יום ד', 18/7/1956
ביקשתי את זאב ש"ק, הנמצא בת"א, לגשת אל זיסו ולברכו בשמי.
שוּגרמן, שחזר מארה"ב, בא להביע רגשותיו. בקרב יהודי ארה"ב עורר עניין סילוקי ואופן ביצועו זעם רב. הכל בטוחים כי לא יעבור זמן רב בטרם אחזור - ולא לשָׂרות החוץ אלא לראשות הממשלה.
בתקווה זו - יתר על כן, בביטחון זה - מפרנסים אותי מכל צד, בכתב ובעל פה, ידידים קרובים ואנשים רחוקים, בארץ ובחו"ל. תשובתי - רק לעתים רחוקות למאחלים, אלא לרוב לי לעצמי - היא [כי] הדבר הבטוח בחיים הוא מה שכבר אירע ואילו לעתיד הכל סתום ותלוי במזל. על ידי פירוק השותפות יצר ב"ג ברירה חדה: או הוא או אני. במירע סיוטי אינני רואה עצמי חוזר לממשלה אשר הוא עומד בראשה. פרשה זו נסתיימה וחלפה לבלי שוב. אשר לאפשרות כי אבוא במקומו כרה"מ, הרי הסיכוי הזה מעורפל ביותר. אין כל סימן לרצון כלשהו מצד ב"ג לנטוש שוב את ההגה. להיפך, הצעד הגס והאכזר שהוא עשה על אפה וחמתה של המפלגה והמדינה ברובן המכריע ומתוך סיכון עניינים לאומיים חיוניים ביותר מוכרח לחייב ולדרבן אותו להחזיק מעמד ויהי מה ולהתמיד עד כמה שאפשר יותר. ביצר הזה להוכיח כי הוא יכול להסתדר בלעדי ולסתור את ההנחה כי אי-אפשר למדינה בלי משה שרת - בו הערובה לתקופה ארוכה כי ב"ג לא "יתעייף" ולא ישתולל, אלא יכלכל מעשיו במתינות ובתבונה ויזדיין בסבלנות ובנשימה ארוכה. אפשר להניח בביטחה כי הוא יחזיק מעמד עד הבחירות הבאות - ואילו מה תהא החזות אז, מי נביא ויגיד. דומני כי יש בדיוק אותו סיכוי כי סילוקי זה סותם את הגולל על דרך חיי המדינית כשם שיש סיכוי כי עוד אחזור אל ההגה כרה"מ. אומנם עניין מפליץ הוא כי מדינה כישראל תוותר לעת כזאת על כוח כמוני - אבל הכל ייתכן בעולמו של הקב"ה, והראיה כי סֻלוֹק סולקתי ואף על פי כן הכל שריר וקיים!
חזרתי לירושלים במכונית המפלגה ועמי זאב ש"ק, העוסק כבר בהכנות לקראת מינויו לאנגליה. סיפר לי טובות רבות על הליכות גולדה במשרד - הסברת הפנים שהיא נוהגת, האמון שהיא מגלה, ההתייעצויות שהיא מרבה לקיים, אבל אישר את הרושם כי משרד החוץ איבד את עצמיותו והפך לסניף של משרד ראש הממשלה וכן כי בתוך המשרד חלה הפיכה פנימית: חדלו הלחץ והתנופה מלמעלה ומרכז הכובד של היוזמה והתביעה לפעולה עברו מהשר אל הכפופים לו.
בבית בירושלים פגישה עם [ד"ר ארתור] לֶליוולד, המנהל החדש של "קרן נורמן" [הקרן האמריק' למוסדות בישראל], שבא יחד עם חבר הוועד הישראלי אדי גלבר ומזכירתו יהודית גוטליב. הסכמתי סופית לשמש נשיא כבוד לוועד הישראלי.
