הבוקר שוב הייתי טרף להרגשת הסיכלון. העיתונות כיורה רותחת: ריכוזי צבא עיראקי על גבול ירדן, ודאי נגד מזימות חדירה של מצרים, אך בתואנת היחלצות להגנת ירדן בפני תוקפנות ישראלית, אגב הפצת בדותות בכל תחנות השידור הערביות על ריכוזי צבא ישראלי מול ירדן; ברנס חזר ממצרים ועומד לחדש כלפינו הצעות ותביעות; ידיעות מארה"ב על התגבשות מחודשת של החלטת אייזנהאור לא לספק סילונים לישראל; ממשלת סודאן נפלה בנופלים. אני מתאר לעצמי את בוקרי זה במשרד - הבהלת דוח דחוף מחֵקר על פרשת ריכוזי הצבא העיראקי, חיבור הכחשה על ריכוז צה"ל, בירור מוקדם לקראת פגישה עם ברנס, התייעצות על סודאן ועוד ועוד. אבל אני מנותק ומשותק ואין לי אלא לכרסם את לבי.
קראתי את אייב להתייעצות על גורל [כתב העת] "now & here".
אריה לבבי, צירנו בבלגרד המבקר בארץ, בא להיראות. עודנו נדהם ונפעם ממה שקרה. "האין זו פשיטת רגל מוסרית של המפלגה? האומנם גזירה היא שאין בידי המפלגה לקרוע אותה?" ניסיתי להוציאו מתמימותו.
הוא בטוח כי הביקור שיזמתי ביוגוסלביה יסתדר. אומנם כאשר השמיע את ההצעה במשה"ח היוגוסלבי וקיבל תגובה חיובית, היה מדובר ומובן כי הכוונה לביקור אישי שלי, אבל ודאי לא ייבצר להעביר את "הזכות" לגולדה.
אריה סבור כמוני כי תוכנית ב"ג על ארגון "גוש מדינות קטנות" - להלכה למען השלום והשוויון ולמעשה לעזרת ישראל - הוא חלום ליל קיץ ואילו ההנחה כי יוגוסלביה תתפרץ להצטרף לגוש זה פשוט מגוחכת.
לפי "מעריב" מתה האישה שנפצעה אנושות באותה תאונה במעלה עמק הארזים.
כתבתי לדוד זכאי תודה על מכתבו והערכה ל"קצרותיו", שמבחינת יחסיו עם ב"ג היו נועזות מאוד.
[מכתב מ"ש לד"ז נמצא בארכיון "גנזים" והועתק באדיבותו:]
אחי היקר דוד, 4.7.56
עודני שוהה להודות לך על מכתבך היקר והנאמן - אשר ידעתי כי עלה לך במכאוב לב ובלבטי נפש ולכן הוקרתיו כה עמוקות - והנה באו "קצרות"יך הנרגשות, הנועזות והנוקבות וכאילו גללו אבן מעל ליבי וסייעו לי לנשום לרווחה, כי כה ציפיתי להן! תבורך על אומץ לבך ויושרו, על דוק תחושתך ועל ניבך המופלא. מי ייתן ולא יישנו בחיינו חליפות ותמורות אשר יסבו לך עוגמת נפש כזאת וחיקרי לב כאלה - אך עם זה יהי רצון כי יעמדו לך קול מצפונך וכוחו להתריע ולא להחריש על כל מעשה אשר ליבך יראה בו עוול חמור.
שלך בכל לב,
משה
כל פיסקה ופיסקה ב"קצרות" שלך היא קרן אור השלוחה לתוך תהום. בדיעבד היטבת עשה בהלינך את כעסך, כי רגשותיך נתגבשו ונצטללו ולעולם עדיף ביטוי כבוש ממתפרץ. אודה כי גרמת לי להרהר מחדש במי שחולל את התמורה, תוך מאמץ ללמד עליו זכות-מה, וגם על זאת תבורך. שלום לך ולרחל משנינו.
כתבתי והוספתי והחסרתי משהו - מאוד התרגשתי מהדברים הנדיבים שאמרת בגיני האישי.
