יום א', 8/7/1956
בא לביקור אברהם שפירא, לאחר שחזר לפני ימים מספר ממסעו בארצות-הברית. שב כשם שנסע - ישיש חסון, הנושא בקומה זקופה ובראש מורם את שמונים ושש שנותיו. הביע תימהונו והתפלצותו על מה שקרה בינתיים אך כדרכו כבש את עצמו ולא הירבה מילים - רק הצהיר כי בכל מקום שביקר, בניו-יורק ובוושינגטון ובלוס אנג'לס ובפריס מצא את שמי מכובד ומהולל בפי כל. בין השאר סיפר על שידור שעשה בלוס אנג'לס, מקום מגורי קרוביו, ביידיש כמובן, בו כָּלל פנייה ישירה לנשיא ארה"ב. וכך אמר: "אדוני הנשיא! אני בארץ-ישראל זה שבעים ושש שנה. עשרות בשנים חייתי עם הערבים בשלום, אך מעולם לא יצאתי לדרך בלתי מזוין. כשעברתי בחבל שמם רכוב על סוס ופגשתי במישהו על סוס או על גמל, היינו מברכים איש את רעהו לשלום וניפטרים איש לדרכו מבלי שיאונה לי רע. מדוע? מפני שאותו אדם ראה את האקדח צמוד למותני והבין כי אין טעם להתגרות בי. אבל אילו ראני ללא נשק, מייד היה מתעורר בו יצר החמס והיה מפנה את אקדחו מולי ודורש את כספי. הוא הדין גם עכשיו. אם יראונו שכנינו מזוינים, לא יתנקשו בנו ולא יבולע לשלום. זאת אומר לך אדם אשר ביקש תמיד יחסי שלום עם ערבים, גם בהיותו אחראי לשמירת מושבתו מפניהם, ואשר לו כיום ידידים חשובים בכל הארצות השכנות לישראל". אמרתי לר' אברהם כי אין כמוהו.
אריה אילן הביא לביקור קולונל שבדי זקן, אחד מבני לווייתו של [הרוזן פולקה] ברנדוט, אשר פרש בינתיים מהשירות. נשאר משום-מה ידיד נאמן לישראל ועתה הוא מתכונן לכתוב עלינו ספר. הציג לי מספר שאלות, מהן היה ברור כי הוא ישר-לב אך לא גאון. הסברתי לו כמה ענייני יסוד.
חלק גדול מזמני מתבזבז לקטנות, בכלל זה ביקורים של אנשים שונים, שאינם מצטרפים לשום חשבון. אומנם גם קודם לא ידעתי מנוס מעיסוקים טרדניים וטפלים, אבל הם שימשו חוליות צפופות בשלשלת שהכילה גם מיבצעים רבי משמעות. עכשיו נפרצה מסגרת זמני ואני מופקר לכל פולש ומסיג-גבול. אין משטר זה תורם לחיזוק הרוח.
מאורע הבוקר מכתב מב"ג: כתוב במכונה, על שישה עמודים. ניגשתי לקריאתו תוך עצבנות רבה: מה זה, האין מצפונו שקט והוא רואה עצמו חייב להסביר ולהצדיק את אשר עולל? התברר כי זהו באמת עיקר תוכנו של המכתב, אם גם עילתו אחרת. הוא קרא את פרטיכל אותה שיחה בחוג לעיון של הצעירים - עמוס דגני כתב לו כי אני הוא שביקשתי כי יישלח לו הפרטיכל, והוא מודה מאוד על "צעד חברי" זה מצדי - ויש לו להעיר כמה הערות לדברי. אגב כך הוא אומר לי שבחים על כי עמדתי בדיבורי ומייד עם פרישתי נכנסתי לפעילות חינוכית והסברתית במפלגה, גם מביע סיפוק מהופָעָתי בבאר-שבע. עם זה הוא מחווה דעתו כי הפרזה היא מצדי לקבוע כי לגבי המצב הכלכלי אנו עומדים "על עברי פי פחת" - משמע כי עודנו מסרב להבין את חומר המצב או להודות בו.
