יום א', 22/7/1956
לאחר שבת שנייה ללא מנוחה אני מתהלך כסהרורי. למען היומן עברתי על פרטיכל ישיבת הממשלה שבה היגשתי התפטרותי - האחרונה בהשתתפותי - וחייתי מחדש את הסערה שכבשתי בחובי אז ואת העלבון הצורב שגרמה לי התנהגות חברי אנשי המפלגה .
ישבתי עם זאב ש"ק על סידור ענייני קרן השר במשרד החוץ ובעיות אישיות אחרות.
לפתע הופיעה טובה פורטוגלי מכפר גלעדי, אלמנתו של חבר "השומר" מנדל פורטוגלי, אחד מגיבורי אותה תקופה. את מנדל החסון ורחב-הכתפיים ראיתי פעם פעמיים רכוב על סוס בהיותי עוד תלמיד "הרצליה", ויהי בעיני דמות אגדית. בפעם הראשונה הכרתי אותו ואת טובה כאשר ביקרתי בביתם בכרכור ב-1915, לאחר אותו ליל שימורים של הליכה ברגל מתל-אביב אשר עליו סיפרתי פעם באזכרה לדב [ביום השלושים למותו, ינואר 1941].
[להלן סיפור "ליל השימורים" כפי שהביאו מ"ש בפרק "דב הוז" בספרו "אורות שכבו" (ע' 8-7):]
פעם, לפני מחצית יובל שנים, הלכנו שלושתנו [אליהו גולומב, ד"ה ומ"ש] מתל-אביב, עם עוד חבר אחד, לכרכור הרחוקה. הלכנו יום שלם ואשמורת לילה. בחשכה תעינו ואָבדנו דרך. הגענו לכפרים ערבים נידחים וחזרנו על עקבינו. התחלנו שוקעים בביצה. ליל כסלו היה, לילה קר, טחוב ואפל. כמעט כלו כוחותינו ואמרנו נואש. בדרך נס עלינו על חלקה יבשה - נחלצנו מן היוון. החלטנו לשהות שם עד אור הבוקר. אספנו זמורות וערכנו מדורה. אמרנו נשכב סביב האש ובתור נשמור עליה לבל תכבה. דב אמר: אני אהיה הראשון. כשהאיר היום הקיצונו והנה דב עודנו על המשמר. אחרי יום ארוך של הליכה, אחרי ערב של תעייה מפרכת, ניצב על המשמר כל הלילה, שמר על האש ועל מנוחת חבריו, לא העיר איש. זה היה דב מתחילתו ועד סופו.
טובה היא בת מטולה, אחות ל[אנשי "השומר"] יגאל ומשה איליוביץ, כיום סבתא מצומקת אך מלאה חיים ועיניה מפיקות פיקחות ויותר מזה - חוכמה אמיתית. באה להכריז באוזנינו כי קיבוץ כפר גלעדי כולו, ובייחוד חבריו הוותיקים, איתנו בלב ונפש. לא חדלה מלשנן אימרה חגיגית זו. הופעתה בביתנו בבוקרו של יום חול כאורחת כה נדירה, מירכתי צפון - היה בה משום "פקוד פקדתי", חסד נעורים ונאמנות עד זיקנה וביטוי לרחשי לב עמוקים. כזו הייתה הופעת נחום הלוי. זה היה תוכן מכתבו של הילל [הלל לנדסמן, מבוגרי המחזורים הראשונים של גימ' "הרצליה", אישיות ראשונה במעלה בגליל העליון המערבי] מאיילת השחר, לוואי לארגז השזיפים. זו הייתה משמעות דבריהן של שרה וחנה בכנרת. כאלה היו מכתביהם של [אליהו] כרמיאלי ו[משה] שושני מגניגר. זאת ביטא אברהם האפט מדגניה ב' כאשר קם לברכני ב"אוהלו". ונזכרתי בפסוק אחר מ[שמעון] פרוג משורר ילדותי הציונית: "טי נֱיה אַדִין" [אינך בדד! ברוסית].
קיבלתי הצעה מג'ון קמחי להריץ מדי שבוע כתבה לשבועונו "ג'ואיש אובזרבר" - לא איכפת אם על דברים של מה בכך - בתשלום 30 לי"ש. כאשר ביקרונו אחה"צ אברשה ומירה גרנות - אף הם לביקור של הבעת "הזדהות" ואהדה ושאר רגשות כנים שהזמן גרמָם - עשיתי להם חשבון כי אני מפסיד כבר כ-2000 ל"י לחודש על ידי אי-היענותי לכל ההזמנות הפַתייניות.
לגבי כל העניין הזה של "כתיבה" אני נתון במחנק. ברור כי אם אכתוב בכלל, אעשה זאת - או לפחות אתחיל - ב"דבר". אבל גם התחלה זו קשתה עלי כקריעת ים סוף. לא אכתוב אם לא יהיה לי דבר-מה מיוחד להגיד ולא יהיה לי מה להגיד אם לא יתרחש משהו שיגרה וידרבן אותי להשמיע קולי. "סתם ככה" - רק למען הראות עצמי בדפוס ולזכות בשכר סופרים - לא אגש לכתיבה.
ולפנות ערב בא שלום רוזנפלד מ"מעריב", לִשְנות רשמית את ההצעה שהובאה לפני בשם [משה] ז"ק על ידי יעקב הרצוג. כשאמרתי כי אין לבי לכתיבה עכשיו בכלל ועל כל פנים לא אתחיל ב"מעריב", אמר כי עניין זה כל שעה שעתו ועל כל פנים, אדע נא כי שערי עיתונם פתוחים לפני תמיד.
מ-8.30 ועד 12.30 בלילה ישיבת ועדת י"א בהאוצר. המשך הוויכוח המר בין אנשי הכלכלה מזה ואנשי האיגוד המקצועי מזה, בו ניסיתי לקטרג על אנשי האיגוד לא בשל אי-דאגתם למשק אלא בשל אי-דאגתם לפועל, בהיותם נגררים אחרי אשליותיו תחת לפקוח עיניו על המצב לאמיתו ולהעמידו על הסכנות האורבות לו לעצמו. ב"ג השתתף בישיבה וגילה סימנים של התקדמות להבנת העניין, אך לא במידה מספקת. בצאתנו אמר לי כי מוטב לא לדבר על "מפולת" - לדעתו יש בזה הפרזה מזיקה. עניתי כי איני מקבל דעה זו - להיפך, אני רואה בבריחה מראיית שחורות אולי את הסכנה העיקרית.