יוסף קיסרי, צירנו במכסיקו לשעבר, בא לביקור ולבירור. הוכרחתי להוציא טעות מלבו, שכאילו סיבת סיום שירותו נעוצה ביציאת "הכלליים" מהקואליציה, ולגלות לו את האמת, כי לא מצאנוהו כשיר לתפקיד של ייצוג דיפלומטי. מאוד הימרתי לו בגילוי לב זה.
שיחה ממושכת עם האיש הנפלא ליאו כהן - אוצר גדוש של תרבות אנושית, חדורה רצינות רוחנית המיוחדת ליהודי בעל תודעה לאומית ודתית עמוקה, וצירוף נדיר של מידות נעלות.
עלה בדעתו רעיון - כי יחובר לכבודי ספר שיכיל אוסף מאמרים על פנים שונות של מדיניות החוץ של ישראל בשמונה שנות שירותי – לבטיה, בעיותיה והישגיה - כתובים בידי בכירי המשרד, לרבות שגרירים המושכים בעט. היבעתי חשש פן יופיעו המחברים כנחתומים המעידים על עיסתם - כבעלי הדבר המפרכסים את עצמם וזה את זה, מנפחים את ההצלחות ומחפים על מומים וכישלונות. היצעתי לו להימלך בדעתם של אנשים כאייב וכהרצל ברגר.
הוא בא אלי מהתייעצות שהייתה בבית גולדה על הצעת ב"ג בדבר גוש מדינות קטנות. הקשיתי: מדוע דווקא קטנות? מה פסול יש בקנדה, בברזיל, בארגנטינה? האומנם עדיפה לנו בלגיה או קובה מכל אחת מאלו? האומנם גדולים סיכויינו אצל האחרונות יותר מאצל הראשונות? ליאו עצמו, אף על פי שנתפס פעם לרעיון מעין זה, כופר עכשיו במעשיותו. השכיל מאוד להגדיר את הרהורי לבו של ב"ג בהמשילו עליו את אופן דיבורם של ילדי ישראל האומרים כי הם "באמת באמת" מתכוונים להתנהג כך וכך. אף ב"ג מתכוון כאילו לרכז מספר מדינות שיקבלו על עצמן "באמת באמת" לקיים את עקרונותיה של מגילת או"ם - בחינת "שורת המתנדבים" בקרב האומות המאוחדות. אבל הכוונה "האמיתית האמיתית" היא לגייס תמיכה לישראל כלפי מדינות ערב ואילו הנאמנות החסודה והקנאית לעקרונות המגילה לא באה לשמש אלא מסווה למטרה היסודית הזאת. השאלה היא את מי יוליך מסווה זה שולל ואת מי אנו באים כאן לרמות- רק את זולתנו או שמא גם את עצמנו?
המסקנה הייתה כפי שהיצעתי לגדעון ולוולטר - לשאול תחילה בדעת נציגינו הנוגעים בדבר.
לבסוף גילה ליאו כוונתו לפרוש בקרוב ממשה"ח. הוא מתקשה יותר ויותר לשמש בעת ובעונה אחת בשתי האיצטלות - מרצוּת במיכללה ויוֹעצוּת במשה"ח. עיקר דאגתו הוא כי אינו כותב דבר. פרופסור שאינו מחדש בתורתו על ידי חיבור ספרים אינו ראוי לשמו. ודווקא יש לו משלו רב - רעיונות וגישות מקוריים - אך אין שעתו מספקת לצרפם למסכת. אמרתי לו כי עם כל הצדק שבדבריו אין להעלות על הדעת פרישתו בשעה זו. יחזיק נא מעמד עד סוף העצרת - ונראה מה יהא המצב בינואר 1957.
אגב פרישתו הקרובה עורר ליאו שאלה רצינית: כושר המחשבה של צמרת משרד החוץ הולך ומידלדל: הנה יצאתי אני, לפני כן יצא אייב, עומדים לצאת גדעון והוא עצמו. אמרתי אדרבה, חשוב על תחליפים - אבל בעצמי נשתקעתי בדאגה עמוקה.
