יום א',  24/6/1956

 

ביני לבין יומני זה מוטב לי לא לכחד את האמת ולהודות כי אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה. אני וצפורה מעודדים איש את רעותו. בייחוד היא המעודדת אותי. הבוקר אמרה לי: הן משבר זה הוא עניין של שנים וסוף סוף היה מוכרח להתפוצץ. כלפי חוץ אני מעמיד פנים של התגברות על הזעזוע ומפגין איזון נפשי גמור, אך בלב משתולל הזעם וצורב העלבון. בזוכרי כי זהו בוקר יום א' הראשון בו מתקיימת ישיבת הממשלה בלי השתתפותי נעכרה רוחי עוד יותר.

גם לא מרפה ממני המחשבה מה במשרד? איזה מברקים נתקבלו הבוקר? הניתנו מייד הוראות בעניינים דחופים או שמא הוחמץ משהו? זה שמונה שנים ומעלה ש"המיברקים הכחולים" הם לחם חוקי יום-יום. כמה פעמים נסעתי למשרד מבלי לאכול ארוחת בוקר, אך לא עבר עלי בוקר שלא נפתח בקריאת המברקים הכחולים. דומה אני עכשיו בעיני למי שנכרתה ידו או רגלו, אך עצביו פועלים כמקודם והוא חש כאילו היה מניע את אצבעותיו. גזרתי על עצמי לא להתערב במהלך העבודה במשרד אך לא עצרתי כוח לבלתי העיר הערותי בעניינים שהתחלתי בהם וטיפולי נפסק באמצע. תמול סיפר לי אריה אשל כי נתקבלה סוף סוף תשובתה השלילית של מוסקבה על הזמנתנו את שפילוב: מודים על ההזמנה אך מצטערים כי אי-אפשר לשנות תוכנית שכבר נקבעה, כל שכן שדרכו של שפילוב אץ לו לחזור לבירתו. אמרתי לאריה כי מוטב לנו לפרסם את הסירוב, למען יהא ברור לכל מצב חשבוננו עם הרוסים. והנה הבוקר הופיעה בעיתונות גירסה סובייטית ממרכז או"ם, שכאילו שפילוב לא נענה לנו משום שלא הוזמן כהלכה, ואילו הוזמן היה בא. לא התאפקתי וטילפנתי לאריה כי יש למהר ולתת ל"מעריב" הכחשה והעמדת העובדות על אמיתן: עצם תודת משרד החוץ הסובייטי היא עדות ניצחת כי הזמנתנו הייתה כשורה בעיניהם.

במשך הבוקר ביקרני גיורא יוספטל. חקרתיו על מצב ענייני העלייה מצפון אפריקה ונמלכתי בדעתו כיצד להציגם באסיפת המפלגה - כינוס עולי צפון אפריקה - בבאר שבע מחר בערב. לאמיתו של דבר מוטב היה לא לדון על נושא זה בפומבי כלל, דווקא מדאגה להמשך העלייה, אך אין כל אפשרות להשתיק את התרגשות הציבור ועל כל פנים נבצר מאיתנו לסתום את פי האופוזיציה. הנה נאם באותה באר שבע מנחם בגין, בהופיעו לפני עצרת של רבבה ומעלה, ועשה בנו שמות. הצגתי לפני גיורא בעיה מוסרית: הנוכל לומר כי נוכח גזירת איסור היציאה, אשר ספק כבר ניחתה עלינו ספק היא ממשמשת לבוא - מצפוננו שקט לגבי העבר? שנינו ניתחנו את העובדות בהשתלשלותן והגענו לידי מסקנה כי לא יכולנו לעשות הרבה יותר משעשינו מבלי להסתכן בהפסקת העלייה מאליה על ידי ריבוי האבטלה, הפקרת העולים ללא שיכון והפניית האמצעים המוגבלים מהתיישבות לכלכלה סתם.

גיורא בא אלי בעצם כדי לדבר על לבי להסכים מעתה לביקור בארה"ב, אם באוקטובר לוועידה השנתית של "המילווה" או בדצמבר לוועידת "המגבית". שללתי את הרעיון עקרונית - באיזו סמכות אופיע בכינוסי יהודים לאחר שידוע לכל כי הודחתי מהשלטון ואין דעותי מביעות את עמדת הממשלה? יתר על כן, מה יהא עלי אם בזמן שהותי שם יתארע משהו בארץ אשר לא אוכל לאשרו, לא אוכל להרשיעו בפומבי וגם לא אוכל להתעלם ממנו. הן אילו אירעה תקרית כנרת לא ביום האחרון לשהותי בארה"ב אלא באמצע סיורי, הייתה שוברת את גבי, משתקת את פעולתי לחלוטין ועושה את מעמדי לבלתי אפשרי.

