משה היקר,
היה בדעתי לכתוב לך עוד לפני קבלת מברק הפרידה שלך, אלא שדחיתי את העניין עד שתזדמן לי האפשרות לשגר לך את המכתב על ידי איש מהימן.
אין צורך לומר מה שוודאי ידוע לך מתוך תחושה בלתי אמצעית - פיטוריך מהווים זעזוע נפש לכל אלה שהיו קשורים איתך בעבודה ומחוצה לה שנים רבות.
זוכר אני שיחתנו במכונית בדרכנו מביתו של לוריא, שם שוחחנו על דבר ההחלטה הבריטית להביא את עניין ארץ-ישראל לפני העצרת ואת הצעתך [לי] לבוא לירושלים ולהשתתף בישיבת הסוכנות על מנת להתכונן לקראת הבאות. מני אז עברו יותר מתשע שנים ואין אני יכול למצוא בזיכרוני אף פעולה אחת שאינה קשורה בך ובהדרכתך. והנה ניתק הקשר. ויהי רצון שתישא את צערך בחובך בלי עוגמת נפש ושאנו - עוזריך - נחייה בתקווה כי הקשר שניתק יחודש בקרוב בימינו.
ושלום רב לצפורה ולך מבני ביתי וממני.
שלך בידידות נאמנה, יעקב [הרצוג]
דודתי גוטה [קטינסקי], יקרה ואהובה 5.6.56
אני בטוח כי לא הצלחתי להביע לך במילים את אשר הרגשתי במעמקי ליבי כאשר באת לבקרנו. למראה הופעתך המאירה, השופעת אהבה וחום, נתעוררה בקירבי התרגשות עמוקה. היית בעיני כהתגלמות רוח אבי ונשמת אמי - כאילו הורי באו לבקרני ולחזקני בימי ניסיון קשים. ברוכה תהיי על תבונתך הצלולה ולבך הרגש ולו עוד תחיי עמנו כולנו שנים רבות.
צפורה מצרפת את כל חום אהבתה אליך ושנינו מנשקים את עיניך הטובות והחכמות ומתפללים לשלומך .
אוהבך ומעריצך, משה
כב' אישי בתכלית
הרה"ג ר' י. ה. סנקויטש
ראש ישיבת "שפת אמת"
ירושלים
ידידי ורבי המכובד,
נתעכבה תשובתי על יקרת כב' מחמת פורענויות הימים ותמורות העיתים. בינתיים נפל הפור וחלה הפרישה. הייתה בה תפיסת הרע במיעוטו מבחינת המדינה. לא עמדתי בפני הברירה אם אשאר בתפקידי כשר החוץ או אקבל עלי את מזכירות מפלגתי. הברירה הייתה אם אשאר או אתפטר. בשאלה זו נפלה ההכרעה מלפני מי שסמכותו להכריע בכגון אלה. ושוב הייתה לפני הברירה אם אקבל את הדין או אקרא תיגר. בחרתי בראשונה, לא רק משום שאין לבי למלחמות-פנים אלא שיקול דעתי אמר לי כי בדרך זו יוקטן הנזק. אקווה כי העתיד יוכיח כי צדקתי. וכן אקווה כי לא יבולע למדינה מפרישתי - דווקא משום ריכוז האחריות ויתר הרגשת חובה לשקול כל דבר משני צדדים. הנה גיליתי קצת מצפונות לבי בהיותי סומך על כב' כאיש שומר סוד. אסיים בברכת שלום וכל טוב לכב' ולכל ישראל.
מוקירו ומכבדו,
משה שרת
ע"ש - לא היה כל קשר בין פרישתי לבין בעיית מזכירות המפלגה וכל המתפרסם בניגוד לדברי אלה הרי זה שווא ושקר.
לאחר שבועות על שבועות שחלפו ללא הפוגת-רגע וגרמו בין השאר לשער ראשי להיות מגודל פרע, כולו דיבלולים, הצלחתי סוף סוף להסתפר. בירכתי על טוב טעמו של הספר שלא פתח בהערכת המאורע ולא הטרידני בשאלות.
ביקור של השגריר הצרפתי ז'ילבר. התפלסף על ההתפטרות - עניין "שיגרתי" לחלוטין בחייה המדיניים של צרפת. לדעתו, הזמן שבחרתי מתאים ביותר ואינו כרוך בסיכונים: אין לצפות לשום השפעה מצד ישראל על המדיניות המערבית בימים אלה, שכן היא נתונה בשפל גמור, נטולת כל יוזמה, יש מגיבה על תמרוני בריה"מ ויש גם לא מגיבה כלל. ז'ילבר שאל לתוכניותי ואם אומנם אנוח עכשיו. אמרתי כי יש לי חלום ישן, אך מי יודע אם אצליח להגשימו. החלום הוא לבלות חודש ימים בעיירה צרפתית, טבול כולי באווירה של ציבור צרפתי. תוך כדי שיחה עלה בדעתי באיזו עיירה יש לבחור: Aix-en-Provance [בדרום צרפת]. ז'ילבר התלהב מהרעיון ומבחירת המקום.