מאוחר בערב באה חנה זמר, שלא ראינוה זה עידן, וגילתה גדולות ונצורות.
על ב"ג - [סיפרה ח"ז] - עוברים ייסורי נפש קשים לרגל התגובה הנמרצת והמכרעת של הציבור, בכלל זה רוב המפלגה, על סילוקי. הוא נתון במאמץ בלתי פוסק להצדיק את עצמו בעיני עצמו ובעיני חברים. המהלומה הראשונה שניחתה עליו הייתה ההצבעה במרכז. לפני ההצבעה התהלכו אנשים ולחשו באוזני מי שצריך כי הכרחי להצביע בעד קבלת התפטרותי, שאם לא יהיה רוב "מכובד" בעד קבלתה מנוי וגמור עם ב"ג לשוב לשדה-בוקר ואז יחזור הכל לתוהו ובוהו. ההצבעה לא נתנה רוב מכובד - היא לא נתנה, מהותית, רוב בכלל - והוא קיבל בלב כבד את הדין.
אחרי ההתפרצות של טדי באסיפה מטעם מינהל ההסברה בנתניה [ב-22.6, ב"בית רמז"] - בה יצא חוצץ להגן על ב"ג ולהוכיח כי הייתה לו כל הזכות לדרוש את התפטרותי -
["דבר", 24.6: "מן הרגע הראשון (אמר טדי קולק) צריך היה להציג את הבעיה כבעיית חילוקי דעות אישיים בשאלות מדיניות חוץ וביטחון בין רה"מ ושה"ח --- זכותו של רה"מ, לפי הנוהל המקובל במדינות רבות, להכריע בשאלות שנויות במחלוקת בין רה"מ ובין שר ---. לדוגמה הביא מקרהו של סר ג'ון סטרייצ'י, לשעבר שר 'לייבור', שסיפר לו שראש הממשלה שלו אטלי תבע ממנו באחד הימים להגיש התפטרותו תוך שעות ספורות--- ".
"הארץ", 24.6: "לדברי ט"ק נתקל ב"ג בהתנגדות שמ"ש אירגן נגדו בתוך הממשלה ובשל כך אירע לא פעם ששאלות שונות לא הוכרעו בממשלה ברוח הצעותיו של מר ב"ג, משום שלמר שרת היו דעות משלו והוא יצר בכך חוסר הרמוניה מסכנת ומפריעה --- נכון, שעה שהזמין ב"ג את מ"ש להשתתף בממשלה ידע כי לשרת דעות משלו, עליהן אינו מוותר, אך ב"ג הגיע למסקנה שהמצב הנוכחי מחייב שלרה"מ תהיה אפשרות מכרעת".]
[מכתב ט"ק למ"ש, שכתב בעקבות דבריו בנתניה, נמצא בתיקי מ"ש שבארכיון הציוני והועתק באדיבותו:]
לכבוד ירושלים, 24,6,56
מר משה שרת
משה היקר,
מצטער אנכי מאוד על תוכן הכותרות שהופיעו היום בעיתונות בקשר להופעתי בליל שבת בנתניה.
לפי מיטב זיכרוני - בדקתי עצמי כל הבוקר מאז קריאת העיתונים - כל מה שאמרתי היה כי בארץ דמוקרטית מקובל שראש הממשלה גורם לשינויי גברא בממשלתו אם הוא מגיע למסקנה שהשינוי הוא לתועלת העניין, ותו לא.
עד כמה שביררתי נודע לי, כי רק עיתונאי אחד היה נוכח במקום ומכאן ההסבר לעובדה שבכל העיתונים הופיע כמעט אותו הנוסח.
סיפרתי אומנם את הסיפור על ג'ון סטרייצ'י אך הדגשתי את ההבדל.
לי באמת לא חשובה אי-הנעימות שנגרמה לי, אלא מצטער אנוכי כי ע"י סילוף דברי אולי נגרם לך צער.