לארוחת צהריים הזמנתי את וולטר. ביררתי איתו את עניין העמדה שיש לנקוט לגבי עתידה של מחלקת החקר במשרד החוץ: יש לחייב תוכנית של מיזוג מוסדות המחקר והביון של המדינה ברָשות מרכזית אחת, על מנת שלא תהא כפופה גם לצבא גם למשה"ח אלא תשרת עצמאית את שניהם, אבל בשום פנים אין להסכים כי הריכוז יבוצע במסגרת הצבא. כפי שאמרתי לשאול, כל עוד קיים אמ"ן לחוד מוכרח להתקיים חקר של משה"ח לחוד, יען חֵקר הוא מוסד ישר-לב, המקפיד על רישום העובדות ופירושן ללא כל כוונה-תחילה ועמדה נקוטה מראש, בעוד שאמ"ן לוקה במגמתיות מובהקת וטורח להסתייע בעובדות כדי לחזק ולהוכיח את גירסתו המדינית.
עניין שני שדנתי בו עם וולטר היה הדוח שהוא עומד להגיש לב"ג בדבר ארגון הפעולה הערבית. היבעתי ביטחוני כי יהיה לו אומץ להציג את הדברים כהווייתם ולא כדמיונו של ב"ג. רצוני לומר, עליו לקבוע כי כל התוכניות שהגה עכשיו ב"ג, כאילו היו חידושים נועזים ומפתיעים, אינן למעשה אלא העלאת גרה של הקיים והעומד והנמצא במלוא הפעולה. במידה שמדובר בתוכניות אלו על ממדים יותר רחבים וקצב יותר מזורז, הייתה הפעולה שהחלה מגיעה אליהם ממילא בהתפתחותה, תור בחינת כל צעד חדש מפאת אפשרותו המציאותית וערכו המעשי, בעוד שקפיצות הדרך שתובע ב"ג עלולות להכניסנו להרפתקאות חיסרות-יעל ולגרום לנו ביזבוז ממון יקר.
המשרד נתון בתכונה לקראת בואו של מזכ"ל או"ם מחר. וולטר שאל אם אני מעוניין בפגישה איתו. אמרתי הן, אבל אך ורק אם תבוא היוזמה מצדו. וולטר אמר כי ודאי ישאל לשלומי ושאל אם מותר לענות כי שלום לי ובוודאי אשמח לראותו. אמרתי לאו: שלום לי - ותו לא; אם בתגובה לכך תבוא שאלה מצד המרשילד בדבר אפשרות לבקרני, יש לענות כי בוודאי אשמח. הוסיף וולטר ושאל אם לא כדאי לזמן את המזכ"ל לארוחת ערב שעורך ארתור ממילא מחר בערב ואשר אליה מוזמן גם אני. שוב אמרתי לאו - אין רצוני בפגישה שתבוא בהיסח הדעת, אלא רק אם תסודר במיוחד ולפי יוזמת המזכ"ל.
אחה"צ שיחה עם אורי רענן מ"הארץ": בחור נבון, משכיל ותרבותי, חבר המפלגה אשר "הארץ" ולא "דבר" ידע לקרבו, משמש סופר מדיני בירושלים וכותב מאמרים ראשיים ומיוחדים על נושאי מדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים, וינאי חניך אנגליה, בכלל זה אוקספורד, עלה ב-1950 ורק אז התחיל לומד עברית, מאוד לא ישראלי בהופעתו עד היום הזה. כתב מאמר על מעמדנו באסיה וביקש לבדוק הנחותיו ומסקנותיו. דבר נסיעתי לאסיה הסתנן לפני שבוע באמצעות "למרחב" ורענן בנה כנראה את מאמרו על עובדת המסע הזה.
אגב דברי ההסברה הירהרתי אם יעלה בידי פעם להגיע לכתיבה עצמית בעיתונות -עניין שכרוך בו שיקול חיוני מבחינת הפרנסה - כל עוד יוסיפו עיתונאים לראות בי סמכות מדינית ומקור של הדרכה. חלילה לי להתרעם על הפונים אלי, להיפך, נפתחים לפני על ידי כך סיכויים להנחיית מחשבתו המדינית של הציבור, אבל בינתיים התוצאה המעשית כי אני "מוכר" לאחרים את רעיונותי ומקפח את עצמי.
משהו מזה נתרמז בחצי צחוק אגב שיחה אישית עם אורי רענן.