כחבר כנסת ממושמע הלכתי לישיבה - בפעם הראשונה ברגל. הולכים ושבים הסבו ראשם ונערים הצביעו ולחשו איש לאחיו את שמי. מתי תקהה רגישותי זו לתגובת הקהל על הופעתי ברחוב? הוויכוח שהתנהל בבית על חוק השמות לא ריתק את קשבי ויצאתי לשיחה עם מוריס רוזטי, לפי בקשתו. מתברר כי מזכיר הכנסת, ידידי הטוב מאז, העמיק לחשוב על עתידי בכנסת והרי בפיו הצעות פסוקות:
ראשית, אל ארבה ב"הופעות" ואל אבקש רשות דיבור באקראי ועל דברים של מה בכך. כל נאום שלי בכנסת חייב להיות מאורע. עלי לבחור את הנושא במדוקדק ולהתכונן כהלכה.
שנית, ברור כי אין לי להיכנס לוועדת חוץ וביטחון, אך לעומת זה מוטב לי לא להינזר מחברות באחת הוועדות, שהיא בבחינת מילוי חובה ראשונית לכל חבר כנסת. העצה היעוצה היא כי אצטרף לוועדת חוקה, חוק ומשפט, שהחברות בה מחייבת השכלה והיקף אנושי כללי, ולכן אוכל לתרום שם תרומה.
שלישית, ראוי לי לבחור בנושא מסוים שבו ארכוש בקיאות ואַקנה לעצמי מעמד מוסמך והצעתו היא כי אתרכז בבעיית המיעוט הערבי.
ורביעית, הנה לפנינו ועידת האיגוד הבין-פרלמנטרי המתכנסת השתא בנובמבר בבנגקוק. יש כל הסיכויים כי תיערך עלינו שם התקפה זדונית עד להצעה כי נוּצא מהאיגוד. הערבים יופיעו שם בכוח רב וינסו לנצח על חזית בנדונג. מתחייבת נציגות חזקה מצדנו, ומי כמוני וכו'.
הודיתי למוריס על יחסו ושיבחתי החיוב שבמגמת מחשבותיו. לעת עתה היבעתי הסכמתי רק לסעיף הראשון, שעלה בד בבד עם מחשבותי אני.
חזרתי הביתה ברגל - שוב אגב הסבות-ראש ולחישות ואף קריאות שמי בקול. בבית ישיבה על גורלו של השבועון ."Here & Now" בן אליעזר האומלל, כסה, ברקת, גרשון ואייב. פרשת ייסורים ואכזבות. בכל זאת החלטנו על המשך הקיום.
נשתיירו כסה וברקת וניסו אלי דברים בכה ובכה. המפלגה נתבעת לשגר משלחת אל הסוציאליסטים בצרפת - לבוא לפניהם בשורה של דרישות כלפי חבריהם שבשלטון. האעמוד בראש? סירבתי נחרצות. חוסר טעם הוא כי אופיע בצרפת כשליח מפלגה מייד לאחר התפטרותי. גם לא אשב עכשיו עם ב"ג וגולדה ללמוד מפיהם תורה ולקבל הנחיות- אבל בנובמבר תתקיים ועידה סוציאליסטית של עמי אסיה, השנייה לאחר רנגון, לשם ודאי אהיה מוכרח לנסוע! ניסיתי לדחות גם תביעה זו תוך הסתמכות על הוועידה בבנגקוק, אך לא הועלתי. בלבי חשבתי כי מנסיעה זו לא אוכל להתחמק. - לבסוף, מה דעתי כי אפתח את ועידת המפלגה? הבעתי תימהוני כי עלתה מחשבה כזו בדעת כסה, האני אתיימר עכשיו לנטות קו לוועידה? דייני כי אבוא ואשתתף בדיונים במידה שאראה צורך.
הופיע גרוס מ"הארץ". אצלם במערכת הוטל עליו לכתוב סידרת מאמרים על מדיניות חוץ של ישראל בשמונה השנים הראשונות של המדינה - מעין סיכום לפרשָתי. הוא מוכן לנסות כוחו רק אם איאות לעזור לו. פירוש הדבר מספר שיחות והוא מבין כי זוהי העזה מצדו וטירדה רבה בשבילי. בלי אומר ודברים הסכמתי. חשבתי כי מצווה להיענות וגם אמרתי לעצמי כי אפשר יועיל לי "תרגיל" זה להיזכר, להבהיר ולסכם לעצמי מה בעצם פעלתי ובמה התלבטתי.