בברכה,
טדי קולק
כתב הרצל ברגר מכתב ל"זקן". אמר כי עד כה גזר על עצמו שתיקה לגבי "העניין" ולכל שואליו באסיפות הסביר מדוע אינו יכול להסביר; אך עתה, ש"צד אחד" הפר את השתיקה, לא יוכל גם "הצד השני" להחריש. על זה קיבל תשובה ארוכה מב"ג:
ראשית, טדי קיבל נזיפה חריפה והוא מודה כי עשה מישגה ומצטער עליו;
שנית, חופשי "הצד השני" לאמר את אשר בלבו וחלילה לו להפריע;
ושלישית - וכאן פרשה המשתרעת על כמה עמודים - אם הוא עצמו סתם ולא פירש מה קרה, הרי רק משום כבודי. הוא בטוח כי אילו הסביר את הדברים בפומבי לא הייתה קמה נגדו בלב כה רבים אותה טינה הקיימת נגדו עכשיו.
מנקודה זו ואילך - הרחבת דיבור עלי ועל תכונותי ועל זכויותי ועל מעללי הרעים. אומנם [כתב] בכל ארץ כתיקונה היה מ"ש שר החוץ בה"א הידיעה. לא כן בישראל, שכאן דרושה תחושה יותר מעמיקה של שורשי הדברים ואין די בהבנת הדברים עצמם. כוונתו לאמר, אין אני יורד לעומקן של בעיות הביטחון ואפשר הוא פוסל כושר תפיסתי את הוויות המדיניות בכלל. אומנם גם בעבר, זאת אומרת לפני [צאתו ל] שדה בוקר, היו חילוקים, אך לא נהגתי אז "להעמיד על דעתי," ורק במקרה אחד גייסתי רוב נגדו (הכוונה לחידוש המלחמה לאחר תקרית לטרון [ככל הנראה מדובר בתקרית שאירעה במלחמת הקוממיות בימי ההפוגה השנייה (שהחלה ב-19.7.48), במחצית השנייה של ספטמבר. כוחות ה"ליגיון" פגעו שנית בתחנת השאיבה של צינור המים ראש-העין-ירושלים בעמק איילון - ואפשר שהתקרית הייתה תקיפת שיירה ישראלית בליווי או"ם באזור לטרון ב-22 בספטמבר או כיבוש משלט 219 ליד מודיעין כעבור יומיים - לדברי זאב שרף, מזכיר הממשלה אז (בעדות בע"פ ביוני1976, ) ביקש רה"מ דב"ג להיאחז בתקרית ולתקוף את כוחות ה"ליגיון" בלטרון באופן שההתקפה תתפתח ותתפרש לכיבוש אזור רמאללה מצפון לירושלים עד הירדן מזה ולכיבוש כל הר יהודה עד ים המלח מזה, ותעניק לישראל שליטה מוחלטת על כל מבואות ירושלים. את הצעתו הביא דב"ג לפני ישיבת הממשלה ב-26.9, הישיבה נתארכה ומ"ש, שהייתה לו מועדה עם השגריר הרוסי פבל ירשוב, פרש תוך שהפקיד בידי מזכיר הממשלה את קולו נגד ההצעה; משנערכה ההצבעה או התבררו יחסי הכוחות – שישה שרים בעד הצעת ב"ג ושבעה נגדה - ביקש ב"ג ממזכיר הממשלה להתקשר עם מ"ש ולשאול שנית לדעתו. הקשר הוקם ומ"ש חזר על התנגדותו. ההצעה נפלה. כעבור ימים מספר כשנודע למ"ש שהצעת ב"ג נפלה על חודו של קול אחד, בא בטענות אל זאב שרף על שלא מסר לו בשיחה הטלפונית כי בקולו תלוי גורל ההחלטה, ואמר כי אילו ידע זאת היה שוקל את העניין שוב. לימים הגדיר ב"ג את אי-קבלת הצעתו כ"בכייה לדורות"; ר' להשוואה ע' 823-6 בפרק הנושא שם זה ב"ב"ג" ב', מאת מ' בר-זוהר ו"אבני דרך" ע' 208)]. אבל שיטתי נשתנתה תכלית שינוי לאחר תקופת שדה-בוקר. משהייתי לרה"מ, ובייחוד משניאות הוא לשרת תחתי כשר הביטחון, לקיתי בעקשנות משונה. "זחה דעתו ויהירותו התנפחה". התחלתי "מעמיד על דעתי" ושימשתי ציר מרכזי לרוב שנוצר מזמן לזמן נגדו. הוא הודיע, כי אם יימשך מצב זה - יֵצא את הממשלה ויילחם בה מבחוץ. המצב נמשך. אחר כך באה פרשת מזכירות המפלגה; הצגתי מועמדותי. כשבא לדבר על לבי כי אקבל את התפקיד - נסוגותי, ואופן הַסברתי מדוע קודם היצעתי את עצמי ואחר כר חזרתי בי הרתיח אותו והוא פשוט התבייש.