מכאן הוא עובר להשגות על דברַי, שעליהן הוא בונה את עיקר טענתו, והיא מדוע הגיע למסקנה כי עלינו להיפרד. כאן אין שום חדש - חטאי הוא כי חלקתי על דעתו בענייני ביטחון מכריעים ולא עוד אלא "בהשראתי" נוצר רוב נגדו. בתקופה שלפני שדה-בוקר הוא זוכר רק מקרה אחד כזה, ואילו אחרי שובו רבו המקרים. הוא מסיים בהבעת אמונתו כי עם כל היותנו מחולקים בענייני חוץ וביטחון, יש לנו יסוד משותף של נאמנות לערכי התנועה המבטיח המשכה של ידידות עמוקה בינינו...
כשגמרתי לקרוא, הייתי מאוכזב. מכתב לא חשוב, אמרתי. ציפיתי לנגיעה בנימי נפש טמירים - ובמקום זה נתכבדתי בהצהרה, אופיינית בסתמיותה, על "המשך" הידידות, זו שנרצחה לדידי עוד בשנת 1943, לרגל נסיעתי לאמריקה, וחזרה ההתעללות בה בנאום יום העצמאות באצטדיון של רמת גן, בהתפרצות הזכורה היטב לרבים בישיבת המרכז, ולבסוף במיבצע כנרת.
אין זאת אומרת כי לא נאמרו במכתב דברי אמת. אבל יש בו כיחודים והתעלמויות המסלפים את עובדות היסוד ואשר היו מתמיהים אלמלא היה זה מכתבו של ב"ג.
[מכתב ב"ג למ"ש נמצא בתיק צמוד ליומן ומובא להלן:]
למשה שרת - שלום וברכה, ירושלים, כ"ט בתמוז תשט"ז, 1956
עמוס דגני שלח לי, לפי בקשתך, הסטנוגרמה של דבריך ב"חוג הרעיוני" מיום 28.6.56. מקרב לב אני מודה לך על תשומת לבך ודאגתך החברית להמציא לי תוכן השיחה. קראתי הדברים בעניין רב, ואני מרגיש חובה להגיד לך: יישר כוח על קיומך ללא כל דחיות ההבטחה להקדיש חלק מזמנך לאחר פרישתך מהממשלה לפעולה חינוכית ולהסברה.
קראתי דבריך באספה בבאר-שבע, ושמחתי על כך שיכולתי להסכים לדבריך בכללם; והדברים באו בעתם ובמקומם. לא אוכל, לצערי, להגיד - כפי שאולי שיערת בעצמך - שהסכמתי לכל דבריך ב"חוג הרעיוני". אילו הייתי נוכח בפגישה לא הייתי מרשה לעצמי להתווכח איתך על כמה דברים, ואפילו מעטים, מבלי שהדברים יופיעו בעיתונות, בניגוד לרצון הדוברים.
אולם במכתב פרטי אליך אוכל לדבר בגילוי-לב וללא החשש הנ"ל.
מהסטינוגרמה אני רואה שלכתחילה התכוונת לדון רק בבעיות כלכליות, אבל לרגל הפצרת החברים עמדת בסוף על העניינים המדיניים, ומכללא גם על סיבת יציאתך מהממשלה.
דבריך על בעיות הכלכלה תופסים רק ארבעה עמודים (למעשה - פחות משלושה), על מדיניות ביטחון וחוץ - 11 עמודים. אעיר על שניהם.
בשאלה הכלכלית אני מקבל גישתך, אם כי איני מסכים לפסימיות שלך "כי אנו עומדים על עברי פי פחת", אבל התפלאתי על כך שלא הסברת ב"חוג" מה יש לעשות בשטח הכלכלי למען הפסיק ההידרדרות המסוכנת. לא מספיקה קינה על המצב - יש לבוא לוועידה בתוכנית פעולה, ונדמה לי שאתה יכול לתרום לבירור התוכנית ולקביעתה.
הערותי מכוונות בעיקר לדבריך בשאלה המדינית וביחס ל"מאורע."
לא מובן לי עד היום מדוע רצית להיות מחוץ לממשלה שהוטל עלי להקים לאחר הבחירות לכנסת השלישית, לאחר שהזמנת אותי בפברואר 1955 להצטרף לממשלה שאתה עמדת בראשה. עד אז עבדנו יחד 15 שנה בסוכנות, ושש שנים בממשלה. בכל התקופה ההיא הייתי תחילה יו"ר הסוכנות, ואתה מנהל המחלקה המדינית, ואחר כך - רה"מ ואתה שר החוץ. כל הזמן טיפלתי באופן אקטיבי בעניינים מדיניים, והיו בינינו חילוקי דעות לא פעם, ואולי יותר מחילוקי דעות, - היו חילוקי גישה ותפיסת מצבים מדיניים ותוצאותיהם.
