יום ג', 24/7/1956
זה ימים על ימים מעיק עלי מכתבו של ב"ג המוטל על שולחני כמזכרת עוון שאיחרתי איחור כה רב בתשובתי עליו ואפשר הֵזחתי דעתו כי כאילו אין תשובה בפי. היו נסיעות ונתרסקו ימים וגברה העייפות וגם נזקקתי לחדש בזיכרוני פרטי עובדות ולמצוא ניירות ישנים. אך כלו כל הקיצין וסולקו כל התירוצים ולא היה עוד מנוס ומיפלט מהמאמץ הנפשי לשבת ולכתוב. הבוקר דרכתי עוז ורתמתי עצמי למשימה.
בהפסקות ולסירוגין, עם כל מיני עיסוקים טפלים, כתבתי כל היום ולא גמרתי. לפי המתכונת שנקטתי ראיתי מלכתחילה כי תהיה זו איגרת לא קצרה, אך לא טרחתי במיוחד לקצר, אם כי לא מעט התלבטתי אם לכלול אמירה בוטה זו או אחרת והקרבתי רבות.
אחר הצהריים טילפן תקוע לספר על סיבוך חדש שנתארע על הר הצופים. "הליגיון" תפס שם בית שלדידנו הוא בתחומנו ולדידו בתחומו - אבל על כל פנים בית שהיה עד כה ריק ופתאום התגרו בנו על ידי תפיסתו; יצאו משקיפים להוציאו משם; בדרכם עברו על פני שטח שמיקשנו פעם; אומנם היזהרנום, גם היצענו ליווי; אמרו כי הם יודעים את דרכם; סוף שעלו על מוקש ונפצעו - שניהם קשה, אחד מהם עד כדי סכנה לחייו. מעשה שטן - שניהם קנדאים ושניהם נוחים לנו. ברנס הגיב כמי שנטרפה עליו דעתו מזעם - תלה בנו את הקולר, שפך על תקוע קיתון בטלפון וכמעט סירב להיפגש איתו. אנו דואגים לצורת הפרסום בעולם, אך מובן כי הדבר עלול להפוך קערת ההתפרעות הירדנית המתמדת על פיה.
סוף סוף נתקבל מכתב מנחום גולדמן - בדיוק כמוהו! מכתב כנה וידידותי וחם - ושטחי וקל עד לייאוש: הוא מלא צער על מה שקרה, אך אין דבר ויש לצבור כוחות, ואילו צפורה ודאי מאושרת כי השתחררה מעול מסיבות וארוחות ערב.
אחר הצהריים פרצה רחל קנטור מסן-פאולו בברזיל, יושבת עכשיו בלוגאנו: לב זהב ונפש חמה וראש קל ומסוחרר ופה ממלל בלי הפוגה. איך וכיצד ומדוע והייתכן? והעיקר- מדוע לא נלחמתי, הן העם איתי, באשר תיפנה בארץ - הכל לימיני, והכל תוהים ומתמרמרים ואינם מבינים מדוע נכנעתי, ואפילו שונאי מפא"י ומנאציה נותנים לי שבח וכבוד; ואשר לגולה - הרי תעיד סן-פאולו - שם אמון הכל ואהבת הכל נתונים לי. ואין לשער איזה כאב נגרם ומה רב הנזק בהילקח מהמוני יהודים נושא אמונם ואהבתם ביחסם לישראל. והיא שואלת: מה לעשות? צְ'טוֹ דְיֶלַט [ברוסית] לפי אותו סיפור [על מ' נורדאו (ר' ע' 1786); או הסיפור בשם זה מאת נ' צ'רנישבסקי, הוגה דעות רוסי (89-1828), שחינך דור מהפכנים; לנין נטל שם זה למאמר שכתב ב-1902].
בערב בא זאב שרף שביקשנו להתייעץ איתו בענייני דיור. הבעיה היא דירת הקבע, לאחר ששת חודשי ישיבת ארעי בבית הופיין. נטשנו את תוכנית קניית הדירה בבית ההולך ומוקם ברח' סמולנסקין ודבקנו בתוכנית של בניית דירה חדשה על גגו של בית ברח' בלפור [19]. עתה אנו יושבים על מדוכת המימון. זאב בא לדווח על תוצאות ההתייעצות שהייתה בינו לבין טדי ודוד. אפשרות אחת היא קבלת סכום כהלוואה ממקור פרטי. אפשרות שנייה - סידור עם ידיד בחו"ל כי יקים את הדירה על חשבונו וכרכושו הפרטי וישכירנה לנו. העדפתי את השנייה. במקרה הראשון לא אמנע משאלות בעיתונות מניין לקחתי 30,000 ל"י ומניין אשלם סכום זה ומדוע עולה הדירה הון כה רב. הסידור השני הרבה יותר חלק ולא איכפת לי כלל אם לא איהפך לבעל נכס לא-נד - אדרבה, מבחינתי יש לזה יתרון רב.