שוב צרור של מכתבי הזדעזעות והזדהות ועידוד ושוב הנרגש והחשוב שבהם הוא מכתבה של אישה - הפעם ליובה ברוכוב [אלמנת דב-בר ברוכוב], שדבריה נוקבים עד תהום הנפש, אף על פי שמעולם לא היו יחסי ידידות מיוחדים בינינו לבינה וכל פגישותינו איתה לא היו אלא על במות הנשיאות של מועצות וועידות.

באה זוהר מרחובות, כולה המומה ונבוכה - לא ידעה במה לפתוח ומה לשאול - אך הרגישה צורך להיות איתנו. כמו תמיד גילתה רגישות מיוחדת למתרחש והבחנה מוסרית דקה.

לפי תוכנית קודמת ביקרנו אחה"צ במוזיאון של מחלקת העתיקות. שמואל ייבין טילפן כמה פעמים והפציר בי לקיים את הביקור המובטח. המוזיאון הורחב בהרבה - לדבריו הודות להתערבותי, לא אזכור אם בהיותי מ"מ שר החינוך או רה"מ. ובאמת ראינו מספר רב של מימצאים חדשים - כלי חרס וזכוכית וכלים מכלים שונים ולוחות אבן ופסיפסים ואומנות ושאר עתיקות שנתגלו במקומות שונים בארץ בשנתיים-שלוש האחרונות. המוזיאון צר מהכיל את כל האוצרות המצטברים, ואילו הגענו לתצוגת כל עושרנו הייתה קרננו עולה על האוסף שבמוזיאון רוקפלר. הרושם הוא כי עם התגברות קצב עבודת הבניין - חפירת יסודות והנחת צינורות מים וקידוחים וכו' - נחשפים בכל פינות המדינה שרידי קדומים יקרי ערך, וזה מלבד החפירות הנעשות לשמָן כבחצור, בבית ירח ובבית שערים.

למוזיאון באנו במכוניתה של צפורה ובצאתנו לאוויר העולם ערכנו מסע על פני העיר ובפעם הראשונה ראיתי את מרחבי השיכונים למיניהם שמסביב לקטמון, המשתרעים למרחוק והמכילים המוני ישראל, רובם עולים חדשים ובעיקרם דלת העם, משופעים בילדים ומתפרנסים בדוחק.

בדרכנו על פני העיר חיפשנו זמן רב גיליון של "מעריב" - עיתון זה נחטף כנראה כביכורה בטרם קיץ - עד שמצאנוהו ובאנו על שכרנו: סיפור רחב-מידות על "האמת" לגבי "סילוקו של שרת" [מאת סופר "מעריב" בי-ם] - מסכת של סילופים והטעייה במזיד, אשר ברור כי הוכתבה על ידי מישהו "מוסמך" מבחוץ, וכל מגמתה להוכיח כי אני הוא שגרמתי במו ידי להדחתי ולכן דמי בראשי. הא כיצד? כיוון שהיצעתי עצמי למזכירות המפלגה ואחר כך חזרתי בי וזה הדבר שהחריף את היחסים וחולל את המשבר. מצד אחד מתובל הסיפור בפרטים עוקצניים, המכוונים להוריד קרני, על סלידת ב"ג בשיתוף פעולה איתי, עד שחדל לדבר איתי ודרש כי אפנה אליו אך בכתב [ר' "חיי" מאת ג' מאיר, ע' 208 (מתייחס ל-1955: "כעבור זמן-מה הפסיק ב"ג לקרוא לשרת בשמו הפרטי והתחיל לדבר אליו כאילו היה אדם זר. שרת נפגע עד מעמקי נפשו, אך מעולם לא אמר על כך שום דבר בפומבי ---"], ומצד שני הוא [מבקש] לטשטש כליל את העובדה הניצחת כי לא היה כל קשר בין בעיית מזכירות המפלגה לבין החלטת ב"ג להעבירני מתפקידי ולהוציאנו מהממשלה. אל אלוהים, מיהו האחראי לכתב פלסתר זה-  שמא נמיר? או האומנם אהוד? איני יודע ממה נפגעתי יותר, אם מעצם פירסומם של דברי נאצה אלה או מהחשדות שהתלבטתי בהם לגבי חברים. הסיפור פותח בהכרזה כי הדברים שבו שאובים ממקורות פנימיים שבצמרת מפא"י, על כל פנים ברור כי רק מי שהשתתף בוועדת התשעה או מי ששמע חשאית על מה שהתרחש בה מפי אחד מחבריה היה מסוגל לחבר או להכתיב פרשה כזאת.

