יום ג', 3/7/1956
איחרתי מאוד קום - העייפות מזה והרשלנות שאני לוקה בה באין כורח להשכים לעבודה נותנות אותותיהן. המועקה הנפשית אינה מרפה ממני אף לרגע ומחבלת בכל מאמץ להתרכז במשהו רציני.
למסיבת העיתונאים של גולדה - עיתונות טובה מאוד. רק "הארץ" מקשה: אם כך - החילופים למה באו?
זאב ש"ק טילפן מהמשרד לבשר כי הזקן הדגול זיסו מאסירי ציון ברומניה קיבל היתר יציאה לארץ.
יחזקאל סהר בא לביקור ושוחחנו לבבית.
לארוחת צהריים בתיה מיגור, שבאה כולה "סוערת בוערת", ודליקה שלנו, המנסה להסתדר בירושלים.
ב"מעריב" בשורה מרעישה. [סופרו] פיליפ בן, "שהסתנן" לוורשה, מודיע על החלטה עקרונית של ממשלת פולין להתיר לכל יהודי שרצונו בכך - לעלות לישראל. האומדנה היא כי לפי זה יוכלו לעלות כעשרים אלף תוך חצי שנה.
שאלתי את אריה אשל אם יש לנו ידיעות על כך וכעבור שעה הודיעני כי נתקבל מברק מ[משה] אבידן המבקש בכל לשון כי למען השם נמנע פירסום של הידיעה של פ"ב. יש להניח כי החשש הוא לתגובת הערבים אשר תוכל להרתיע את הפולנים מתוכניתם.
בערב ביקור ממושך של יצחק נבון. קראתיו למטרה מסוימת: להוציא מראשו של ב"ג סילוף שחל בזיכרונו. בשיחתו עם דוד, בה עשה "חשבון צדק" עם כל מעללַי, סיפר כי בשעה שהוחלט להעביר את הבירה לירושלים - היגשתי התפטרותי לאות מחאה. זהו בילבול גמור. נכון כי באותו שלב היגשתי התפטרותי - הדבר נשאר ביני לבין ב"ג ולא נודע ברבים - אך לא בתגובה להחלטת הממשלה לעבור לירושלים אלא משום החלטת עצרת או"ם [ב-10.12.49] על בינאום ירושלים [שלא נחזתה ע"י משה"ח אשר לפי חישוביו לא היה עשוי להיווצר רוב של שני שלישים בעד החלטת הבינאום בדיון שהחל בנובמבר 1949; למעשה נוצרה לקראת ההחלטה שותפות מפתיעה - קאתולית-ערבית-קומוניסטית]. ראיתי בהחלטת העצרת כישלון למשרד החוץ, אומנם על לא כל עוול של הזנחה בכפיו, וחשבתי כי חובתי במצב כזה להגיש לרה"מ את התפטרותי. ב"ג לא קיבל אותה - אמר לי אז בטלפון לבית ארתור [לוריא] בניו-יורק, כי החוט המשולש שלו, שלי ושל אליעזר [קפלן] ז"ל אסור להינתק - ובזה נגמר העניין. טעויות אלו של זיכרון הן אופייניות לב"ג, אני מסופק אם התיקון שלי יועיל, אך מכל מקום ראיתי להעמידו על טעותו, לפחות לבל יַטעה אחרים בשיחותיו.
[בתיק צמוד ליומן החזיק מ"ש 6 מסמכים לאישוש הזכור לו בפרשה זו. במברק ששלח אליו לניו-יורק, ב-13.12.49, דיווח וולטר איתן, מנכ"ל משה"ח, על ההלם בממשלה ובעיתונות נוכח החלטת עצרת או"ם לבנאם את ירושלים - העיתונות מותחת ביקורת על הממשלה, על משרד החוץ ועל שר החוץ; בישיבת הממשלה האחרונה תקף י"ל מימון את שר החוץ, דב יוסף וגולדה מאירסון הגנו עליו ועמדו בין השאר על עקרון האחריות הקולקטיבית של הממשלה. אליעזר קפלן ופנחס רוזן הצביעו נגד העתקת הבירה מת"א לי-ם, משה שפירא היסס וכל השאר היו בעד. הנהלת מפלגת "המזרחי" הכריחה את משה שפירא להתעלם מהיסוסיו, מפא"י החליטה לעמוד מאחורי העתקת הבירה, "חרות" מבקשת להציע בכנסת החלטת אי-אמון בשר החוץ, ב"ג שקט אך משוכנע לחלוטין שהממשלה אינה יכולה לעשות פחות משהתחייבה בהחלטתה (שנתקבלה ביוזמת דב"ג מייד אחר החלטת הבינאום של העצרת).