לא הייתי אחרי הבחירות לכנסת השלישית "אדם חדש", ושנינו הכרנו (ונדמה לי גם הוקרנו) איש את אחיו במשך שנים רבות, לפחות משנת 1933 ואילך. אם באבגוסט 1955 היית סבור שאינך יכול לעבוד איתי בממשלה אחת כשאני ראש הממשלה - למה הזמנת אותי בפברואר באותה שנה לממשלה שבה היית אתה רה"מ? אני אומנם הודעתי לך - וכך גם פעלתי - שאקבל הכרעותיך כרה"מ בין שאסכים איתך ובין שלא אסכים. אני לא הצגתי לך תביעה דומה לזו כשחזרתי להיות ר"מ. מה היה איפוא הנימוק לסירובך להשתתף בממשלה?
לא הודעתי ולא אודיע בציבור - גם לא בציבור המפלגתי - נימוקי "המאורע", במידה שהגורם ל"מאורע" הייתי אנוכי. אבל איני רואה כל מניעה להודיע הסיבה לך.
עד פרישתי מהממשלה, מטעמים אישיים לגמרי, בסוף 1953 היה - במידה שהדבר זכור לי – רק מקרה אחד שבעניין פוליטי ממדרגה ראשונה הוכרע דבר נגד דעתי בהשראתך ובקולך. זה היה בממשלה הזמנית. בשבתי בממשלה כשר ביטחון תחת ראשותך, הוכרעו שני דברים – דברים גורליים לפי דעתי - נגד דעתי, בהשראתך, וברוב של "הכלליים", "הפועל המזרחי", [פנחס] רוזן ואחד או שניים מחברינו.
הודעתי לחברינו בממשלה לפני הבחירות, שלאחר הבחירות לא אהיה שותף לממשלה שתנהל מדיניות ביטחון כזו, ולא אתמוך בה.
בהרכיבי את הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית ניסחתי והגדרתי מדיניות הביטחון כפי שאני גורס אותה, והגדרתי נתקבלה בממשלה פה אחד. ושוב הוכרעו שני דברים - ושוב, גורליים- לפי הכרתי אני - נגד דעתי בהשראתך וברוב של רוזן, הפה"מ, חברי מפ"ם ושניים או שלושה מחברינו.
בדבריך ב"חוג" הזכרת דבריך על פריצת אילת, והדגשת כי (בניגוד לי) אמרת "אחרי מיצוי כל האפשרויות האחרות", והעדת עליך את ה"טיימס" הלונדוני שהשווה דבריך אלה עם דברי אני באותו עניין. לא ראיתי ה"טיימס" בעניין זה, ואני מוכן לסמוך על דבריך אתה. אבל עד היום לא שמעתי בממשלה ומחוץ לממשלה מה הן "האפשרויות האחרות" שיש למצות. לפי עניות דעתי "אפשרויות" אלה אינן קיימות, ואין אלא wishful thinkingואינם עשויים אלא להטעות. אילו ידעתי על "אפשרויות אחרות" הייתי גם אני מוכן "למצות" אותן, כאשר אני מוכן כל הזמן למצות כל "האפשרויות האחרות" בדבר ערוץ הירדן. איני יודע אם בדבריך על פריצת אילת קבעת שזוהי פעולה אווירית ותו לא. לי נראה צורך לפרוץ - אם אפשר באוויר, הרי זה טוב, ואם דרושים אמצעים אחרים - הרי גם באמצעים אחרים. בכל אופן הדבר הוכרע כרצונך.
בביקורתך לפני חברי "החוג" על מבצע עזה נדמה לי שהשלית והטעית את השומעים (כמובן, בלא כוונה רעה). הפעולה הוצעה לך, ולא הייתה נעשית בלי אישורך. הוסבר לך מהו היעד של המבצע: הריסת בית המשטרה בעזה. הסכמת לכך - ורק על יסוד הסכמתך נעשה "המבצע". אתה טוען שהיו צריכים להביא לידי הריגה של מכסימום 10 מצרים ולא יותר. אם ידעת שאפשר לבצע את היעד המוסכם על ידך ולהבטיח שלא יפלו יותר מעשרה מצרים - היית חייב להראות כיצד לעשות זאת. לי ברור שאין שחר להנחתך, וביקורתך זו שהולכת ונשמעת מפיך כמה פעמים מיוסדת על אי-הבנת הנתונים והנסיבות.
