יום ה', 21/6/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ה', 21/6/1956

 

 

יום ה',  21/6/1956

 

כל השבוע דאגנו לזקנים בחולון, העזובים לנפשם ובוודאי המומים ומבולבלים מהידיעות שירדו על ראשם כמהלומות. הבוקר נסעה צפורה אליהם להרגיעם ונותרתי בבית הגדול לבדי. משנעלמו השוטרים הוסר התריס בפני מבקרים וכל צלצול מחייב ירידה למטה ופתיחת הדלת תוך נכונות נפשית לכל אפתעה שבעולם.

אוברי הגיע הלילה ובבוקר בא לשיחה. התדהמה והצער וההתפלצות היו כבר מאחוריו - כתב לי בעניין זה מכתב נרגש ואציל. כאן ניתח ניתוח מזהיר ואכזרי את חוסר השחר שבהצעת ב"ג על היוֹעצוּת המדינית - יצירת שתי רשויות במשה"ח, עם כל הסיבוכים וההשחתה הפנימית הנובעים מזה, ולעומת זה שלילת כל תוקף מעשי ממעמדו של היועץ. פיענחתי לו כמה סתומות ותמוהות בהשתלשלות הפרשה. בין השאר הסכמתי כי אילו דרכו החברים עוז ובאו והגידו לב"ג כי העולה על דעתו היה לא יהיה - בשום פנים לא יסכימו כי אוּצא מהממשלה, אבל עליו גם להוציא מראשו כל מחשבה על התפטרות בשעה זו, לא מן הנימנע כי היה מקבל את הדין.

אוברי סיפר על הדיכאון ברחבי יהדות ארה"ב ועל ההדים השליליים בחוגי השלטון ובזירה הבינלאומית.

"דבר" שלח לי הגהה של רשימת [שמואל] רולבנט עלי, מאוד תשבוחתית, בתוספת נופך מוסווה לטובת הכותב. תיקנתי כמה עובדות אך לא נגעתי ב"נופך" אשר עניינו של עורך נבון הוא לעקור אותו משורש.

אחה"צ עניתי על המכתבים האישיים אחד אחד. עמדתי תחת שיטפון זה של מכתבים אישיים כאשר הייתי לרה"מ, אבל אז צללתי מייד בתהום העבודה ולא נשאר לי פנאי לענות עליהם. לא כן עכשיו, שהרושם כלפי חוץ הוא כי נתפניתי ואין לי שום הצדקה לא להשיב, כל שכן שרוב המכתבים ראויים באמת למענה אישי לא שיגרתי.

[חלק ניכר ממכתבי ההזדהות והעידוד שקיבל מ"ש נשתמרו ונמסרו לארכיון הציוני והוא הדין בתשובותיו; להלן שתיים מתשובות מ"ש, שהועתקו באדיבות ארכיון זה:]

 

[פנחס] רוזן היקר,                                                                                          21.6.56

 

אני מודה לך מקרב לב על מכתבך. תמיד הוקרתי את הגינותך הקפדנית ואת הרמה המוסרית הגבוהה של גישתך לכל עניין של אחריות ציבורית. התגאיתי על כי מידותיך אלו והרוחב האנושי של תפיסתך המדינית הביאוך לידי יחס חיובי כה מובהק אלי ואל שיטתי. מעל למחיצה המפלגתית שהפרידה בינינו היינו שותפים לשמירה על אותם הערכים ולדגילה באותם העקרונות.

גילויה של שותפות רוחנית זו במשבר שגרם להתפטרותי היה לי מקור של סיפוק נפשי ועידוד ציבורי רב. אם הרגשות אלו לא באו לידי ביטוי חופשי ומלא במגע ישיר בינינו בימים שקדמו להכרעה החמורה, הרי תבין כי רבצו עלי הגבלות שלא הייתי בן-חורין להיחלץ מהן. עם זה לא תוכל להאשימני בחוסר גילוי לב בשיחה שהייתה לנו במשרדי. אבל משהחריפו הדברים יותר והתקרבו לאותו שלב אשר כינית אותו במכתבך לבן-גוריון בשם "קרע פטלי" - קשה היה לי להיזקק לצעדים ולהיות שותף לעובדות שיכלו ליצור רושם כי אני מגייס השפעת מפלגות אחרות כדי להציב תריסים בפני הכרעתה השלילית של מפלגתי.

