יום ד', 11/7/1956
היום היה האות אשר ציפינו לו זה עשרות שנים - חלום נעורינו הפך למציאות - עלֹה עלינו למצדה!
השומרים נתבקשו להעירנו בשלוש, אך כרגיל חל איזה בלבול וכשהקיצותי עקב תנועה ליד הצריף הייתה השעה 3.20. בדיעבד שמחתי על האיחור של 20 דקות - גם איתו ישנתי פחות משעתיים.
מיהרנו לרחוץ פנינו ולהתלבש. במטבח גמענו ספל קפה חם וב-4 יצאנו לדרך. שעה שלמה טולטלנו בנתיב המחוּתְחַת, כשמסביב עלטה כבדה, עד שהגענו לרגלי ההר המהלך אימים בכובדו ובגובהו. הגיע הרגע החגיגי וב-5.10 התחלנו עולים, כשמאחורינו מוורידה פאת מזרח שמעבר לים המלח. עשינו דרכנו בשביל הנחש המיזדגזג במעלה ההר בזויות חדות שבחדות. שביל זה, המטפס על ההר ממזרח, נתגלה רק לפני שנים אחדות. לפני כן היו העולים למצדה עושים דרכם בשביל פחות תלול ויותר ממושך המוביל אל הפסגה מצד מערב. העלייה הייתה מלווה הפסקות תדירות לשאיפת רוח, בהן האזַנו להסבריו המאירים עיניים של שמריה. הוא ואלמוג מנוסים בעלייה זו ומהלכים בשביל הניפתל והתלול כאילו היה כביש שטוח. התפעלתי מציפורה, שהייתה דורכת ברגל קלה ובטוחה כנערה בת י"ח. זוהר התקשתה מאוד בתחילה ועד מהרה הגיעה לקוצר נשימה אך בהמשך העלייה התרגלה והתעשתה. על עצמי התפלאתי - חששתי לפיק ברכים עקב חולשת הפרקים שלקיתי בה בשנים האחרונות, אך למרבה אושרי החזקתי מעמד ללא קושי וזריזותי הייתה כבימים עברו. באמצע המעלה, בעוד אנו יושבים לפוש על שפת סלע שכמוהו כספסל, הפציעה השמש הזורחת מהרי מואב וקרן אור חדה נשתלחה בנו כחץ. בהמשך המעלה נוכחנו כי קרני השמש רק מאירות דרכנו מבלי להפגיע בנו את חומן ושיבחנו בלבנו את מארגני הטיול שהקפידו על יציאתנו לדרך בטרם בוקר. השלבים האחרונים של המעלֶה היו הקשים והמרטיטים ביותר - טיפסנו כמעט על קיר-סלע מאונך כשידינו נאחזות בזיזי אבנים ורגלינו מבקשות להן מידרס בשיקועים ועל פני בליטות. סוף סוף בישר לנו שמריה כי הגענו לפיסגה. השעה הייתה 6.20. לפנינו השתטח מישור המיבצר - גיא אחת הדרמות המזעזעות ביותר של התולדה היהודית והאנושית. מאחורינו השתרע נוף המורד עם החוף שלרגליו וחלקת הים הדומם והרי מואב האפלים שמעבר לו. עד שהגענו למקום המיועד מאת שמריה הייתה השעה 6.30. צפורה הוציאה מחריטה את אלחוט-הכיס ומייד בקעו ממנו צלילי "מה טובו אוהליך". היה מן הנשגב והמרומם בשמיעת תפילת שחרית זו במקום הזה. מייד לאחר מכן השמיע הקריין פרק תהילים שצילצל באוזנינו כבת קול ממרומים - כדבר חזון ונבואה המנסר בגובהי שחקים. היה זה פרק צ"ד הפותח ב"אל נקמות ד' אל נקמות הופיע ."בהמשך ישיר לתהילים הקשבנו להרצאת שמריה על מיבנה המיבצר ומערך הכוחות הרומאים וטכסיסי מלחמתם ופרשת ארמון הורדוס, אשר לדבריו הוא שזיהה לראשונה את מקומו הנכון. סיירנו את כל שטח ראש ההר והיזַנו עינינו במורדות נוראי ההוד והשתוממנו על השתמרות גידרות מחנות הרומאים ונדהמנו למראה הסוללה העצומה ששפכו הרומאים ותהינו על בריכות המים העמוקות. סוף שהתיישבנו בצל אחת הכנסיות הנוצריות ואכלנו ארוחת בוקר.