אפשר היה להימנע מפגיעה רבתי בעשרות חיילים מצרים - אך ורק אילו היו נמנעים מעצם הפעולה, או אילו היו נמנעים מהגנה על חייהם של חיילינו שנשלחו לבצע הפעולה. המישאלה החסודה שיהרסו בית המשטרה ויבטיחו שלא ייפגעו יותר מעשרה מצרים - מזכירה לי המשאלה של ר' בנימין, שהיינו צריכים להקים מדינה יהודית משני עברי הירדן - ולעשות זאת בהסכמת הערבים. לא הוכחת לי, לא הוכחת לשום איש אחר, ואני בטוח שלא הוכחת לעצמך, כי שני הדברים ניתנו להיעשות. ואני מפקפק אם ביקורתך זו היא כשורה.
איני יודע אם יש טעם להתווכח על "מבצע כנרת". איני יודע אם אתה סבור שמבצע זה גרם לכך שארה"ב יסרבו לתת לנו עד היום נשק מגן. איני יודע אפילו אם אתה חושב כי באותו יום שהובטחה לך תשובה היית סבור שהובטח לך מתן נשק. אני מבחין בין מתן תשובה ובין מתן נשק. אבן קיבל כמה פעמים תשובה מדאלס - אבל לא קיבל נשק. חושש אני (ואולי בלי צדק) כי אתה היית סבור שמתן תשובה פירושה מתן נשק. לא אנסה לשכנע אותך כי מבצע כנרת היה מוצדק, כשם שאני יודע שאתה לא תשכנע אותי להיפך. לא הצלחתי גם לשכנע אותך כי "מבצע ניצנה" הוא הכרחי ומוצדק, וכשמסרתי לך על ההחלטה לבצע פעולה זו ניבאת על תוצאות קשות מהמבצע. אין לי ספק שזוהי הייתה זכותך וחובתך, לא רק מפני שהיית שר החוץ, אלא מפני שהיית חבר הממשלה (וזכות זו נתונה גם לכל אזרח במדינה).
אבל היה תמוה בעיני שלא הבינות, כי לא אוכל לשאת באחריות כרה"מ וכחבר הממשלה - אם שאלות גורליות מוכרעות לפי השראתך ברוב של חברי מפלגות אחרות (מחוץ לחברי אחה"ע) (שלדעתי הם מייצגים מיעוט בעם), נגד דעתי ונגד דעת רוב חברינו בממשלה (שלפי דעתי הם מייצגים דעת רוב העם).
איזה יסוד היה לך להניח שאשמש שלט חיצוני לממשלה שפועלת בניגוד לתוכנית שהבאתי לכנסת (כפי שאני מבין אותה) ובניגוד לדעות ולתפיסה המדינית שהן נחלתי כל השנים?
לא היה לי כל צורך ורצון אישי לחזור לממשלה. בפברואר 1955, ולא היה לי ואין לי כל צורך ורצון אישי לעמוד בראש הממשלה באבגוסט 1955 או ביוני 1956, ובכל זמן אחר. אבל יש לי יחס עמוק לבעיות ביטחון ומדיניות חוץ, ואין עלי כל חובה לקבל הכרעות של רוזן, הפה"מ, חברי מפ"ם ומיעוט של חברינו בממשלה. ותמהתי עליך - שבכמה עניינים מעשיים אתה לפעמים שוקל הצעדים יותר ממני - שלא העלית כלל על דעתך התוצאות המוכרחות של הכרעות אלו, שנעשו בהשראתך בתמיכת מיעוטים אלה בממשלה. היית צריך לדעת שדבר זה מן ההכרח יביא לפירוק ממשלה זו, אשר לטובת המדינה או לרעתה, לפי רצון הרוב או לא, הוטל עלי לעמוד בראשה, כאשר נעשה הדבר מאז קום המדינה.
זהו מקור ה"מאורע", אבל מפני שאיני רוצה לתת פומבי לדבר לא יכולתי להסביר זאת לא לוועדה המדינית ובודאי לא למרכז המפלגה ולא לכנסת.
