יום א', 15/7/1956
הבוקר התמזמז לטיפול בניירות שונים ומשונים. עדיין מגיעים מכתבי עידוד בודדים מהארץ ואילו זרם המכתבים מחו"ל נמשך והולך.
לארוחת צהריים אריה לבבי ערב חוזרו לבלגרד. סיפר באכזבה עמוקה על שיחותיו עם אישים המסמלים את יושר הלב והטוהר המוסרי שעודם קיימים במפלגה - שאול, יוספטל, כסה. כולם הגו נכאים באוזניו ומכולם אפסה תושייה - כאילו הוטלה על המפלגה גזרת גורל שניבצר ממנה להמרותה. בפעם הראשונה, אמר אריה, הוא נתקל כאן בארץ במצב שעד כה חשבנוהו אופייני לגבי צרפת - הודיה מפורשת כי המצב נואש תוך הרגשת אוזלת יד גמורה לשנותו.
לבבי ציין לשבח רעיון שהצבעתי ב"אוהלו" - בדרך נס "הסתנן" רעיון זה ללא סילוף ממאיר לתוך "ג'רוסלם פוסט" - והוא כי עלינו לחתור להשפעה ולהישענות על כוחות שיש בידיהם לרסן את התוקפנות הערבית. אריה הבין נכונה את דברַי כמרמזים במיקשור זה לבריה"מ, גם לנהרו ולטיטו.
אחר הצהריים שרשרת ביקורים: [העיתונאי והסופר היהודי-בריטי] ג'ון קמחי שקיבל ממני חפיפת ראש יסודית על בוקי סריקי שתלה עיתונו [השבועון "ג'ואיש אובזרוור"] בהתפטרותי; אריה שנקר הזקן שבא להביע רחשי לבו הכאובים; דניאל לוין שניסה לקבוע מסמרות לגבי מסעי על פני אסיה ואמרתי לו כי לא אעיין בתוכנית עד אם אוזמן רשמית על ידי שה"ח באישורו המפורש של רה"מ, לבסוף הרב הרברט פרידמן העומד בראש הנהלת "המגבית" בארה"ב. בחור נהדר ונלבב זה ביקש לדעת בכל הפשטות מה מאחורי התפטרותי ולא ראיתי פסול במתן תשובה ברורה על שאלתו: ניגוד אישי וסתירה מיזגית ביני לבין ב"ג אשר ב"ג מיאן לשאת בה עוד - וכיוון שהוא רה"מ ואילו אני רק שה"ח נתחייבה המסקנה מראש. הסברתי את הפילוסופיה של הוכחת אי-הכרחיותי, זאת אומרת את דבר הַקרבתי על קידוש העיקרון המופשט הזה, וכאן לא שלטתי עוד ביצר גילוי הלב ואמרתי: "הילד מאושר עכשיו - הוא שבר סוף סוף את הצעצוע ועל ידי כך בא על סיפוקו." הֶרְבְּ ביטא כאן רעיון מעניין. כל עוד עמדנו יחד בראש העניינים, שימשנו יחד מוקד של נאמנות ולא נתעוררה שאלה של תמיכה בזה או בזה; אך משהכריז ב"ג למעשה או אני או הוא והחבילה נתפרדה בשל כך, הוצג כל ציוני וכל אוהב ישראל בארה"ב בפני השאלה לצדו של מי מהשניים הוא עומד. התוצאה הייתה, מודיע הֶרְבְּ החלטית, עלייה עצומה של קרן מ"ש.
המטרה המעשית של הביקור הייתה להפציר בי כי אבוא לארה"ב בפברואר 1957 למעמד גדול של "המגבית" בניו-יורק ולמספר ביקורים בערים העיקריות. אמרתי כי כבר הוזמנתי לפתוח את "המגבית" הבריטית באותו חודש פברואר, ואני נוטה לתת את משפט הבכורה לאנגליה, לאחר שבארה"ב הייתי בחורף שעבר. הֶרב ניסה לטכס עצה לגבי התאריכים כדי להוכיח כי יכול אוכל לבצע את שתי המשימות.
לארוחת ערב היינו מוזמנים אצל [מיילס] שֶרובר וגיטה ב"דוד המלך". היו עמנו גם לוי ולאה אברהמי. סיפרתי על העלייה למצדה ומעשיות אחרות. גיטה והאברהמים פסקו כי זה עידן לא ראוני במצב רוח כה נפלא, כי פני נינוחו וכי בכלל אני "יוצא מהכלל". קלטתי את כל המחמאות הללו ואת הנעשה בסגור לבי לא גיליתי. אחרי הארוחה עשיתי מאמץ ממושך ומחושב להכניס קצת הבנה של מושגי יסוד ציוניים בראשו של שרובר, המפתיע בכל פגישה יותר ויותר בזרותו ובתלישותו הגמורה מקרקע חיינו.
בשובי הביתה כתבתי יומן עד 3 אחר חצות.