מזה עברנו אל "הנושא". זאב העיר כי מורגשת מאוד ירידת כבוד הממשלה בעיני הציבור. צפורה אמרה כי ירידה זו באה בעקבות "המאורע". תהיתי אם ברור לב"ג מה עולל בקרב הציבור - לאיזו התקוממות מוסרית גרם. זאב היה סבור כי בעיית הרושם בציבור לא הטרידה את ב"ג מעולם - אין הוא רגיש כלל לתגובות דעת הקהל. גילה קצת מהצפונות הידועות לו - או מפרי ניחושיו. לדעתו חתר ב"ג זה כבר לפירוק השותפות. מי יודע אם הליכתו לשדה-בוקר לא באה לספק יצר זה - להיחלץ מהזיקה אלי. הוא נלאה לשאת את היותי חופשי מהשפעתו ועצמאי לגמרי בהשקפותי. היה זמן שהיו על ידו שני אנשים עצמאים לחלוטין. משהסתלק אליעזר קפלן נשאר רק אחד. כל השאר כפופים לו ומצייתים. ייתכן כי גם מיבצע כנרת נבע מתוך כוונה זו של פירוק - להביאני לידי התפטרות. כשהצעתי את עצמי כמועמד למזכירות המפלגה ראה אור: גם אסתלק וגם ייעשה הדבר בשקט ובשלום וגם תצמח מזה ברכה למפלגה. כאשר הודעתי לאחר שיקול נוסף כי אין הדבר בא בחשבון - חשך עליו עולמו: כאילו נלקח ממנו משהו יקר אשר הוא דימה כי כבר היה בידיו. אז באה ההתפוצצות. שאלתי: אם זו הייתה ההשתלשלות, מדוע הכריחני להיכנס לממשלה זו, שעה שמנוי וגמור היה עמי לפרוש? כאן לא הייתה בפי זאב תשובה. הוא ניסה לטעון - בסתירה להנחתו הקודמת - כי היה כאן תהליך של גיבוש אשר הגיע להשלמתו רק במשך הזמן.
על כל פנים היה ברור לזאב כי ב"ג נשם עכשיו לרווחה. הוא מתהלך כאדם שהשתחרר מכבליו. אין מצב זה מביאו לידי ניצול החופש לשם נקיטת קו קיצוני. להיפך, הוא מגלה הרבה יותר מתינות וזהירות מקודם.
מכל הניתוח הזה לא נתרמז כי זאב מגנה את ב"ג או כי הוא רואה את "הפירוק" כמישגה חמור. ייתכן כי הוא רואה זאת כעוול אישי, אך לא כמישגה ממלכתי. אין לי ספק כי מנהיגותו של ב"ג היא בעיניו נכס עליון ומכריע כנגד הכל. ואם הוא חושב כך, שיחסו האישי אלי אינו מפוקפק לדידי, רבים אחרים על אחת כמה וכמה. הן אמר [שמואל] יבנאלי מה שאמר בוועדת השישה-עשר במרכז. היחס הרווח בציבור לחוד ויחסם של "אישים" רבים לחוד.
לאי-הזדהות גלויה עם קיטרוגי הגיע זאב כשעברנו לדבר על גולדה. אמרתי כי הסכמתה לקחת מידי את משרד החוץ ולסייע על ידי כך לנישולי גרמה לי אכזבה אישית מרה. לא הייתי מאמין כי ייתכן כדבר הזה. יהיו אשר יהיו הסכנות שהיא חששה להן באם תסרב "לשתף פעולה" - זאת אומרת אם נניח כי הסתלקות ב"ג היא בעיניה האסון הנורא ביותר שיכול למצוא עכשיו את המדינה - יש צעדים אשר אדם בעל יסודות מוסריים מסרב לעשותם, ויהי מה; איננו יכול וחסל. נוכחתי לדעת כי גולדה היא בעלת נפש הרבה פחות עמוקה משחשבתי. עם כל הקסם שבה והרושם של עדינות האופי - יש בה מידה של רדידות נפשית.
זאב הגן על גולדה. הקו המנחה את פעולתה הציבורית הוא הערצתה את ב"ג ונאמנותה ללא גבול לו. היא הכריעה את הכף לטובת ב"ג אפילו נגד [דוד] רמז (רצונו של זאב היה לומר: על אחת כמה וכמה נגדך!).
ראיתי כי זאב עצמו אינו מבין מה זה איסור מוסרי מוחלט החל לדעתי על התנהגות מסוימת כלפי חבר, אשר שום משבר, אסון או סיכון ממלכתי אין בכוחם לבטלו. כדוגמה פעוטה למידה זו, דון-קישוטית לכאורה, הזכרתי לזאב את הלילה שבילינו יחד במעצר בריטי ב-1946, זמן קצר לפני פרשת לטרון, אני והוא ואליהו דובקין ועוד כמה חברים. נסענו בשעה מאוחרת מת"א לירושלים. כשהגענו מצאנו כי עוצר הוטל על העיר. אסרו אותנו והובילונו לאן שהובילונו. דבר היותי בין העצורים נודע לראשי השלטון. המזכיר הכללי קם משנתו וטיפל בשחרורי אצל שלטונות הצבא. לבסוף הופיע בתא שלנו קצין שהכריז כי נתקבלה פקודה להניח לי ללכת הביתה. שאלתי בדבר חברי למעצר. אמר כי ביחס אליהם לא נתקבלה שום פקודה. אמרתי כי לבדי לא אצא - ונשארתי בתא עם כולם. יצאנו לחופשי יחד, כשהגיע הבוקר.
אינני סבור כי זאב התרשם מהוכחה זו.
כשהלך ב-11 קראתי לרוחמה והתיישבתי לגמור את המכתב לב"ג כשהיא מדפיסה במכונה את טיוטתו הראשונה. עבדנו יחד עד אחרי 3 ושכבתי קרוב ל-4, אך סוף סוף גמרתי את המלאכה הזאת, שהייתה פרק נפשי.