ואם כי ענייני הביטחון ומדיניות חוץ עומדים עכשיו, לדעתי, במרכז עניינינו, איני סבור ששותפותנו בתנועה עומדת על שני דברים אלה (שהם בעצם דבר אחד); אני מאמין שיש רעיונות-יסוד ומשימות-קבע המקשרים אותנו לנצח, וה"מאורע" וגורמיו לא יגרעו מהשותפות ההיסטורית המונחת ביסוד תנועתנו וביסוד חברותנו, וכשם שעבדנו יחד מאז יסוד "אחדות העבודה" בשנת 1919 נוסיף לעבוד יחד מתוך חברות עמוקה גם להבא.
בב"ח,
ד. בן-גוריון
מכתב זה, אמרתי לצפורה, מחייב תשובה יסודית ונוקבת, וללא תחוסה. כיוון שפתח לא יוכל להתרעם אם אשמיע באוזניו אמיתות מרות.
מייד כתבתי תשובה קצרה [לא נמצאה] שבה הודיתי על המכתב והוספתי שעתה לא אענה עליו, אך אעשה זאת כעבור כמה ימים מכיוון שהשבוע יעבור כולו בנסיעות.
אחר הצהריים הסיעני חיים לת"א במכוניתה של צפורה והייתה לי הזדמנות להיווכח בעליל כי הבן הצעיר נוהג באמנות כַּבְּכור.
בדירה בת"א מצאתי את האחים משה ומרדכי מאיר מייחלים לבואי. הללו, חניכי "הרצליה" שעשו חיל רב במסחר, בתעשייה ובבנקאות, נְדָבָם לבם להתמסר לגיוס אמצעים להקמת ביתה החדש של הגימנסיה - קיבולת שתעלה כ-3 מיליונים לירות. באו לבשרני כי מלאכת הבניין כבר החלה ולבקש עזרתי במימוש ההבטחה שהישגתי פעם על הקצבה מתקציב הפיתוח. מהחניכים בארץ נאסף כבר סך 150,000 ל"י ועוד היד נטויה על ארה"ב ואנגליה. אם יוקם הגוף המרכזי של הבניין תעבור הגימנסיה לתוכו ואז יימכר הבית הקיים על מגרשו ויושלם המימון.
מ-4 עד אחרי 7 ישיבת הוועדה להכנת ועידת המפלגה. אולם הישיבות ברחוב הירקון נתמלא עד אפס מקום - לא פיללתי כי כה רבים הם חברי הוועדה הזאת, שנועדה לשמש ועדה מתמדת לוועידה ולהיות בַּבואתה. ראיתי הרבה פנים חדשות - "אנשי המקומות" ומזכירי סניפים אזוריים - בכלל זה צעירים רבים. לראשונה עמדתי על זהותם של נחמן רז מגבע וראובן יפה מנהלל.
כשהופיע ב"ג לא הרימותי עיני לברכו, אבל הוא ניגש ישר לשולחן הנשיאות שבצידו ישבתי, אמר שלום, ובבת-צחוק עליזה, כשעל פניו ארשת נעדרת כל מתיחות, שאל אם קיבלתי את מכתבו. התיישב על ידי וסיפר כי הלילה נדדה שנתו - קם ב-2 אחר חצות וכתב את המכתב. נראה היה כי הוא מרוצה מאוד מהמלאכה שעשה ובטוח כי היכני אל החומש. אמרתי כי יקבל תשובה בבוא מועד.
הישיבה נפתחה בהרצאת מילואים של ב"ג לס"ג הסעיפים של "ציוני דרך" שלו, שנתפרסמו ב"דבר" והופיעו מאז בחוברת. אמר כי ידבר בראשי תיבות ודיבר שעה ורבע. קבע כי לפנינו כיום שתי בעיות מרכזיות - ביטחון וכלכלה. האריך בשתיהן אך היה "הצהרתי" הרבה יותר מ"ניתוחי". הזהיר משתי הקצוות לגבי שתי הבעיות - שאננות מזה ובהלה מזה. חזר על השיגרה של עמדתנו בענייני שה"ן - "אם הצד השני מפר את ההסכם אזי גם אנו חופשים ממנו" - ללא כל ניסיון להבהיר מה פירושה של עמדה זו למעשה: ביטול ההסכמים? חופש פעולה גם לגבי ההתחייבות לא לירות ולא לחצות את הקו? ויתור על ההכרה הבינלאומית המעשית בגבולותינו הכלולה בהסכמים? בעניין הכלכלי אמר כמה דברים נמרצים אך לא נועזים והוכיח - על כל פנים לי - כי מחשבתו מפגרת מאוד אחרי התפתחות הדברים.