[במברק מניו-יורק לת"א, ב-14.12.49, כתב מ"ש לדב"ג:]
הצטרפות של נסיבות חמורות מאלצת אותי להגיש לפניך התפטרות משָׂרות החוץ ומחברוּת בממשלה, שכן אלף - לא ראיתי מראש את המיפנה הבינלאומי החמור בשאלת ירושלים; בית - הממשלה והמפלגה דחו את הקו שנקטתי אחרי ההכרעה בעצרת או"ם; גימל - במערכה הקשה הצפויה לנו אני חושב כי לא אוכל להגן ביעילות ובלב שלם על הקו שנקבע. אני מעריך כראוי את הנזק שעלולה הסתלקותי לגרום לממשלה, אך במצב שנוצר חובתי להחזיר את התיק לידיך.
[על המברק הנ"ל השיב דב"ג למ"ש ב-16.12.49:]
מישאלתך אין לקבל בשום אופן. היא בלתי אפשרית מבחינה אישית שלי ומבחינת כל שאר החברים. מבצעי יום 14 במאי אסור להם להיפרד. מלבד הנזק הפנימי והחיצוני החמור ושל הצעתך- אין היא מוצדקת. אלף - אין איש מחוייב ומסוגל לראות מראש כל דבר ובייחוד עניין מסובך. האינפורמציה שקיבלת בהיותך פה באותו עניין נתנה לכולנו מקום לטעות וגם נותני האינפורמציה אין להאשימם. בית - כבר היו מקרים רבים שהממשלה והמפלגה לא קיבלו דעתי, וביטלתי אותה מפני דעת הרוב, לפעמים גם בעניינים חמורים ויסודיים בתקופת המדינה. גימל - בכל אופן, על כולנו לעמוד יחד במשבר זה. דוגמה נאה לכך הראתה מפ"ם, שדעתה הייתה כדעתך אבל העמידה עצמה מאחורי הממשלה. מפני כל הטעמים האלה לא אביא את מברקך אפילו לפני הממשלה או המפלגה.
[למברק דב"ג למ"ש בעניין זה קדמו תגובות ראובן שילוח (ב-14.12), שאול אביגור (ב-15.12), וולטר איתן (ב-15.12):]
נעדרתי כשטילפנת שכן התעכבתי בירושלים. חזרתי בערב ושמעתי את הדברים מצפורה. אני נדהם ומתקומם בכל נימי נפשי. אין כל יסוד אישי ומדיני להרהורים ואין לשער את הנזק הפנימי והחיצוני. חוזר זה עתה מ"הזקן", אף הוא נדהם ולא עלה כלל בדעתו כי זה הלך רוחך. הוא פקד עלי למסור לך את תימהונו והתנגדותו והוא עצמו יבריק כאשר יקבל את מברקך. כרע מסור ונאמן בקשתי שטוחה - חזור בך. רציתי להתייעץ עם זאב [שרף] ושאול לפני שליחת המברק אולם זאב אינו בעיר ושאול חולה.
שלך באהבה ראובן.
אני מצטרף בשלמות לדעתו של ראובן הן מבחינת עצם העניין והן מבחינות אחרות. מכל מקום אני מפציר בך בכל לשון שלא לקבל החלטה בטרם תיפגש עם החברים בארץ פנים אל פנים. חזק, שאול.
כמובן איני צריך לאמר לך שאני שולל לחלוטין את הקו שאתה מציע במברקך מאתמול, אשר בכנות איני רואה לו הצדקה כלשהי. מכל מקום ב"ג לא יסכים. וולטר.