עד כאן סיכום המכתב להרצל כפי שמסרה לנו חנה, תוך הַשְבעה כי לא נגלה לאיש, גם לא להרצל, כי גונב אלינו שמץ מתוכנו.
[מכתב ה"ב לדב"ג מצוי בארכיוני דב"ג ולא ניתן לקבלו; מכתב דב"ג לה"ב המובא להלן בשלמותו נמצא בעיזבונו של ה"ב (העתק מכתבו-שלו לא נמצא שם) ונמסר באדיבות אלמנתו, ד"ר רחל ברגר:]
לחבר ה. ברגר - שלום וברכה, 27 ביוני 1956
כבר הודעתיך אתמול ע"י יצחק נבון שאין לי כל יסוד נגד פרסום ברשימתך ב"דבר". ודאי שיש להצטער על דברי ת. קולק, לא רק באשר הוא מנהל כללי במשרד רה"מ, אלא על הדברים עצמם. האיש היחיד שהיה רשאי להסביר לקהל סיבת פרישתו של שרת הוא שרת, אבל הוא לא עשה זאת, אני לא יכולתי ולא רציתי לעשות זאת בפומבי, ומשום כך רבים מהחברים - ידעתי זאת למפרע - תהיה להם טינה קשה בלב נגדי, אולם משום כבודו של חבר גזרתי על עצמי שתיקה פומבית. גם הבדותה הזדונית כאילו אני הצעתי מזכירות המפלגה למשה - ועיתונאי חו"ל עשתה ממנה מטעמים פוליטיים - קיוויתי שהיא תוכחש על ידי משה, והופתעתי במקצת בכנסת כששמעתי דברו של משה אחרי הודעתי, כשעבר על כך בשתיקה, אם כי אמר דברים שלא פיללתי שיאמרו, וראיתי, לצערי, שהוטל עלי להכחיש הסילוף הזדוני הזה. אך לפני עשותי זאת - הודעתי על כך למשה והוא ביקש ממני להגיד, כי לא הוא הציע הצעה זו הראשון, אלא ששמעתי ממנו על אפשרות זו בפעם הראשונה, ומילאתי בקשתו, אם כי הדבר לא היה מדויק כל צורכו.
מכיוון שפנית אלי באופן פרטי - הריני רוצה להעמיד אותך (באופן אישי ופרטי) על הדבר כולו.
יודע אתה כמוני כישרונותיו ומעלותיו המרובים של משה. ואין לי ספק שבמדינה תקינה כדנמרק, שיש לה בעיקר מו"מ מסחרי ונימוסי עם שכניה, היה יכול להיות שר חוץ מצויין. ישראל, לצערי העמוק, אינה דנמרק. היא עומדת מדי פעם בפעם בפני סכסוכים חמורים ושאלות גורליות, ודרושה מידה רבה של ראיית נולד, עוז-רוח והבנה מעמיקה של גורמים ונסיבות ממשיים, ולא סמליהם וביטוייהם המילוליים - בכדי להוליך ספינה מטורפת זו בגלים הזיידונים של ים סוער לקראת החוף המקווה .