אורחים בזה אחר זה אשר גזלו יחד כשלוש שעות. רות גרובר ובעלה, המבקרים בארץ מדי שנה בשנה, ביקשו בכל הכנות והתמימות לדעת "מה קרה". לא היה מנוס מהסברת העניין כפשוטו. גם הם הביאו עמם את הבעת הזדעזעותה של הציבוריות היהודית בארה"ב והרושם העגום בדעת הקהל בכלל. הלן ריד הישישה, בעלת "הרלד טריבון" - העיתון אשר רות עודנה כותבת בו - דרשה ממנה במפגיע להביא מהארץ הסבר מלא לתעלומה. עוד הם יושבים, הופיע זוג צעיר מאנגליה, שבאו לארץ לבלות את ירח הדבש. שניהם יפים להפליא, אך במקצת "חופשים" בהליכותיהם ואינם מקפידים על "מרחקים". שמו ולטר שוורץ והוא משתתף קבוע, לדבריו, ב"איבנינג סטנדרד" ודווקא ב"יומנו של איש לונדון" המפורסם. עוד הללו משיחים ויבוא אורח מאורחים הוּחס, [שמעון] שמעונוביץ ממונרוביה - קונסול הכבוד שלנו שם, אשר עשה רבות להידוק קשרי הידידות בין ישראל לבין ליבריה ועתה הוא זומם להביא את הנשיא השחור [ויליאם] טַבְּמַן לביקור רשמי אצלנו, שלח לנו כלי שנהב ועתה בא לראשונה לבקר בארץ. האנגלית שבפיו יש בה כדי לעורר פלצות אך מייד התברר כי הוא בן קיוב וחניך פטרבורג והרוסית שפתו כשפתנו. יצא פעם לסייר את אפריקה ברגל - אם תרצה, תאמין - והגיע לליבריה, וזה שלושים שנה הוא "עושה חיים" שם יחד עם אחיו ושפרה עליהם נחלתם. עתה זכה גם לייצג את ישראל העצמאית, והיש עוד באפריקה מאושר כמוהו?
לבסוף הופיעו גדעון ויעקב לשיחה על ביקור המזכ"ל ושאר עניינים העומדים ברומו של עולם משה"ח. סיפרו הרבה על הלהט החדש של ב"ג לפעולה רבת תנופה במדינות ערב ותהו אם עתיד בולמוס זה שתקָפוֹ להשפיע על מדיניותו בענייני שביתת הנשק ולהבין סוף סוף כיצד כל תגמול רב-ממדים, זאת אומרת רב-דמים - מצית מחדש מדורות של שנאה ונקם ושם לאל כל ניסיון להגיע למגע ולסיכוי של מו"מ. לדעתי יש בהחלט לצפות להתפתחות זו, עתה שב"ג הוא המולך בכיפה, הוא ואפסו עוד. עלה במחשבתי, שמא זוהי אחת הכוונות - לפתח עכשיו תנופה רבה בפעולה הערבית, דווקא עכשיו, דווקא בלעדי, ואולי לזכות בהצלחה מדינית גדולה, אולי להגיע להגשמת חלום השלום, דווקא הוא לבדו!
אשר למזכ"ל, פתאום שאל גדעון: מה אם ב"ג יזמינך להשתתף בשיחות? אמרתי כי אדחה את ההצעה. הוספתי כי אומנם יהיה לי סיפוק ממנה - מעין הודיה בסמכותי האישית, אבל דווקא משום זה תסב לי דחיית ההצעה הנאה יתרה. לאחר העוול שעולל לי ב"ג מותר לי להקשיח לבי כלפיו. יתר על כן, מה יהא פירושה של הזמנה זו? כי ב"ג בוחר לו כראות עיניו הזדמנויות לשיתופי בהנהלת העניינים? אני דוחה בכל תוקף שיטה פסולה זו. מה בצע אם אשב בשיחות עם המרשילד, ואחרי כן, לרגל איזה עניין מעשי, ינקוט ב"ג עמדה כלפי או"ם שאני שולל אותה תכלית שלילה? את חשבון האחריות המדינית אין לעשות לחצאין, לשליש או לרביע. בשיתופי הארעי והבלתי מחייב יהיה מעין חיפוי כלפי הציבור על סילוקי - יצירת רושם לראווה כאילו עודני משתתף בהנהלת העניינים, כדי לשכך את התמרמרות הציבור. לא אתן יד לזיוף זה. אם פרשתי- הריני פרוש לחלוטין ולא אבוא לסייע לטשטוש העובדה המשוועת הזאת.