[חגי] דיקן ממשרד החוץ, עולה מתורכיה, ורעייתו הבולגרית תמר באו להיפרד ערב צאתם למינוי הקונסולרי החדש במרסיל.
ד"ר [נתן] זלץ הנַתָח הציץ לבדוק את חבורתי שמעל לצדע הימנית ופסק כי הניתוח רצוי וקל. זה שנים אני זומם להפטר מספחת זו ורק עכשיו יש סיכוי כי אֶפָּנֵה.
לעת ערב בא דוד [הכהן] ובפיו סיפור ארוך וכבד. הייתה לו שיחה ממושכת עם "הזקן" ויצא ממנה מדוכא ומר-נפש. פתח ואמר: צדקת באומרך לי אז בטלפון, כי אין להעלות על הדעת חידוש שירותך אי-פעם בממשלה אשר הוא בראשה. ברור לו ממה ששמע כי חסל כל שיתוף בינינו. אין בלבו של ב"ג שום הרהורי חרטה. להיפך, הוא נעשה מיום ליום יותר תקיף בדעתו כי עשה את הצעד הנכון. יתר על כן, לדבריו הוא מצטער עכשיו כי בכלל הכניסני לממשלה כשר החוץ - היה זה מישגה חמור שעשה לפני שמונה שנים ואשר המדינה שילמה בעדו ביוקר. כאן מנה את כל שלשלת חטאַי ופשעַי, כיצד מנעתי בעדו מלבצע תוכניות שהיו מושיעות את ישראל וביטולן היה בבחינת בכייה לדורות. פתח בתוכנית כיבוש לטרון תוך הפרת ההפוגה שהכשלתי ב-1949 וסיים בהכשלת כיבוש עזה ב-1955 ופריצת טיראן ב-1956. נראה היה מרוחו הנכאה של דוד ומפניו המרוגזים כי דיבר עלי ברשעות רבה. אומנם ציין את יושרי והגינותי והודה כי גיליתי אומץ לב רב בהגנה על עמדותי, אך לעומת זה הפליט גם גינויים חסרי כל שחר ואשר דבר אין להם עם חילוקי הדעות שבינינו. דוד נפגע מאוד והגיב חריפות. פתאום שאל ב"ג אם אהיה מוכן לשמש שר חינוך. דוד נכווה מההצעה וענה בנזיפה. כללו של דבר הגיע דוד למסקנה כי כשם שצדקתי לגבי חוסר כל אפשרות מצדי לעבוד עם ב"ג בממשלה אחת, כך לא צדקתי בהנָחָתי כי אילו התעקשו חברי מפא"י בממשלה, היה מקבל את הדין ונשאר רה"מ כשאני שה"ח. לא, הוא לא היה נשאר.
לא נכנסתי בבירורם המפורט של כל "החטאים" ורק אמרתי כי יש לי case [טיעון] שלי לגבי כל עניין ועניין ואני מוכן להוכיח כי מנעתי הסתבכויות ממאירות ביותר ואף אסונות חמורים. עוד סיפר דוד כי בין "החברים" מהלכת שמועה על מינויו הקרוב של אהוד כסגן שר החוץ.
וולטר הציץ לשאול לשלומנו. סיפר בהתפעלות על טקס סיומו של האולפן הערבי -משותף למשה"ח, לצבא, לרשות וליוע"ר - שהשתתף בו הערב. זוהי באמת הצלחה משמחת, אך מאופן סיפורו של וולטר היה ניכר כי למעשה הוא עבר כבר על הסתלקותי לסדר היום בלי ייסורי נפש יתרים. יבורך על גמישותו וקלות מיזגו. אשרי מבליג על זעזוע בלי קושי ומתאזן עד מהרה.
בשעה מאוחרת בא אוברי. סיפר על ישיבת הממשלה בה השתתף אתמול. האווירה הייתה דחוסה. פני הכל "קיבצו פארור" [ר' יואל, ב' 6], פרט לב"ג שהעמיד פנים עליזים ומאושרים. אבא הירצה ממושכות על מעמדנו בארה"ב והפריך טענות מפ"ם על אי פנייתנו לבריה"מ לשם קבלת נשק. משסיים ניגשה הישיבה לשמוע את סקירתה של גולדה, אך הוא לא הוזמן להישאר והיה ברור כי גולדה מעדיפה לדווח שלא בפניו.