כושר ניסוח והסברה לא סגי. עד צאתי מהממשלה לפני כשלוש שנים לא היה משה מעמיד על דעתו בעניינים חמורים (מחוץ לפעם אחת בממשלה הזמנית), ואני בטוח שהוא לא פחות ממני שמח על כך שלא נתקבלה דעתו בהיותו בעצרת או"ם כשהוחלט על בינאום ירושלים, והוא התנגד בכל תוקף להעברת הממשלה לירושלים - והעברנו את הממשלה בניגוד לדעתו. הוא הגיש לי אז התפטרותו, ואני אפילו לא מסרתי זאת לשום חבר, אלא הודעתי לו שאיני מקבל ההתפטרות, וטעותו זו אינה יסוד להליכה מהממשלה. חלה בו, לתימהוני, תמורה נפשית לאחר צאתי מהממשלה. ואולי גם סייעתי לכך בחודשים ששֵרַתי בממשלה תחת ראשותו, כי הודעתי לו שאני אקבל הכרעתו בלי ערעור בכל שאלה, באשר הוא ראש הממשלה. וכך נהגתי גם במקרים שאולי שום איש אחר במקומי לא היה עושה זאת. אבל הודעתי לחברינו בממשלה, שאחרי הבחירות לא אשתתף בממשלה ולא אתמוך בה - אם תנהל מדיניות ביטחון כזו שמנהלת ממשלת משה שרת. וכשהוטל עלי להקים ממשלה, לאחר הבחירות, ניסחתי עמדת הממשלה בענייני ביטחון ומדיניות חוץ (והשניים הם כמעט דבר אחד), וניסחתי אותה בבהירות מספיקה, ומשה ידע היטב שאין אני נוהג כמוהו להגיד יותר משיש בדעתי לעשות. נוסח דברי אושר על ידי כל הממשלה, לרבות שרת. אילו לא אוּשר – לא הייתי מקבל על עצמי להיות בממשלה, ואין צורך להגיד שלא הייתי מסכים לעמוד בראשה.
למרות עמדה מוצהרת זו, שהוסכמה על ידי כל חברי הממשלה התמיד משה לרכז בענייני ביטחון ומדיניות-חוץ נגד דעתי רוב של הפה"מ, מפ"ם, פרוגרסיביים ועוד אחד או שניים מחברינו, כאשר עשה בימי היותי שר ביטחון תחת ראשותו (אז הורכב הרוב מ"כלליים", הפועל המזרחי, רוזן, משה ואחד או שניים מחברינו האחרים).
דבר זה קרה רק פעם אחת בימי הממשלה הזמנית, ומשה הכריע בקול אחד שלו נגד דעתי, וגרם - לפי הכרתי - לבכייה לדורות, ואני יודע שאחר כך הצטער על כך. אולם היה לי הפעם רושם (ואולי אני טועה), שאחרי היותו ראש ממשלה, ובייחוד אחרי כניסתי לממשלה בראשותו, וקבלי ברצוני הטוב הכרעתו - זחה דעתו, אם לא אומר: התנפחה יהירותו.
אולם הוא היה צריך להבין שאם זוהי הדרך - עלי לצאת, ויחד עמי רוב חברינו; וביודעו איזה ערך אני מייחס לענייני ביטחון - היה צריך להבין שאצא מהממשלה ואלחם נגדה, אם תלך בדרך זו, שבעיני היא מוליכה המדינה לאבדון. ואם לא רצה שהממשלה הזאת תיפול היה עליו לעשות אחת משתים:
1) או לצאת,
2) או להפסיק הקואליציה של הפה"מ, מפ"ם ופרוגרסיבים נגדי ונגד רוב חברינו בממשלה (שלפי עניות דעתי ייצגו הרוב כמדינה בשאלות הביטחון).
זמן לא מעט הבלגתי, מתוך נימוקים שלא אעמוד עליהם גם במכתב פרטי.
בישיבת התשעה הוא הציע עצמו להיות מזכיר המפלגה. כששוחחתי איתו אחר כך בביתו בעניין זה, הסביר לי שלא התכוון לכך ברצינות, אלא עשה זאת כדי להקל על גולדה לצאת מהממשלה. עד אז לא יכולתי להעלות על הלב שמישהו מחברינו האחראים ינהג ככה - והתביישתי; הגעתי למסקנה סופית, שעלי לעזוב הממשלה אם הוא נשאר שר החוץ, ולא העלמתי ממנו הדבר. הוא דרש שהדבר יובא לפני הוועדה המדינית ובה תיפול הכרעה.