אבל פתאום תפסתי את כל חוסר השחר שבהצעה. שאלתי: מניין כי ב"ג חושב להזמינני? גדעון גימגם כי יש לו יסוד מסוים להניח זאת. לא הרפיתי ממנו: מה היסוד? גדעון גילה, כי דובר על כך בין חברים. התפוצצתי: ובכן בדעתכם היה ל ה צ י ע זאת לב"ג? חלילה לכם - הוציאו זאת מראשכם. גם אילו הציע זאת ב"ג בהתעוררות עצמו, הייתי משיב פניו, אבל אז לפחות הייתה לי מזה קורת רוח מסוימת, אבל להסכים כי אתם תלכו להכניס את הרעיון לראשו, על מנת ש ה ו א ידחה את ההצעה, אל אלוהים איזו איוולת היא זאת.
גדעון נרתע וביקש להצטדק: חשבנו כי הדבר ירים קרנך בעיני הציבור; תהיה בזה הפגנה כי אין לנהל מיבצע מדיני חשוב בלי השתתפותך! צחקתי: אינני זקוק לשום תחבולות שירימו קרני - כבודי בעיני הציבור במקומו מונח ואין לדאוג. טשטוש העובדה כי פרשתי ויצירת מצב כי אני גם בחוץ גם בפנים רק תזיק למעמדי המוסרי. יחדלו נא ידידי הטובים מלטפס על קירות חלקים ויניחו לי לקבוע את קו התנהגותי לפי חושַי אני.
נראה כי זו הייתה מטרת ביקורם של השניים - לשכנעני כי אתן להם יד חופשית להביא את ב"ג לידי הזמנתי - ולכן יצאו מבוישים.
לארוחת ערב אצל דב וגולדי יוסף לכבודם של צ'רלס ולוסיל רוזנבלום מפיטסבורג, המקיימים עכשיו את ביקורם השנתי בארץ. מנהג זה לבלות אחד-עשר חודשי חולין בשנה בארה"ב וחודש אחד של חג בישראל מתחיל להיעשות קבע בחיי כמה משפחות באמריקה. היו גם אברהם ומרים גרנות וגברת אחת מציריך. באתי מרוגז וממורמר וכדי להצניע כעסי ועוגמת נפשי פתחתי בסיפורים ודיברתי ומשכתי עד שעה מאוחרת.
חזרנו הביתה מפולצים מאורח חיים חדש זה, בו זמננו הפקר והבית פרוץ לכל פולש, והיום נעשה פירורים אשר כל דיכפין בא ואוכל בהם, ואם נותרה שעה לעשות בה משהו של ממש הרינו חייבים להיענות להזמנות ולכלות את שארית יומנו עד תום. והצרה היא כי כל המבקרים והמזמינים מתכוונים אך לטובה ורואים חובה לעצמם לפוקדנו כאילו בצרה ולהסביר לנו פנים בימי ניסיון - לבדר ולנחם ולעודד, כאילו ישבנו אבלים ומתבודדים ביגוננו.
עודנו מתחלקים ברגשות אלו והנה צלצול בדלת. דוד הכהן בא לכלות את השארית שבשארית, כשהוא שופע טוב לב וידידות חמה ומאור פנים ודאגה אמיתית. התייעצנו איתו על הדירה המוצעת לנו - אם אין היא מרווחת מדי לפי מושגי המוסד לביקורת [של מפא"י] מזה ו"שורת המתנדבים" מזה - ואיך נתרץ הוצאת 32,000 ל"י על רכישתה, והעיקר איך נסביר את מוצאו של סכום זה אשר עומדים להשיגו בשבילנו מאיזה מקור שמחוץ לכל חשבון, וכאילו לתיתו לנו בהלוואה.
