

אחר הצהריים השתתפתי בהתייעצות על תיכנון פעולת "בית ברל" ובמיוחד פעולת המכון למדריכים לעתיד לבוא. ב-6 הייתי כבר בירושלים. עם צאת השבת נסענו במכוניתנו לבר-מצווה של שלוסברג - נכד של אתל היימן מדרום אפריקה - ומצאנו שם את הקהל הירושלמי הרגיל.

זאב ועליזה באו לביקור של פרידה ושוחחנו ארוכות על לונדון שלנו בעבר הרחוק ולונדון שלהם בעתיד הקרוב.

גדעון רפאל הופיע לטיכוס עצה בדבר תגובתנו למרקחה הבינלאומית שקמה מסביב להלאמת תעלת סואץ. אמרתי כי אסור לנו להתערב - בדיבור או במעשה. היינו תמימי דעים כי אין מפלתו של נאצר מובטחת כלל, בייחוד נוכח הססנותה של ארה"ב, אך במידה שיש לזאת סיכויים, חלילה לנו לקפחם על ידי התערבות פזיזה. סוף סוף נקרע המסווה הישראלי מעל ההסתבכות עם מצרים והיא הוצגה במערומיה כהתנקשות נאצר במערב. אם יגלה המערב תקיפות ויצליח להכשיל את הרודן המצרי, ממילא תצמח לנו מזה ברכה, אך כל פעולה פומבית מצדנו, ובייחוד מעשה תגמול בשעה זו על התפרעויות בלתי פוסקות בגבולות ירדן והרצועה או סיני, תסייע לנאצר לתלות בנו את הקולר, תלכד מחדש את החזית הערבית סביבו ותשמש פתחון-פה למערב לסגת ולהאשים אותנו בהכשלת תוכניותיו.

בין השאר הייתה בפי גדעון בשורה מרנינה: נפלה, כנראה, הכרעה חיובית בקנדה בדבר מכירת הסילונים - צמודה להסכמת ארה"ב לספק לנו משהו שלא היה כלול ברשימה עד כה. משחזר גדעון הביתה טילפן לי כי אמת נכון הדבר - נתקבל מברק המאשר את הסכמת קנדה סופית, כפוף לאותו תנאי שכנראה מימושו בטוח הפעם; 12 סילונים קנדאים יסופקו לנו אז מייד ועוד 12 כעבור זמן-מה.

בכן גם כאן נקצר מה שנזרע. בעיסקה הקנדאית שיקעתי הרבה להט ואמונה. הייתה לי הרגשה כי היחסים ביני לבין [שה"ח לסטר] פירסון, שנתקשרו עוד ב-1947 ונתהדקו מאוד עם ביקורי האחרון באוטווה, עתידים למלא תפקיד-מה בהכרעה החיובית. לעומת זה, אנשי הביטחון היו קרים כקרח כלפי סיכוי זה. המנכ"ל [שמעון] פרס זילזל בו זילזול גמור וטען בפה מלא כי לא יֵצֵא ממנו ולא כלום, ואילו הרמטכ"ל טען בכלל כי אין למשה"ח מה לעשות בענייני רכש ומוטב לו למשוך ידו מכל העסק ולהניח את השדה לאנשי הביטחון כרשות-יחיד שלהם. והנה נתממש הסיכוי הקנדי כמיבצע צרוף של משרד החוץ, שהנחיל למדינה נכס ביטחון כביר ערך ועם זה ניצחון מדיני חשוב. רתימת המשרד כאן, השגרירות באוטווה והשגרירות בוושינגטון למאמץ עליון בכיוון זה חלה בימי כהונתי ובניצוחי האישי ואילו התוצאה הושגה אחרי צאתי - כלום אין בזה ראיה חותכת לברכה שצמחה למדינה מסילוקי ואישור מדיני מובהק להחלטתו של ב"ג?