יום ג', 26/6/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ג', 26/6/1956

 

 

יום ג',  26/6/1956

 

עצוב לי, עצוב לי, עצוב לי - והמכתבים זורמים. צלצול בדלת. ניגשתי לפתוח: פרופ' [חירם] פֶּרי - מכר מרוחק ביותר - עומד בידו מכתב. כשראני - נדהם: "לא פיללתי כי בעל הבית עצמו יפתח". אמרתי כי אין בכך כלום. אמר: "אני רק באתי למסור את המכתב. כאזרח פשוט היה לי צורך לאמר משהו. בעצם אני יכול לאמר בעל פה מה שכתבתי. רציתי להביע את ההערצה של כולנו", וכו'.

מכתב מנהריה. כותב בעל פנסיון. לפני שתים-עשרה שנה הייתה אשתו מבשלת אצלנו ואילו הוא ניגן בקפה "רחביה". תמיד סיפרה באיזו אדיבות נהגנו כלפיה. "מאז אנחנו אוהדים מאוד את משפחתכם". כעת אנו בוודאי זקוקים למנוחה - אחרי כל מה שעבר עלינו. ובכן הם יהיו מאושרים אם נתארח אצלם, כמוזמנים פרטיים שלהם. יש להם פנסיון קטן, גינת נוי, חורשת אורנים. "אני מקווה כי תקבלו את הזמנתנו  ב ו ו ד א ו ת".  ההדגשה שלי.

פרץ נפתלי ביקש שיחה עוד לפני כמה ימים, מייד לאחר ההתפטרות. הזמנתיו להבוקר. איש נפלא - אחד מאותם אנשי סגולה שאני חייב את היכרותי איתם לברל ז"ל וייחוסם זה יישאר קיים אצלי לעד. פתח מייד בנושא. הוא סבור כי עליו להתפטר בעקבותי - מה דעתי? ברור לו כי יבוא מיפנה - הכיוון שהוא דגל בו יחד איתי יישאר עכשיו במיעוט, ייתכן שתיפולנה הכרעות אשר בשום אופן לא יוכל לשאת באחריות להן, מאשר להתפטר לרגל בעיה מסוימת, מוטב לעשות זאת מראש ובשקט. היבעתי התנגדותי הנמרצת:

ראשית, זו תהיה הורדה נוספת של רמת הממשלה;

שנית, היעדר סמכותו הכלכלית בממשלה יזיק לה מאוד;

שלישית, ברי ושמא ברי עדיף: נזק התפטרותו ברי, ואילו סכנת שינוי הקו שמא, ודיה לצרה בשעתה.

ראיתי כי רווח לו. שוחחנו על המצב הכלכלי המחמיר מיום ליום. עיתוני הבוקר מלאים ידיעות מחרידות: שביתת תחבורה, השבתת מטוויות ועוד. כשם שקראנו פעם בוקר בוקר על תקריות גבול בגזרות שונות בבת אחת, כך עכשיו אנו קוראים על התפוצצויות בחזית הכלכלית, הבאות אף הן בכמה פינות בעת ובעונה אחת. שאלתי אם ברור לחברים כי בעיית המדיניות הכלכלית חייבת לתפוס מקום מרכזי בוועידת המפלגה. ענה כי יש שאלה קודמת והיא אם מוכנה ההנהגה הכלכלית של המפלגה לנקוט בוועידה עמדה לפי הכרתה ולתבוע את המיפנה החריף הנדרש כיום. אמרתי: "למשל, ביטול תוספת היוקר?" אמר: "הן". לדעתו, אשכול, ספיר ואחרים תמימי דעים בהערכת המצב ובהבנת האמצעים הנמרצים לתיקונו, אך אינם מעזים פנים נגד לחץ בעלי החזקה וטובת ההנאה.

אני וצפורה הלכנו לראות את דירת הופיין ברח' בלפור המוצעת לנו. גב' הופיין מתה, המסכנה, והיטיבה לכוון מותה למועד הנכון. בדקנו ומצאנו כי דירתה ניתנת להישכר לשישה חודשים. איננו יכולים להאריך שבת ברח' סמולנסקין ולעומת זה ברור כי זמן רב יעבור עד שנגיע לדיור של קבע. הרי שאין להימנע מתקופת-ביניים ולמטרה זו יש בדירה שראינו כמה מעלות. הצרה היא שאינה מרווחת ביותר - שלושה חדרים בסך הכל - ונצטרך להתכווץ.