ב-8.15 החלה הירידה. הפעם ניתקתי מהחבורה ופרצתי קדימה. לא הניחוני לרדת לבדי והיה הנהג שלנו מהלך לפני ואחד הבחורים המלווים צועד מאחורי. המאמץ היה לא קל. תנופת המורד דחפתני בלי הרף מטה מטה לתוך התהום הפעורה. כל הזמן נתתי דעתי במרוכז ובמפגיע על סכנת המעידה וההידרדרות עקב תאוצת הילוך בלתי מרוסנת. שיננתי לעצמי ברציפות כי אסור למהר, אסור למעוד, אסור לנפול, אסור לעמוד, אסור להראות סימן כלשהו של חולשת דעת ועייפות הגוף. גייסתי לעזרתי זיכרונות ימים עברו - איך טיפסתי על ההרים ואיך קפצתי על סלעים בסביבות עין סיניה בימי ילדותי, איך חלשתי על מעלות ומורדות תלולים בטיולי הגימנסיה בשנות נעורי, איך החזקתי מעמד בהילוכים ממושכים ומפרכים בצבא התורכי. במידה שנמשכה הירידה היו רגעים שדומה היה בעיני כאילו קרובים אנו כבר למרגלות ההר והינה תפנית ועוד תפנית ולרגלינו יורד מידרון עצום והביקעה מאיתנו והלאה, כאילו במרחק גדול מבראשונה. תוך אימוץ שרירי הרגל בכיוון הפוך מהרגיל החלו השוקיים מרעידות וגבר הפחד להיות בכושלים ועם זה נתחדד אימוץ החושים להמשיך עד הסוף ויהי מה. היו רגעים בהם כאילו הגעתי לאפיסת כוחות גמורה אך גיוס מחודש של רצון שבהכרה פתר שוב ושוב את הבעיה ונתן תוקף להבליג על יצר העמידה ולהוסיף לכת. כשהגענו לתחתית ההר ולפתע שאפתי רוח עם היעלם השיפוע והתיישר הקרקע מתחת רגלי - הייתה השעה 8.55. עשיתי איפוא את הירידה ב-40 דקה. ישבנו בנקיק של גיא, בצילו של סלע איתן. פשטתי חולצתי, חלצתי מעלי את הגופייה שהייתה רטובה כלאחר גשם סוחף, פרשתיה על פני אבן חלקה מול קרני השמש שקָפחו כבר עכשיו בלי רחם, והפקרתי גופי המיוזע ללטיפת רוח צוננת שפקדה אותנו כבאורח פלא בתוך עולם מצולהב זה, כשהיא מצטנרת בגיא המפולש.
צפורה הגיעה כעבור 10 דקות בלבד ואילו זוהר קישתה לרדת - נתקפה בסחרחורת ולקתה בבחילות - ועם כל היותה צעירה מצפורה כמעט בעשרים שנה איחרה לעומתה ב-20 דקה.
משנחנו והתיישבנו עלינו על כלי הרכב ונענו דרומה. סרנו בדרך למעיין הגופרית שבין הכביש והים, גם ראינו את ביקעת עין בוקק אשר יהודה אלמוג מייעדה למקום יישוב קבע לעובדי סדום. ראשו של אלמוג מלא תוכניות כרימון - הראשונה בהן היא הקמת אכסניית-נוער לרגלי מצדה והנועזת ביותר היא התקנת רַחֶפֶת לפיסגת ההר.
בסדום ערכנו מנוחה יסודית וסיימנוה בארוחה דשנה באכסניית הנוער. נפרדנו מהג'יפ וחזרנו למכוניתנו בה הגענו מפעל ים המלח. מרדכי מקלף יצא להקביל פנינו עם חבר עוזריו. בלוויתם סיירנו במיפעל, עלֹה במדרגות ובסולמות וירוד, והקשבנו לתינוי הצרות הצרורות שנתקפח בהם מפעל רב-ייסורים זה הן מידי שמים והן ובייחוד מידי אדם, תוך קוצר ראות וקוצר רוח שגרמי הפסדים עצומים של ממון וזמן.