ביקשתי רשות דיבור מייד לאחריו. בירכתי על החידוש שבהצגת העניין הכלכלי בדרגת חשיבות שווה עם העניין הביטחוני אבל אמרתי כי לא סגי בזה. הבחנתי בין השאלות העומדות על סדר היום של חיינו לבין אלו הראויות לעמוד על סדר יומה של הוועידה. ענייני ביטחון ומדיניות חוץ עומדים ברום עולמו של סדר היום של חיינו, אך אין לוועידה מה לענות בהם. לדידם שוררת בתוכנו אחדות מכרעת. הם נושאים להצהרות ולא למיבצעים. קבלת החלטות בהם לא תחייב את צירי הוועידה לשום מעשה של ממש. כרוכים בהם גורמי כוח שאין לנו כל שליטה עליהם. לא כן בעיית המדיניות הכלכלית, שהיא בנפשנו, בה יסוד מוסד לקיומנו או גורם ראשוני לחדלוננו, פיתרונה תלוי אך ורק בנו, דעותינו בה מחולקות, יש כורח דחוף ביותר להכריע בה, וההכרעה תחייב לא רק את הכלל אלא כל ציר וציר אם כאיש קיבוץ או כאיש מושב או כחבר ועד אגודה או כחבר מועצת פועלים או כמזכיר סניף או כחבר עירייה או כמנהל מוסד או כחבר בהנהלת מפעל או כחבר כנסת או כשר. אמרתי כי כשהגדרתי לפני ימים אחדים את מעמדנו הכלכלי כעומדים על עברי פי-פחת העיר ב"ג כי נתפסתי לגוזמה. ובכן ברצוני "לתקן" את ההגדרה: שוב אין אנו עומדים על עברי פי פחת אלא מידרדרים במידרון שלרגליו פעורה תהום וכבר היגענו לאמצעיתו. לפיכך עלינו להציב את עניין המדיניות הכלכלית בראש סדר היום ולעשות ממנו את הציר המרכזי של הוועידה. כל ניסיון לטשטש את חומר המצב ולדחוק את הנושא לקרן זווית תהיה בו בריחה מהבעיה, התחמקות מהאחריות לפיתרונה, התכחשות לייעוד המפלגה. אם כזהו המצב שמתחייבים סיכומים לפני הגשת העניין לוועידה יש לזרז את עריכת הסיכום. יש להניח כי סיכומים אלה יחייבו מיבצע הסברה ודיון ברחבי התנועה, בטרם יובאו להכרעת הוועידה, כי אז מוטב לדחות את הוועידה לשבועיים-שלושה, אבל בשום פנים אין לגרוס כי דברי הוועידה לחוד ולחוד ישטוף זרם החיים הכלכליים [הביטוי, האהוב על מ"ש, לקוח מהאידיליה "ברל'ה חולה" מאת ש' טשרניחובסקי: "אלא שזו קימא לנו: דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף זרם החיים"], באשר זרם זה מאיים לגרוף את כולנו לאבדון.
ניכר היה כי הדברים עשו רושם רב והוויכוח כולו התנהל על ציר זה - אם לייחד מקום מרכזי בוועידה לבעיה הכלכלית או להניח למרכז החדש לטפל בה, ואם לייחד לה מקום בוועידה - אזי אם לדחות את הוועידה או לא. חנה למדן ואשד מחיפה טענו בתוקף נגד דיון כלכלי בוועידה ואז ביקשתי רשות דיבור בשנייה והחרפתי עוד יותר את ניתוח המצב ואת הדגשת הכורח הגמור לטפל בו בכל חומרתו בוועידה.
מספר הרשומים היה רב והוחלט להמשיך בוויכוח בישיבה הבאה. יצאתי בהרגשת סיפוק עמוק כי עשיתי משהו בעל ערך בחיי המפלגה והמדינה על ידי ריתוק תשומת הלב לנקודה שהיא כיום המוקד ועל ידי גירוי רצון התנועה לשאת באחריותה.
לאחר ארוחת הערב קיבלתי לשיחה חמישית את גרוס מ"הארץ". ביררנו הפעם את בעיית מדיניותנו כלפי ארצות אסיה.
שארית הערב כתבתי יומן.