לארוחת צהרים גברית אצל גדעון רפאל - אבא, וולטר, ליאו, ארתור, אייב, יעקב, גדעון ואני. אבא איחר איחור רב בגלל ישיבת חוץ וביטחון שהירצה בה, הראשונה של גולדה. ארגוב היו"ר שאלני אם אחפוץ לנכוח וסירבתי. תחת זה שלחתי לו מכתב פרידה מהוועדה. גדעון סיפר מה היה בישיבה. ארגוב קרא את מכתבי ונשא נאום רצוף תהילות ותשבחות. גולדה דיברה בענווה רבה - היא האחרונה בארץ לרצות לרשת את מקומי, בחירתה היא גזירה שנכפתה עליה והיא ניגשת למשימה בדחילו וכל תקוותה לעזרת הסגל הנהדר של משרד החוץ ולאהדת חברי הוועדה. כתום הדברים האלה הרים ישראל גלילי יד והציע כי הועדה כולה תערוך לי ביקור פרידה בביתי. אחריו הרים יד בגין והציע כי הוועדה תפנה אלי ותזמינני להשתתף בקביעות בישיבותיה על מנת שאחשב כחבר שלא מן המניין, ז"א מחוץ לחשבון ההרכב המפלגתי. שתי הצעות אלו נתקבלו.

ארתור מסר על תוכניות שרוקם המשרד בגיני. זה זמן חשבנו על צורך לשגר שליח מיוחד, בעל רמה, לכמה מבירות אסיה, לרבות המדינות שזה מקרוב נתקבלו לאו"ם, לשם פעולת הכנה לקראת העצרת הקרובה. עלה בדעתנו לשחרר לשם כך את אבא מוושינגטון לחודש ימים. עכשיו נמנה וגמר מטה המשרד כי אין שליח כמוני, וזו התוכנית: עלי להשתתף בשתי ועידות: זו של האיגוד הסוציאליסטי בבומבי בתחילת נובמבר וזו של האיגוד הבין-פרלמנטרי בבנגקוק במחציתו השנייה של אותו חודש. על אלו יש להוסיף ביקורים בציילון, בהודו ובנפאל לפני הוועידות ובבורמה, בלאוס, בקמבודיה, בפיליפינים ואולי גם במאלאיה - לאחריהן. וכבר שמרו להחליט כי גם צפורה תיסע איתי וגם מזכיר חשוב יתלווה אלי - אלישיב בן חורין. לעצמי אמרתי כי התוכנית כולה מושכת מאוד את לבי אך כלפי החברים החרשתי.

ליד השולחן דיברנו על עניינים מעניינים שונים העומדים על סדר היום ואף על פי שכולנו ידידי נפש לא קלחה השיחה בחופש ובשמחה, אלא התנהלה בעצלתיים, תוך מועקה מוחֶשֶת היטב. בסיום הארוחה ראה אבא, שדרכו בחגיגיות, לאמר דברים שחגיגיותם לא פגמה בלבביותם: מסירות וצער ותקווה לעתיד ובינתיים קשר בל יינתק וליכוד החבורה. עניתי מה שעניתי ובין השאר הדגשתי כי אין להיתפס לתקוות ערטילאיות - כולנו יודעים היטב מה היה ואין בנו איש היודע מה יהיה.

בשובי הביתה התארזנו בחיפזון וב-4 יצאנו לבאר שבע. טדי המציא לנו מכונית ממכוניות משרד רה"מ - לא "קאדילאק" ולא "קרייזלר" אלא "פלימות" קטן. שוב מאמץ נפשי "להתרגל", תוך תרעומת פנימית על הטבע האנושי, שנוח לו להתרחב ולהתפשט ולהתרווח וקשה עליו ההצטמצמות.

נסענו כשעתיים על פני מסמייה והשובלים והגענו הישר לביתו של ראש העיר טוביהו - אכסניית קבע שלנו בבירת הנגב. נתקבלנו בזרועות פתוחות ובמאור פנים. עד מהרה באו שלטונות האסיפה: מזכיר ההסתדרות במקום גדעון בן-ישראל ומזכיר המפלגה [אהרון] בר-צילה. הראשון בן הארץ, חניך המפלגה, בוגר l.s.e [ביה"ס הגבוה לכלכלה של לונדון] כמוני. השני יוצא פולין, עולה לאחר מלחמת העולם, בוגר המיכללה הירושלמית במקצוע הפילוסופיה היהודית. עוד אנו שותים תה והנה הרמקול מרעים בנגינות וקולו מנסר מקצה באר שבע עד קָצֶהָ - לעורר את הציבור ולדרוך את רוחו לקראת העצרת.

כשיצאנו לאסיפה ברגל - כאילו נגרפנו בנחשול אדם שזרם באותו כיוון. ובלכתנו נשתפכו לתוך זרם הרחוב הראשי שטפי יובלים מהרחובות הצדדיים - המונים שנהרו מכל קצות העיר, מן המרכז ומהשיכונים למיניהם ומהמעברות, אנשים ונשים וטף, ולא לתפארת המליצה אמורים הדברים אלא פשוטם כמשמעם: נשים נושאות תינוקות על זרועותיהן וילדים קטנים נאחזים בכנפי שמלתן ונסרחים אחריהן. ולהקות להקות של נערים ונערות, ילדים וילדות, נדחקים בין הגדולים, והכל באותו כיוון ולאותו מקום.