קראתי לו וביחידות הסברתי לו שאני לא אגיד אף מילה בוועדה המדינית נגדו, ואם יצביעו - אצביע כי הוא יישאר במקומו, או לכל היותר אמנע מהצבעה, אבל מובן מאליו שלאחר כך לא אשאר בממשלה. למחרת הזמנתי חברינו בממשלה, שלהם איני צריך לגלות סודות, כי הם יודעים מה קרה בממשלה, למסור להם הודעה שאין לי מקום בממשלה זו.
שלוש שעות לפני מועד ישיבת חברינו בממשלה באו אלי זיאמה ופנחס ספיר בהודעה כי משה מוותר על הוועדה המדינית ומתפטר מהממשלה.
השאר לא חשוב, וגם הוא ידוע לך פחות או יותר.
אולי זוהי חולשה מצדי, ומטעמים ציבוריים הייתי אולי צריך להסביר לעם מדוע אין מ.ש. מוכשר לשמש כשר חוץ במדינת ישראל. לא עשיתי זאת ולא אעשה זאת לחבר שעבדתי איתו למעלה מעשרים שנה.
בב"ח,
ד. בן-גוריון
אך אין זו תגובה יחידה של ב"ג ממין זה. [דוד] זכאי המיסכן שילם מחיר יקר בעד העזתו ב"קצרות". ב"ג הפגיז בו מכתב הראוי, לפי גירסתה של חנה, לפרס ראשון בעד חריפות ארסית בכתיבה: הישווה אותו ל[אליעזר] ליבנה ולבגין ואיחל לו כי להבא יבין לפחות את העניין שהוא כותב עליו. זכאי דרך עוז וענה לו כי בתוך עמו הוא יושב - נוסע באבטובוס, קונה בולים, יוצא ובא בין הבריות - ואין הוא זוכר מעשה של השלטון שלנו אשר עורר סערה כזו, אף לא כתב מעולם "קצרות" שזכו לגשם נדבות כזה של ברכות ומחמאות בעל פה ובכתב.
[מכתב דב"ג לד"ז (1.7) ומכתב ד"ז לדב"ג (4.7) נמצאים בתיק חסוי של תכתובת ד"ז בארכיון "גנזים", שייפתח במלאות חמש שנים למות דב"ג (דצ' 1978); קטעים ממכתב דב"ג לד"ז, לקוחים מהארכיון החסוי של דב"ג, מובאים ב"ב"ג", ג' (מב"ז), עמוד 1196, ומועתקים במלואם משם:]
"יישר כוחך על ההצעה האדיבה [לגולדה מאיר] ועל קבלת הפנים החברית שהגשת לה, האלמונית המסכנה שאינה ראויה אפילו ששמה ייזכר בעיתון ההסתדרות במדור 'קצרות', ועל הגנתך האמיצה והמהירה על אושיות הדמוקרטיה בישראל שהועמדו בסכנה על ידי רודפי שררה שהתייצבו בראש ממשלת ישראל". הוא [דב"ג] הצליף ב[ד"ז,] "מי שהיה המזכיר הראשון להסתדרות העובדים" על עמידתו "לימין הנעלבים והמקופחים על ידי תקיפים ופרחי דיקטטורים בישראל --- החבר שזכה להיות שותף לכך במזכירות ההסתדרות ועדיין לא הועמד במילים מפורשות לעמוד הקלון על ידיך שולח לך ברכתו, שלהבא תנסה לדעת ולהבין תחילה הדברים שאתה בא לכתוב עליהם בעיתון, שגם לעבדך ולרבים מחבריך יש חלק בו".
