יום א', 1/7/1956
בבוקר בא פנחס ספיר. גם הזמין עצמו גם הוזמן, אבל ניצלתי את הפגישה רק "להנאתי" - לעמוד על ראייתו הוא את המצב הכלכלי ואת המוצא מן המצר. הילך עלי אימים והשקיעני במרה שחורה .הוא הגיע למסקנה מוחלטת כי בשום פנים אין לנו יכולת בעת ובעונה אחת לשאת בנטל הביטחון, לכלכל את קליטת העלייה, לקיים את רמת השכר הקיימת ולשמור על השירותים לפי מתכונתם כיום - ארבעת אלה יחד לא ייתכנו. אין מנוס מביטול האבטומטיות של תוספת היוקר, מהחזרת רמת החיים לאשתקד ומקיצוץ השירותים.
השיעור בכלכלה מילא את כל זמן השיחה ולא נותרה לפנחס שהות להגיד לי את אשר היה עם לבבו. אף על פי כן היה מוכרח לפרוק משהו ממה שנצטבר: עוד לא עבר עליו סבל כה קשה כאשר בשבועות אלה. חלילה לי לראות בקו שנקט ביטוי כלשהו של יחס אלי - לא פעל אצלו אלא הרצון להציל את המפלגה והמדינה מהמשבר הנורא ביותר (קרי: התפטרות ב"ג). הוא בטוח כי אישית לא אנזק אלא אתעלה בעיני הציבור כתוצאה מהמשבר שעבר עלי. הוא על כל פנים מסור לי כמקודם ועומד לרשותי בכל עת ובכל שעה.
עסקתי בניירות מניירות שונים תוך ליאות רבה ודיכדוך נפש. פרידתי מפנחס ספיר על סף הבית, כשהוא נכנס למכונית לנסוע לישיבת הממשלה ואני חוזר להתהלך באולם הגדול בבוקר יום חול, העמידה אותי מחדש ובכל האכזריות על הדבר המפליץ אשר קרה.
בעלה של דקלה, ישראל פרץ, בא לתנות רוע מזלו ולבקש עזרתי בהשגת עבודה.
לארוחת צהריים יחזקאל ודבורה גד, הארדיכלים והקַשָטים אשר תיכננו את ריהוט שני מעונותינו - זה שבתל בנימין וזה שאנו עומדים עכשיו לפנותו - ועמם טדי ותמר קולק, כל ארבעתם וינאים.
הייתה זו ארוחה אחרונה מעשה ידיה של המבשלת אהובה, המסיימת שירותה היום. מעתה תעסוק צפורה לבדה בבישול כל המאכלות.
משטר חיינו בבית הזה נשתנה תכלית שינוי. השירות נצטמצם, חדלו השוטרים, הנהג והמזכירים, לא עוד נוכל לסמוך על המשמר שבפתח, אנו משופעים במפתחות ומבולבלים מריבויים, לכל צלצול עלינו לרדת [מן הקומה השנייה] למטה על מנת לפתוח את הדלת, יש שאין קול הצלצול מגיע לאוזנינו, ושנינו מבלים זמן מופלג בריצה על פני הבית כולו.
אחה"צ בא משה טוב לפי בקשתי. ניסיתי לשכנעו סופית כי עליו לזנוח כל מחשבת כסל על פרישה מהשירות, אך הוא בשלו. מגיע לו חופש כדי שישה חודשים והוא רואה עצמו חייב לעשות לביתו. כמו תמיד לא היה ברור כלל אם הוא אומר כל מה שבלבו. קצתי במאבק המילולי המתנהל בערפל של כוונות סתומות ואמרתי כי אם יפרוש לפני סוף העצרת יעשה מעשה לא אחראי אשר לא יוכל בשום פנים להצדיקו. הנחתי לו להסיק את המסקנות.
ב-5 יצאתי עם צפורה במכוניתה לתל אביב. ביקרנו את הזקנים בחולון. סעדנו פת ערבית בדירתנו ומיהרנו לאסיפת הנשים מטעם המפלגה על המגרש הסגור שליד בית "הפועל" בצפון העיר. בכינוס זה השתתפו למעלה מ-600 פעילות מכל הארץ ומכל ענפי החיים והעבודה - עיר וכפר, חברות כנסת ועיריות, נציגות במוסדות ועסקניות סתם. פתחה יהודית שמחונית. על הבמה ישבו זקנות התנועה - עדה מימון, רחל שז"ר, חיותה [בוסל] - ואיתן עסקניות בעלות שם משיכבות גיל יותר צעירות. הקהל היה נרגש להופעתי, ער וקשוב לדברי. הרציתי למעלה משעה על הנושא שהכרזתי עליו כעל העומד ברום סדר יומנו - בעיית המדיניות הכלכלית. השתדלתי להסביר בפשטות אינפלציה מהי, כיצד נשתבשו סדרי חיינו הכלכליים בתנאים המיוחדים של משק חסוי ונעזר שאנו מקיימים בארץ, ולאיזו אי-רתיעה מפני אמצעים נמרצים אנו מצווים כיום אם רצוננו להינצל משואה אשר תשים לאל את ביטחוננו ומאבקנו המדיני.
אחרי שסיימתי המשיכה יהודית בנאום ארוך שהפליאני בנביבותו.
ברדתי מהבמה נגשה אלי חברה ואמרה: "אני בארץ עשרים ושלוש שנה. חשבתי כי השנה מותר לי סוף סוף להחליף את הכיסאות בביתי. לאחר דבריך אני מבינה כי לא אוכל לעשות זאת גם השנה". נוכחתי כי הבינה את דברי.