האסיפה נערכה על המגרש הנרחב של אכסניית הנוער הנקראת "בית יציב". את דרכי אל הבמה הבקיעו שוטרים וסדרנים תוך מאמצים קשים כשהכל קוראים קריאות התפעלות ונדחקים מסביב ללחוץ יד, פניהם להבים ועיניהם נוצצות. בעלותי על הבמה ראיתי לפני ים של ראשים, כולו מכה גלים. פגשוני תשואות רמות וסוערות. אמרו לי כי נמצאים כאן כל ציבורי עולי צפון אפריקה, בכללם אלה שהגיעו בחודשים האחרונים, וכן רבים מחברי היישובים שבסביבה.

דיברתי רק כחצי שעה דברים שקולים ומדודים בעברית "בסיסית". ראיתי בהרבה פנים אותות ברורים של הבנה והסכמה - גם, ואולי בייחוד, כאשר הסברתי כי כללי העלייה המבוררת בעבר באו לא להגביל את העלייה אלא להגדילה, במסגרת האמצעים הנתונים, שכן עלייתו והחזקתו של עולה שאינו מסוגל להתפרנס עולה פי שלושה וארבעה משל עולה בריא המוכשר לעבודה - כל שכן שהאחרון בונה את הארץ ומגן עליה ואילו הראשון רק נופל עליה למעמסה. כן נקלטה ההסברה כי בעת ובעונה אחת הוכרחנו הן להכפיל ולשלש את העלייה ממרוקו והן להגדיל לאין שיעור את תקציב הרכש, וכי שני המאמצים, שמתחו את אמצעינו מעבר לכל גבול של יכולת, שלובים ואחוזים זה בזה ואי-אפשר לראשון בלי השני. הקהל ציפה, כמובן, להכרזה נמרצת כי נילחם נגד סגירת שערים ונעלה את אחינו בכל הדרכים. מלבד המס ששילמתי לציפייה זו כשסיימתי ב"עלה נעלה ויכול נוכל" - לא בא הקהל מבחינה זו על סיפוקו. אמרתי בפתח דברי כי העניין הוא נושא לטיפול אחראי ולא לנאומים מפוצצים ובמקום להוקיע ולנגוח את שלטונות מרוקו פניתי אליהם בקריאה להוכיח כי יכולה תנועה ערבית לאומית להגיע להגשמת שאיפותיה מבלי לדכא מאוויים עמוקים ולפגוע בערכים היסטוריים של אחרים.

רק בבואי לבאר שבע התברר לי כי הגירסה שהגיעתני, כאילו נאם כאן בגין לפני 12,000 איש, היא הבל-הבלים. היו לכל היותר אלפיים ואנשי "חרות" עצמם התפארו כאן רק ב-3,000. הקהל שלי עלה על 5,000. בגין ערך התקפה פרועה על הממשלה - ועל ב"ג ועל מ"ש אישית - לאורך כל החזית, אך אני הוקעתי רק את עזרת "חרות" לקליטת העלייה על ידי מגביות נפרדות בחו"ל, המרסקות את המאמץ הלאומי ומוציאות מידי יהודים כספים המיועדים לעלייה כדי לבזבז אותם על תעמולה מפלגתית הרסנית.

נעניתי להפצרת המארגנים וסיימתי דברי בנאום צרפתי קצר. עם המילה הצרפתית הראשונה עבר גל של התלהבות את ההמון העצום ומכל עבר פרצו תרועות גיל: הצפון-אפריקנים, ותיקים עם חדשים, ובייחוד חדשים, הפגינו יישותם.

ברדתי מהדוכן מצאתי עצמי בתחתית המכתש של מערבולת אדם. לא היה שיעור ללהט שמסביב. המוני ידיים ביקשו מגע. ילדים וילדות חמודי פנים חתרו בלי הרף להגיע לקירבה, להיראות, לאמר שלום ישר בפנים, ללחוץ יד. עם ישראל חי וכָמֵהַ לשפוך אהבתו ולעָרות יקוד נפשו.

עם רב ליווני כל הדרך עד בית טוביהו. אמר גדעון [בן ישראל] כשהוא מהלך בצדי לסוכך עלי: "אתה רואה, העם הזה אוהב אותך". ואחרי כן: "העם הזה רוצה בשלום ורואה בך את מגינו".