מסדום מיהרנו לבאר שבע - שוב לבית מקלף - ליהנות מהקפה הקפוא של אורה ומעוגת הפירות מעשה ידיה להתפאר. מבאר שבע לירושלים נסענו בדרכים חדשות - מפלוג'ה [קריית גת] לבית גוברין ומשם בכביש נס הרים על פני עין כרם. בהגיענו הביתה כמעט לא נותר זמן כלשהו לפוש. התקלחנו וחילפנו וחטפנו ארוחה - אגב כך ביקרונו ארתור ויעקב צור - ונסענו ל"אדיסון" לשמוע את "יהודה המכבי" להנדל בביצוע התזמורת הפילהרמונית, מקהלת לוסטיג ומספר סוליסטים מחו"ל. רק לקראת סוף הקונצרט נתן בי אותותיו האימוץ הקיצוני של כוחות הגוף - והתחלתי מנמנם.
בהיותנו בסדום האזנתי למישדר החדשות של 1.30 ושמעתי כי באותו בוקר נתכנסה הממשלה לישיבה שלא מן המניין לדון במצב הביטחון בגבול ירדן לאחר הריגת השניים [ליד חצבה ב-9.7]. היה ברור כי הזקן הביא לאישור תוכנית של פעולה. מארתור שמעתי כי העניין לא היה פשוט. הרוב לא אישר פעולה לאלתר, אף לא סמכות לפעול במקרה שיתארע משהו דומה למה שהיה, כפי שביקש ב"ג, אלא חייבו להביא את תוכנית הפעולה לאישור הממשלה במקרה אם תתחייב פעולה. ספיר ונפתלי הצטרפו לסיעות אחרות להוות את הרוב וכאילו ניכר היה כי בהיעדרי מגלים שני שרי מפא"י אלה אחריות יתר להטלת מעצורים. זאת שמעתי בבית ואילו ב"אדיסון" קיבלתי מפי זאב שרף גירסה אחרת: ב"ג לא ביקש כלל אישור לפעול מייד, אלא סמכות לפעול באם תישָנֶה פעולה מצד כנופיות ירדן ומתוך התחשבות בקירבת ביקורו של המרשילד; אלה שדרשו להביא גם אז את הצעת הפעולה המסוימת להכרעת הממשלה נשארו במיעוט.
שכבנו לישון בהרגשה כי היה זה יום גדול בחיינו, בו נתמלאה משאלת לב יקרה ונועזת שיקדה בנו מנוער, בו עמדנו במיבחן קשה ביותר על אף פגעי העונה והגיל, בו זכינו לסיפוק נפש עליון על ידי היותנו שותפים לחוויה היסטורית עמוקה. לא היה גבול להתרוממות הרוח שהיינו שרויים בה ולתחושת ברית-החיים שבין שנינו, אשר עמדה לנו לבצע את המאמץ הגדול יחדיו ואשר נתחשלה ונתקדשה מחדש על ידי המיבצע המשותף.
כל כך היינו חדורים הרגשת חשיבותו של מאורע זה בשבילנו, עד שלא קלטנו כהלכה את הסיפורים שהומטרו עלינו מכל צד, בשיחות שבעל פה, ובטלפון, על החוויה העצומה שהייתה היום נחלת הציבור הישראלי כולו עם השידור שהועבר ממוסקבה על מהלך התחרות בכדורגל בין נבחרת ישראל ונבחרת בריה"מ. המשחק נסתיים אומנם ב-5:0 לטובת הרוסים אבל עצם ההופעה של קבוצה ישראלית בפני קהל רב-רבבות בבירת בריה"מ, בתוכם המוני יהודים, נגינת "התקווה" והנפת דגל ישראל והפגנת כתובת-ברכה בעברית - הציפו את היישוב בנחשולי התלהבות, במקביל להתלהבות שהתלקחה ללא ספק בליבות יהודי בריה"מ. היינו כה מלאים על גדותינו שלא נשאר קיבול לתוספת. נרדמנו מאושרים.