[להלן מכתב שמואל דיין (ח"כ, מפא"י) אל מ"ש, שנכתב ביום זה, ותשובת מ"ש; המכתבים שמורים בארכיון הציוני והועתקו באדיבותו:]
משה שרת יקירי! 18.7.56
דבורה מתענה בכאבים איומים זה כמה שבועות בבית-החולים ביילינסון. מחלתה חסרת תקווה. מצבה מיואש.
ברגעי חסד, יש ואנו משוחחים שיחות אחרונות. בשבוע העבר באחד הימים בין ערבים, הקשבתי רב קשב לדבריה הלוחשים טיפין טיפין. ואמרה לי: "אני רוצה לכתוב למשה שרת מכתב ואיני יכולה בשעה זו. אכתוב לו ולצפורה". אמרתי: "קשה לך הכתיבה. אכתוב מפיך תיכף ומייד". אמרה: "לא. מוטב מחר ואכתוב בעצמי".
ידעתי שלא תוכל. אמרתי: "מה ברצונך לכתוב?" אמרה: "אני אוהבת את משה. אוהבת אותו על עדינות נפשו. עברו עליו באחרונה ימים קשים, ושוב הוכיח גודל נפש". אמרתי לה: "רצוני להבין אותך בנקודה אחת. את כתבת ברשימתך ב"דבר הפועלת" על רצח ילדי שפריר לקצץ הידיים שרצחו הילדים. את בהשקפתך בעד תגמול, וזה בניגוד להשקפותיו של משה שרת. את אוהבת את משה שלנו - את מוסיק [בננו], והוא מתנגדו של משה שרת בשטח זה. ואת אוהבת את שניהם. אין כל הפרעה בגישתך לשניהם?"
"מה שייך?" אמרה. "על אהבתי למשה שלנו לא תפריע כל השקפה ושום עניין. את משה שרת אני אוהבת כאדם עדין נפש וגדול רוח. אף בגישתו למשה יש הכרה חיובית. הרי הוא כתב לי בהתמנות משה לרמטכ"ל, כי יש בו אומץ רוח שהנחלתי לו בחלב האם בדגניה."
מתוך החשבת דבריה, ובמיוחד במצבה זה, וביחס אישי אליך, הריני מוסר לך דבריה שביקשה לכתוב לך וזה ניטל ממנה.
משה הרי תבין שיחסי אליך אינו שונה מיחסה של דבורה. בשאלתי רציתי לעורר אותה להגבה.
שלך,
שמואל דיין
*
מר ש. דיין 15.8.56
נהלל
שמואל היקר,
המברק ששלחתי לך ביום הלוויה הביע רק מעט מזעיר ממה שהרגשנו וחשבנו, אני וצפורה, על דבורה בלכתה לעולמה. יש אישים נדירים שניחנו בסגולה היקרה לשמש תמיד מאור לאחרים, להשפיע עליהם מזוך לבם ולטהר את האווירה שמסביבם. כזו הייתה דבורה בעינינו וכזו נזכרנה. הייתי אסיר תודה לך בלי גבול על אשר מצאת זמן והייתה לך היכולת, בעיצומם של הימים הנוראים שעברו עליך, לכתוב לי מכתב אשר נגע עמוק בלבי. הערצנו את הרוח האצילה והלב הקשוב של דבורה אשר באו בו לידי ביטוי. לבי נקפני מאוד על אשר עקב פורענויות שונות לא הספקתי לענות על המכתב בטרם נקפד פתיל חייה. העובדה כי היא זכרה אותי בדמדומי חייה והביעה רגש כה ידידותי כלפי מעוררת בי התרגשות עמוקה.
אשר לבעיה הנוקבת שעליה נסבה שיחתך עם דבורה - ודאי אחת האחרונות - יש לי הרבה מה לומר עליה, אך לא אעשה זאת במכתב זה.
שנינו מביעים לך את רחשי לבנו ולוחצים את ידיך בחוזק.
משה