אגב. כך הסברתי ליצחק את עמדתי [לגבי העברת הבירה לי-ם] באותם הימים. נכון כי לא גרסתי החלטה הפגנית ומפוצצת על העברת הבירה, אך גם לא עלה על דעתי לראות בה עילה להתפטרותי. עם כל נכונותי למַצות את הדין לגבי עצמי עקב החלטת העצרת, לא ראיתי בה כשלעצמה אסון כלשהו ושללתי תגובה היסטֶרית עליה. תהליך העברת הבירה לירושלים החל עוד לפני כן. שני משרדים ובית הדין העליון היו כבר אז בירושלים והקו שלי היה להמשיך בהעברת הבירה הדרגית - ללא רתיעה, אך ללא עצבנות מופגנת. היה ברור לי כי החלטת העצרת תישאר על גבי הנייר בלבד. רוב המצביעים בעדה ידעו זאת מראש. לא ראיתי תבונה מדינית בצעד מצדנו שיוכל להתפרש כהתגרות גלויה בסמכות או"ם ולהיות מוצג כחבלה באפשרות ביצוע החלטותיו. להיפך, סבור הייתי כי מוטב להביא לידי מצב בו יוּכח לאו"ם עצמו כי החלטתו אינה בת-ביצוע, ולא משום שמישהו הפריע לביצועה, אלא משום שאין בכוחו-הוא להגשים מה שהחליט או שהמציאות היא כזאת שאינה מניחה שום אפשרות מעשית לכך. גם מבחינה מעשית חששתי לחבלה רצינית ביעילות השלטון שתיגרם על ידי העברה סיטונית של כל משרדי הממשלה לבירה, ללא כל הכנה וסידורי מעבר, וחשש זה נתאמת באורח הרסני ביותר.
את יצחק לא ראיתי כל הימים האלה וכיוון שבא, נפתח הסכר ודיברנו ארוכות. מאוד דאג להוציא מלבי ומלב צפורה כל הרהור שמא באיזו מידה שהיא היה ביחסו לעניין ההתפטרות עידוד כלשהו לב"ג. ידעתי זאת. אותו דבר אמר גם לגבי נחמיה [ארגוב]. גם זאת ידעתי. הם שניהם אומללו מאוד. אשר להלך רוחו של "הזקן", אין ליצחק רושם כי הוא מצטער או מתחרט על מה שעשה. אומנם הוא פילל, כנראה, כי כזו תהיה תגובת הציבור. הוא מוסיף לקבל מכתבים מאנשים שונים מן השורה המעידים על ההתמרמרות השוררת ברחבי הארץ. קיטרוג נמרץ ביותר היה כלול במכתבו של יזהר ס'[מילנסקי] אליו, אשר הרשיע את ב"ג ללא כל רחמים בתוכחה קטלנית. גם מצד אלה שלכאורה באו על סיפוקם עם סילוקי, כמשה דיין ושמעון פרס, לא נשמעו "מיצהלות אבירים", כלשונו של יצחק.
שוב נתגוללה כל הפרשה מראשיתה. מדוע לא שיחרר אותי באבגוסט שעבר, לאחר התפרצותו במרכז, והודָעָתי לו כי על יסוד הנחות כאלו לגבי תפקידו וסמכויותיו של שר החוץ בישראל אין אני מוכן לשרת בממשלתו? ואם לא שיחרר אותי אז, ואיים כי אם לא אכנס לממשלה אזי גם הוא יפרוש, מה נשתנה מאז להפוך את הקערה על פיה? ואם בא השינוי עקב הרוב שנוצר מזמן לזמן נגדו בממשלה ואשר לכאורה אני עמדתי בראשו, הרי
ראשית, הן הודעתי מראש כי בכל עניין רציני אראה את עצמי זכאי להביא את המחלוקת שבינינו לידי הכרעה בממשלה,
ושנית, הן ההכרעה הרצינית נגדו נפלה בעניין הפריצה לאילת לפני חמישה חודשים – מדוע, איפוא, לא דרש התפטרותי אז, ומה עקץ אותו לחולל את המשבר עכשיו?
היבעתי סברה אשר יצחק ראה אותה כנכונה. ב"ג התקצף מאוד על אשר היצעתי את עצמי כמועמד למזכירות המפלגה ואחר כך חזרתי בי וסירבתי. לדעתו עירערה נסיגה זו את מעמדי המוסרי בעיני חברים והתירה לו את הרצועה להתנקש בי. הוא שכח את נסיגותיו ותהפוכותיו שלו - כיצד, למשל, הודיע לי בכתב לאחר הבחירות כי אומנם ירכיב ממשלה אך לא יעמוד בראשה אלא ישוב ביום פלוני לשדה בוקר, וכעבור יומיים-שלושה חזר בו והתייצב בראש הממשלה. אכן הייתה זו נסיגה מאוד מכובדת! נימוקו לאי-קבלת האיצטלה של רה"מ היה כי ציבור הבוחרים לא נענה לו ולא יצר את התנאים אשר הוא הודיע מראש כי רק לפיהם יהיה מוכן לעמוד בראש השלטון ואילו את שינוי דעתו הסביר כתוצאה מהשפעת חברים אשר טענו כי דווקא על ידי הסתלקותו יכזיב את ציפיית הבוחרים.