[דב"ג (לפי מב"ז, שם) זימן אליו את ד"ז, הניח לפניו את כרכי הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה לקריאה, ואמר לו: "אחר כך תענה לי על השאלה אם ראש ממשלה יכול לעבוד עם שר חוץ החולק עליו ברוב העניינים"; מתשובת ד"ז לדב"ג (4.7) מצטט מב"ז (שם) פסוק אחד:]
זו זכות של ראש ממשלה לבחור לו את המיניסטרים שלו, אך אני לא עירערתי על סילוקו של שרת אלא על הדרך שבה זה נעשה.
לא נתקררה דעתו של ב"ג וחיבר "תזכיר" לעצמו, בו גולל ביתר פירוט והרחבה את היריעה שפרש במכתבו להרצל - כל פרשת "שיתוף הפעולה" בינינו בממשלת ישראל. מסמך זה הוא מראה לשונים ולפי מה שהגיע לחנה, ראוהו שוב אותו הרצל, ישראל גורי עקב המאמר שכתב ב[שבועון מפא"י] "הפועל הצעיר" [בשבוע האחרון של יוני], אריה בהיר ועוד.
ובכן מה נאום הנאשם? הוא מודה כי עשה מישגה בהציעו עצמו לאותו תפקיד, תוך התעוררות רצון להקל על זולתו מבלי שחישב את המסקנות המעשיות הנובעות מזה לגבי עצמו. היה זה מצדו first-rate blunder [מישגה בדרגה עליונה]. מובן מאליו, כי הוא היחיד אשר עשה פעם בחייו צעד פזיז ואחר כך התחרט עליו. עמיתו הקשיש והדגול מעולם לא חטא בכגון אלה! כיוון שנכשל בחוסר שיקול, ברור איזה תפקיד מילאה שגיאתו בחיתוך גורלו. עמיתו הקשיש והדגול עט מייד על "נפילתו המוסרית" כדי להנחית לו את המכה הניצחת.
ברור עוד דבר - נתברר זה כבר ונתאשר עכשיו מחדש. ראשות הממשלה שלי הייתה בעוכרי וחרצה את דיני. זהו שורש העניין כולו ואילו עניין המזכירות שימש רק עילה מסייעת. לפרשה ההיסטורית שבונה עכשיו ב"ג כדי להצדיק את התעללותו בי לאחר מעשה - אין כל שחר. גם כשהייתי שר חוץ צנוע ועניו ולא חלמתי להיות רה"מ, בעוד שב"ג מלך בכיפה כרה"מ וכשר הביטחון, לא נרתעתי מלחלוק עליו ומלהביא את העניין שנחלקנו בו להכרעת הממשלה. גם בתקופה הפרהיסטורית ההיא, רצוני לומר לפני "שדה-בוקר", נפלו כמה וכמה הכרעות ממשלתיות לטובת עמדתי ונגד עמדתו. דבר לא נשתנה ביחסי לעניינים לאחר שחדלתי להיות רה"מ - כאז כן עתה עמדתי על דעתי ונהגתי כתנא ופליג כלפי ב"ג. לא הייתה בזה שום תוספת יהירות ולא היה כאן שמץ של זחיחות דעת.
לא בי חל השינוי אלא בו. העובדה שהוא עצמו תולה את סיבת המשבר בדבר היותי רה"מ לתקופה מסוימת מגלה את סודו הנפשי. הוא לא יכול לסלוח לי - ולהיסטוריה הישראלית! - כי הוכח, או כי הוכחתי, את דבר אי-היותו "הכרחי" למדינה (כלשונו-הוא – indispensable). הוא לא יכול לסלוח לי כי קיבלתי על עצמי להיות רה"מ בתוקף רצונה המאוחד והמפורש של המפלגה, שעה שהוא התנגד לזה. הוא לא יוכל לסלוח לי כי סיימתי את כהונתי בבוא מועד, עם הבחירות, ללא כל משבר וכי ראשותי צוינה לשבח בפי כל המפלגות. אם הוכחתי בעליל כי יכולה לקום ולהתקיים ממשלה בישראל בלעדיו, חובה עליו להוכיח כי ייתכן הדבר גם בלעדי. זה ולא אחר פשר הכרזתו בכנסת כי שום איש אינו "בלתי וָתיר".