הייתה לאבא עוד שיחה עם ב"ג שבתחילתה השתתפה גולדה. כשיצאה הניף ב"ג ידו כלפי הדלת ואמר: "זהו סידור זמני". גם באוזני אבא ניסה ב"ג לערוך איתי חשבון-צדק על שיצרתי רוב נגד תוכנית טיראן. אבא התפלץ כשסיפרתי לו פרטי התוכנית המטורפת, שלדעתי הייתה מביאה לידי השמדת גדוד הצנחנים כתוצאה מיידית, מכניסה אותנו למלחמה שאנו היינו מופיעים כתוקפן בה, ובסופו של דבר לא הייתה מחסלת בשום פנים את ההסגר על אילת. כן נדהם אבא כשהתברר לו כי בדיון על אותה תוכנית דיברתי האחרון ולא הראשון ועד שפתחתי פי הביעו כמעט כל חברי הממשלה לסיעותיהם התנגדות לתוכנית ואילו בהצבעה רק חבר אחד תמך ב"זקן".
בין השאר סיפר אבא אל ארוחת צהריים שהשתתף בה אצל הנשיא, שבה נכחו גם ב"ג וגולדה. "הזקן" דרש מגולדה כי תעבור לביתנו לאחר שנצא ממנו. גולדה סירבה- היא בוחרת לא לעקור מדירתה - אך ב"ג היה תקיף בהפצרתו.
הייתה לאבא שיחה עם [פנחס] רוזן ו[משה] שפירא, לפי בקשתם. שניהם שרויים במפח נפש ורצו ללמוד מאבא על הצרות הנשקפות. רוזן עודנו מתלבט בייסורי מצפון - שמא היה חייב באמת לא להירתע, אלא להתפטר ולחולל משבר ממשלתי. הוא תוהה עכשיו על הבאות. שמוע שמע כי יש בדעת ב"ג להציע בקרוב הכרזה כי אנו רואים את הסכמי שה"ן כבטלים ומבוטלים. לדעתו, זהו פשר ההדגשה היתרה והנשנית שמדגיש ב"ג את חשיבותו של סעיף 1 בהסכמי שה"ן, שהוא יסוד כל היסודות ואף על פי כן מפירים אותו הערבים [פותח במילים "בכוונה לסייע להחזרת שלום של קבע בא"י", ומסיים ב"התקנת ש"ן --- מתקבלת כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזוין והשבת השלום בא"י על כנו"].
ועוד סיפר אבא על הבלהות שרואה בחזונו ליאו כהן, המתהלך ומפיץ ייאוש קודר על כל סביבותיו. הוא בטוח כי במוחו של ב"ג מתוכננות פעולות הזוועה בזו אחר זו, וסוף כולן שואה ניצחת. כל אחד מחבריו הוא שואל אם דאג להכין בביתו מיקלט...
[צ"ש כתבה ביום זה מכתב לבנה ובתה בנ"י ולהלן חלקו הפוליטי:]
ילדים יקרים על שני הבתים [שרת-מדיני] 25.6.56
על עצמנו לא אוכל עוד לכתוב דבר. אין לי כוח לכך. שפיכת-דמים עודנה נמשכת והזעזוע פגע בכל נימי נפשנו. והעיקר כאן לא מה קרה אלא איך קרה, באיזה נסיבות קרה ומה היה יחס החברים במקרה הנדון. תקבלו בתקליט מנאומו האחרון של אבא בכנסת, נאום האמת שהכריח את ב"ג לומר משהו ולגלות טפח, נאום שטיהר את האווירה בהתירו את קורי השקרים שנערמו ובסלקו את הערפילים והניחושים שמסביב ל"סילוקו של משה שרת". מישהו הגדיר את הנאום manly and dignified"" והוא הנחיל לאבא כבוד לא ישוער. זרם המכתבים והמברקים המגיע אלינו עצום ויש ביניהם יוצאים מהכלל בהביעם הערצה ואמון לאבא, כמדינאי וכאדם, וחרדה עמוקה לתמורה שחלה בהרכב הממשלה בכלל ובמשרד החוץ בפרט. הלא בפי כל הוא שאבא הלך ברגל ממשרד ראש הממשלה הביתה מייד לאחר התפטרותו ושהוא שילח בו ביום את השוטרים שליד הבית, וכבר מחפשים דירה עבורנו, כך שאיש לא יוכל לפצות פה שאנו מנצלים את המעמד שהיה לנו. אין לכם כל מושג עד כמה הסעיר המאורע את "הרחוב" ואיזה זעזוע זה היה ל"עם היושב בציון". ויש גם גל עכור של סילוף והשמצה שטרם שכך. ישנם כנראה אנשים המעוניינים בכך והמזינים את העיתונות בכיוון זה. מה תאמרו ל"טור השביעי"?
בנשיקות לכולכם,
אימא