[שלושה פתקים שכתב דב"ג למ"ש בעניין חזרתו לשדה בוקר, אחד חתום ושניים - כנראה בתשובה לפתקי שידול של מ"ש לא חתומים, שנשמרו ע"י מ"'ש בתיק צמוד ליומן, מובאים להלן:]
משה -
השבוע עוד אפָגש עם אנשי הפה"מ, הפרוגרסיבים ואולי עוד פעם עם אנשי השוה"צ. לאחר כך - לאפרוש מעבודה זו.
לא אקח על עצמי להקים ממשלה ולא אשתתף בממשלה. אני חוזר לשדה בוקר. לפי שעה - זהו רק לידיעתך.
8/5/55, ב.ג.
לעם מותר לטעות. אבל לדעתי משטר הבחירות ימיט עלינו שואה; ביקשתי ייפוי כוח לשנותו. ייפוי כוח זה לא ניתן. על עם אין מתרעמים, אבל זוהי המסקנה.
אם יפנו אלי - אפגש איתם, אני מצדי לא אפנה אליהם
ואשר להחלטתי - אתן לך שידורי לפני הבחירות, בו יש התשובה
[במצורף לשלושת הפתקים נמצא נוסח השידור המאוזכר בשלישי; באחת מפסקותיו האחרונות קבע דב"ג כי שינוי משטר הבחירות לכזה "המקיים זיקה ישרה בין הבוחר והנבחר", שייתכן "אך ורק על יסוד בחירות אזוריות", הכרחי "לביצוע המשימות המרכזיות והגדולות של דורנו"; בראשית אותו שידור נאמר:]
בעיתון מסוים הופיעו מעשיות על מסע חתירה המתנהל, כביכול, נגדי מצד חלק מחברי, ומסע זה הבריח אותי אז למדבר, ומסע חתירה זה יתחדש נגדי מייד לאחר הבחירות ושוב אהיה מוכרח לברוח המדברה. עיתון אחר יודע לספר על שתי קבוצות יריבות, כביכול, במפלגת פועלי ארץ ישראל, שבראש אחת מהן עומד ידידי וחברי, משה שרת, ובראש השנייה אני עבדכם, וביניהן מתלקחת כל הזמן מלחמה על מנהיגות. בדיות-הבל אלה רק יעוררו צחוק בכל אלה המכירים טיבה של תנועתנו.
זכיתי להיות כל ימי בתנועה שאין בה מנהיג, כאשר ישנו במפלגות טוטאליטריות מימין ומשמאל, ולא יהיה אף פעם, ושאם כי התנועה, שאני זכיתי להיות בין חבריה זה כחמישים שנה מאז עלותי ארצה דוגלת ברעיונות יסוד ובחזון עתיד משותפים ומחייבים, יש בין חבריה חופש ויכוח וביקורת, ובכמה שאלות ממדרגה שנייה ושלישית מחולקות הדעות בתוכנו, אין כל רצון וצורך להסתיר חילוקי דעות אלה, וכל הדברים השנויים במחלוקת באים לידי בירור וליבון פומבי ולהכרעה דמוקרטית. עבדתי עם ידידי משה שרת זה עשרים ושלוש שנים בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, ואני מוקיר לא פחות מכל יודעיו את יושרו, כושרו ומסירותו ללא גבול בכל תפקיד שהוא ממלא, ולא היה אולי חבר במפלגתי שהצטער יותר ממנו על הסתלקותי מהממשלה לפני כשנתיים, ואולי איש לא ישמח יותר ממנו אם יוטל עלי לקבל מידיו המעמסה הכבדה הרובצת על שכמו לאחר צאתי מהממשלה.
הוספתי כי כמה חברים טובים, בכללם דוד הכהן, סייעו בבלי דעת למתן ההיתר המוסרי לב"ג לבצע זממו. הם נתפסו בקלות-ראש לרעיון כי אני ולא אחר חייב להיות מזכיר המפלגה ועל ידי כך הוכיחו כי הסתלקותי ממשרד החוץ אינה מהדברים שיחזירו את עולמנו לתוהו ובוהו.
יצחק סיפר כי כשכינס ב"ג את ההתייעצות הסמינריונית על המדיניות הערבית שאל אם אהיה מוכן לבוא אליה באם אוזמן. אמרתי כי לא הייתי בא. את שלב לימוד הבעיה כבר עברתי ונכנסתי לשלב הביצוע. שוב אין לי צורך לנכוח בשעה שב"ג לומד את הבעיה מחדש.