בא מיכאל אליצור כולו מורתח על פירסום נאלח זה ושואל מה לעשות. הסכמתי כי ינסה להדליף ל"מעריב" דברים כהווייתם על השתלשלות העניינים האמיתית שהביאה לידי ההתפטרות.

הופיע לביקור קצר ג'ורג' וייז, ידידי מניו-יורק, שבא לישיבת הנהלת המיכללה. מתברר כי זה שנתיים הוא יושב ישיבת קבע במכסיקו-סיטי. הזמין אותי ואת צפורה לביקור באותה ארץ על חשבונו - הנסיעה הלוך וחזור וההתארחות שם.

מאוחר בערב הופיעו דוד וברכה וישבו עד אחר חצות. דוד נרעש מתגובת הציבור להתפטרותי - הן במפלגה והן מחוצה לה. לא שיער כלל כי תקום סערה כזאת. העם כולו רוגש וממאן להירגע. באסיפה סגורה של הסניף [מפא"י בחיפה] הירצה [יוסף] אלמוגי למעלה משעה על העניינים - הציג את הסתלקותי באספקלריה בן-גוריונית, ועם כל פיזור השבחים לאישיותי ולפועלי הצדיק עלי את הדין. ארשת הקהל כולו הייתה מורת רוח וסירוב גמור לקבל את ההסבר. מחוץ למפלגה גדולה ההתרגשות עוד יותר.

קראתי באוזניהם "מכתבים נבחרים" מהצרור ההולך ועבה ונפעמו מאוד מהדברים. ובאמת, כנות נוקבת כזאת והתרגשות כה עמוקה אינן שכיחות במכתבי יום-יום. היחס האישי של אמון והערצה המבוטא במכתבים אלה, החרון על העוול שנעשה והחרדה לבאות - מזעזעים עד עמקי הנפש. עם זה מהווים המכתבים תעודות אנושיות נעלות. עדות כבוד הם לעומק הכרתם המדינית ולדקות תחושתם המוסרית של אנשים ונשים אלה, שהתעוררו מפינות שונות של החֶברה לשבת ולכתוב כדי להביע את רחשי לבם.

כיוון שדוד היה בחו"ל כשהגיע המשבר לשיאו והתפרקותו, סיפרתי לו את השתלשלות השלבים האחרונים והמכריעים. ישב נדהם ומזועזע. סיפרתי איך לא פצה איש פיו בוועדת התשעה להעיר משהו על פרישתי ואיך בישיבת הממשלה המכרעת שתקו כל השרים חברי המפלגה שתיקה נמרצת ואיך בצאתי לא קם איש מהם ללכת אחרי כדי ללחוץ ידי ולאמר לי מילת פרידה.

אמרתי: אילו נועדו יחד גולדה ואשכול וזיאמה ופנחס וקדיש ונפתלי ונכנסו אצל ב"ג והודיעו לו בלשון חותכת כי עליו לחדול מהניסיון להדיחני ולהוציא מראשו כי יעלה בידו להביא לידי קיום ממשלה בלעדי - כי הם יתפטרו אם יעמוד על כך וכי מנוי וגמור אצלם לא להסכים בשום פנים לראש ממשלה אחר ולשר חוץ אחר, אלא גזירה היא על שניהם לעבוד יחד כמקודם - היה נשבר ונכנע.

דוד התפלץ כשסיפרתי על התהפוכות שחלו אצל ב"ג לגבי אבא אבן. הוא יציג שאלה על מטרת בואו של השגריר הזה בוועדת חוץ וביטחון. ברכה התריעה על התנהגותה של גולדה - איך ימלאנה לבה לרשת את מקומי. צפורה החרתה אחריה. דוד טען כי גולדה אומללה ואין לקטרג עליה, אך הנשים נשארו בדעתן והחמירו מאוד בדין לגבי בת מינן.