אך המנוחה הייתה מאיתנו והלאה. הופיעו אנשי "חצרים" בתביעה נמרצת כי נבקרם עוד הערב. בינתיים חיברתי נוסח לפירסום ב"קול ישראל" וטילפנתיו לצבי בירושלים, על מנת שיפרנס בו גם את "ג'רוסלם פוסט" ועיתונים אחרים. לא למתן פומבי להופעתי הראשונה שלאחר ההתפטרות דאגתי, אלא לפירסום הגירסה הרצויה על העלייה ממרוקו, תוך התחשבות באזהרות העצבניות ביותר שהגיעונו בימים אלה מהשגרירות בפריס ומהמוסדות המרוכזים סביבה.

הופיעו יהודה אלמוג מזה ומרדכי מקלף מזה ונדברתי עמם על סיורנו בסדום ובסביבות ים המלח בעוד כשבועיים. על מרדכי עברה ועדיין עוברת תקופה קשה בהנהלת חברת האשלג. סוף סוף ניתנה לו מישאלתו והוחלט למנות ועדת חקירה. הנחת מרדכי היא יוכח בחקירה כי הכישלונות והאכזבות הן פרי השגיאות שנעשו לפני כניסתו לתפקיד. גדעון סיפר לי עובדות מדכאות על השתלשלות העניינים, הבאות לתלות את הקולר בדב יוסף. בהיותו שר הפיתוח לחץ יוסף כי יוּחל בייצור ויהי מה, עיצבן את מנהלי העבודה וגרם לחיפזון מחוּסר כל שיקול ואחריות. נעשתה עבודה פזיזה ומלאכת רמייה, נרכשו מיתקנים בלתי מתאימים, נגרמו נזקים גדולים על לא דבר. בכל עניין ועניין דרש יוסף בעצת מומחה, ומשקיבל תזכיר נהג בו כבחלמיש-קדושה וקיבל אומדנותיו כאורים ותומים - פירסם תחזיות מופרזות ודרש מהמנהלים לקיימן ויהי מה. אין פלא כי בעקבות שיטה כזאת באה המפולת. בינתיים נתפס "דבר" לשערורייה והחל מתריע עליה ברבים - מוקיע מומים ותולה קולרים כאילו במשרד הפיתוח של [מרדכי] בנטוב. קפיצה זו לתוך מצולות ים המלח נעשתה ללא כל מחשבה וסופה להתנקם במפלגה שכן יתברר כי שורש הרע נעוץ במשטר מפא"י.

בשעה מאוחרת יצאנו לחצרים, בג'יפ נהוג בידי האיש איתן-הגוף ובהיר-הנפש מאיר "בץ", אחד מבוני הנגב המתמידים וחסידיו ההדוקים. חדר האוכל היה מלא, אך מה מעטים היו בו הפנים המוכרות. הרנינה את לבנו הפגישה עם אלי לוטן ואביבה, שחזרו למשק בשובם לארץ לאחר שנות לימודיהם בהולנד. זהו הזוג היחיד אשר שרד בקיבוץ זה מהחבורה הראשונה של "התנועה המאוחדת" [חניכי תנועת "המחנות העולים" בי-ם, שעימם נמנו יעקב ורנה שרת עד 1950], ונראה כי גם מעמדו אינו איתן, שהרי אלי עכשיו רופא-בהמות מוסמך, דרושים לו 2,000 ראש בקר כדי תעסוקה, והשאלה היא אם הישארותו בחצרים תבטיח לו כר-עבודה כזה. רוב אנשי הקיבוץ הם השלמה צעירה מ"הצופים". יש גם קומץ עולי מרוקו.

אהרון ידלין ישב ראש והוא עצמו פתח בשאלות על ענייני חוץ ופנים. עניתי והרחבתי את המסגרת. קמו שואלים נוספים והתפתחה שיחה כהלכה. גיליתי כמה צפונות בענייני חוץ, לא בלי חרדה אבל תוך הרגשה מובהקת של יתר חופש דיבור, ולא נמנעתי מפולמוס עם המקטרגים עלי בשל חוסר "דינמיות" והתובעים "תמרונים נועזים". שאלתי אם כיבוש העמדה בבורמה, שיגור המשלחת לסין, הגשת תביעת "השילומים" מגרמניה ועוד יוזמות שהצנעה יפה להן אינן בגדר "צעדים דינמיים" ו"תמרונים נועזים".

כבר באסיפה הפומבית הזכרתי את הוועידה הקרובה כמיבחן למפלגה. כאן הירחבתי את הדיבור על נושא זה וביססתי דעתי כי המפלגה תתחמק מחובתה ותתכחש לייעודה אם לא תעמיד במרכז דיוניה את בעיית המדיניות הכלכלית.

חזרנו לבית טוביהו בחצות.

 

העתקת קישור