יום ה',  12/7/1956

לא היה בלילה קצר כדי לכסות את גירעון-השינה שנצטבר מהלילות הקודמים, אבל סדר היום אץ-רץ.

לאחר הכל לא נתברר מה בדיוק הוחלט בממשלה, אך על כל פנים ברור כי מעשה הדמים האחרון, מזעזע ביותר, לא יגרור אחריו תגמול וחזקה על רבים בארץ התמהים לדעת מה נשתנה עם פרישתי ומדוע הוכרחתי ללכת.

נסעתי לת"א. הפגישה עם יצחק פניגר מגבעת חיים, שנקבעה לפי בקשתו, לא נתקיימה. תחת זה קיבלתי על פי בקשת רפאל בש את רגינה אל-עזרי, עולה מבולגריה שעבדה ב"הדור" ונתגלתה כעיתונאית מוכשרת, המצליחה בייחוד בתיאור חבלי העולים החדשים בהסתגלותם לארץ. עתה היא מתדפקת על שערי "דבר" וללא הועיל. יצר ההתבטאות אינו נותן לה מנוח, ל"מעריב" היא מסרבת לגלוש, והיא מלאה חימה והרגשת עלבון על צרות העין כלפי איש חדש וכישרון חדש. מדוע באה דווקא אלי? סיפור שלם המסתכם: אתה אנושי - הייתי בטוחה כי אתה תבין. באמת הבינותי אך ספק אם אוכל להועיל.

אחה"צ ישיבת הוועדה המכינה שארכה למעלה מארבע שעות. נראה כי תביעתי בישיבה הקודמת להעמיד את העניין הכלכלי במרכז הוועידה, אגב הצעה לדחות את הוועידה לשם הכנת סיכום מראש ועריכת בירור מוקדם עליו בתנועה - נשאו פרי. חברים רבים הצטרפו לעמדה זו וערכו קרב עם דורשי הדחייה ושוחרי ההתחמקות. לבסוף הוחלט ברוב גדול להציב את הבעיה בסדר היום, לאמץ את ועדת הי"א כגוף מוסמך מטעם המפלגה ולדחות את הוועידה לחודש ימים. שוב יצאתי מהישיבה בהרגשה כי עשיתי משהו. ב"ג לא היה בישיבה, אך נמיר העיר כי גם הוא התחיל שוקל אם לא כדאי לדחות את הוועידה משום הנושא הכלכלי - נראה שגם לדידו לא דיברתי לשווא.

כל הערב בדירתנו על היומן. שמעתי ברדיו על הודעת ממשלת ירדן כי ניתנה פקודה לירות בכל מסתנן שינסה לחצות את הגבול לישראל וכמובן בכל מי שינסה לחדור לירדן. שאלתי עצמי אם זוהי התרשמות כנה מאיומינו או רק טכסיס להכנת אליבי לגבי המשך פעילות הכנופיות.