יום ו', 6/7/1956
צפורה נסעה מהבוקר לת"א ואיוותר אנוכי לבדי בבית הגדול.
עדיין מתקבלים מכתבי הוקרה ועידוד, מהארץ ומחו"ל, ותיק המכתבים הטעונים תשובה הולך ועבה.
מלבד כתיבת יומן לא הספקתי הרבה הבוקר - הפעמון והטלפון צילצלו בלי הרף והוטרדתי בהמון עניינים של מה-בכך.
ביקרני משה זמורה - הופעה עלובה ונוגעת עד הלב. מהלך בקושי, פניו כמושים ודיבורו מחובל. היה נרגש ונבוך ולא ידע כיצד להתחיל בשיחה עד שפתחתי לו. לבסוף גילה כי הרגיש צורך נפשי לבוא אך נאבק עם עצמו ולא ידע אם מותר לו להטריד. בדברו נתמלאו עיניו דמעות. אין עומד בו כוחו לבטא מילה כלשהי בתוקף, אך מכל עילגותו בקעה מחאה וזעקת שבר על הדבר המפליץ שנעשה בי. "הן בך ראינו תמיד את האיש הנכון במקום הנכון!" הודיתי לו בלי סוף על שבא והיה מאושר לשמוע כי באמת שמחתי מאוד לראותו. בכאב ליוויתי חורבת-אדם זו, אשר דומה אך תמול שלשום כיהן פאר באיצטלת זקן שופטי ישראל.
צפורה חזרה לארוחת הצהרים.
ישבתי שוב עם אייב ובן-אליעזר על עתידו של."here & now"
השגריר לאוסון בא לביקור. השיחה הייתה כללית ובין השאר סיפרתי לו על תוכנית סיורי באסיה. הביא עימדו מכתב נלבב מאוד ומתנת כלי כסף קטן.
להערב נקבע סוף סוף הכינוס המשפחתי שנידחה כמה פעמים. התאספו ובאו [אחותי] עדה [גולומב], [אחי] יהודה [שרת], תמר [בת אחותי רבקה הוז] ומוסיק [גדרון], דליה [בת עדה] ואשר [ידלין], מירה ו[בן עדה] דודיק [גולומב], [בני יהודה] שלמה [שרת], [ו]נבות [שרת], הרי [גולומב], וחיים [שרת]. את דור הנכדים ייצגה ענת [בת דליה ואשר]. צפורה בישלה במו ידיה כֵּרה כיד המלך ואף אני סייעתי בעריכת השולחן. הייתה השמחה במעוננו בשבתנו כולנו, ארבעה-עשר במיספר, אל השולחן הארוך תחת הניברשת השופעת אור - זו הפעם האחרונה בדירה הזאת. עדה ישבה מימיני ותמר אהובת נפשי משמאלי. שתינו בתרועה לחיי מוסיק, אשר אתמול סיים חוק לימודיו בביה"ס לתפקידי מטה ופיקוד, ונשאר בו כמדריך. סופרו הלצות, צחוק רם היה מנסר והולך והכל נהנו מהמאכל ומהמשקה. אין כמשפחה הזאת לליכוד ולאהבת איש את רעהו- וכל בני הדוד ובנות הדוד הריהם כאחים וכאחיות. נעדרו דקלה שבחמדיה, הלה המתארחת בלונדון, קובי וללה עם בני זוגם שבניו-יורק.
אחרי הסעודה עברנו לאולם ונתיישבנו כולנו במעגל. הורדתי מלמעלה את תיקי המכתבים שקיבלתי ושכתבתי והתחלתי קורא את החשובים שבהם. עזה הייתה ההתרשמות מהאוסף המגוון, אשר כל נייר בו הוא מסמך אנושי, מבע להמיית נפש ניסערה וגילוי לעמקות רגש ולכנות ביטוי אשר רק זעזוע כביר יכול להביא אדם לידיהם. אף מכתבי שלי עוררו התרגשות. לסיום הפרשה קראתי את מכתבו המבהיק והעוקצני של קובי, שהפתיע בניתוחו הנועז ללא רחמים [בביקורת על מ"ש על שלא יצא לעימות נחרץ עם ב"ג].
זמן רב ארכה הקריאה וכשהיגעתי לסופו של הצרור הייתה השעה אחת אחר חצות. רק אז התחילה השיחה, כשיהודה והבנים מציקים לי בשאלות ואני עונה ארוכות ונרחבות, מפענח עובדות סתומות ומגלה צפונות לבי. מחדש חייתי את כל סערת אותם הימים ושיתפתי בחוויה המזעזעת את אחי ואחותי וכל דורנו הצעיר. כשסיימתי הייתה השעה אחר שלוש ועדיין ישבנו המומים ותהינו ובצרנו בעוללות העניין.
צפורה הכינה מישכבים בחדרים מחדרים שונים בכל קומות הבית וכל אחד בא על מישכבו בשלום. אני עצמי פרשתי למנוחה בשלוש וחצי אך בבוקר נודע לי כי אחרוני המשוחחים שכבו רק בחמש.