אני מעריך מאוד את הביטוי שנתנה המפלגה הפרוגרסיבית לעמדתה בשאלת התפטרותי - בממשלה, בכנסת ובעיתונות. מבחינת העיקרון החוקתי לא אוכל להביע קורת רוח מהימנעותה מהצבעה בכנסת בעד השינויים הבלתי נמנעים בהרכב הממשלה, אך במידה שהימנעות זו שימשה אמצעי לבטא את יחסה החיובי של המפלגה לתפקיד שמילאתי ואשר יכולתי להוסיף ולמלא בממשלה - ואת יחסה השלילי להסתלקותי, יותר נכון לסילוקי - איני יכול שלא להוקיר יחס זה עם כל התנגדותי העקרונית להפגנתו "עד לקצה הגבול", כדבריך.

אני מודה לך אישית על ידידותך ומאחל לך מיטב ההצלחה בהמשך פעולתך הממלכתית רבת החשיבות.

ברכת שנינו לך ולגב' רוזן.

 

שלך בהוקרה,

משה שרת

 

תודה מיוחדת לגב' רוזן על הפרחים!

 

גרשון [אגרון] היקר,                                                                                     21.6.56

 

הנני מודה לך מעומק הלב הנרגש על מכתבך.

אני איש מלחמה כלפי חוץ, אך מכיוון שמלחמתי נעשית לרוב בחדרי חדרים, ואילו יש מי שמקדש מלחמה תוך חציבת להבות מעל דוכנים, יצאו לי מוניטין כ"מתון", פשרן ו"שר כישלונות". לעומת זה אינני איש מלחמה אישית כלפי פנים ואף תכונה זו מתפרשת כאות לחולשת אופי.

אני עם עצמי יודע היטב שורש הדברים ובימים אלה נוכחתי לדעת מה רבים היודעים זאת כמוני או לפחות כמעט כמוני.

חיים בצילם של אחרים הם, כנראה, מנת חלקי. אין לי אלא לשאת בגורלי זה, ואני רק מתאמץ לשאת בו עד כמה שאפשר בכבוד - לא רק לעצמי.

ושוב תודתי לך וכל אהבתנו לאתל.

 

                                          משה

 

צפורה חזרה. הזקנים היו באמת מזועזעים, בייחוד סבא, אשר חשש כי באנו עכשיו עד פת לחם.

בערב הסיבונו אל שולחנם של ארתור וז'נט. עם חיסול [דירת השרד של שה"ח ברחוב] סמולנסקין 9 זהו עכשיו הבית [המרכזי] של משה"ח. היו גם אוברי, וולטר, יעקב ואחרים. אוברי סיפר לי ביחידות על שיחותיו. גולדה הסכימה עמו בלב ונפש כי תוכניתו של ב"ג מופרכת לחלוטין. ב"ג בשיחה איתו הפליג למרחבי המדיניות ובתחילה לא נגע כלל בבעיה האישית - בכלל דיבר כאילו נזדמן אוברי במקרה לירושלים וטוב שיש שעת כושר לשוחח איתו, ללא כל רמז כי הוא שהבהיל את שגריר ישראל בוושינגטון לטוס לארץ על מנת לדבר בו נכבדות. שפך קיתון רותחין על דאלס. תהה מדוע אין עורכים מסע פומבי נגד הסתירה המשוועת בעמדת מחמ"ד - העובדה כי ישראל זקוקה לנשק ואף על פי כן מסרבת לאשר מכירת נשק אמריקני אלא מכבדת במצווה זו ארצות אחרות. כשטען אוברי כי זהו בדיוק מה שאנו עושים וכבר החתמנו 250 חברי קונגרס על הצהרות של מחאה - הייתה זו חדשה בשבילו. אחר כך שפך חמתו על המרשילד והביע מחשבות מאוד בלתי שקולות לגבי פעולות כנגד סוריה בתגובה להצהרותיו של [נציגה באו"ם אחמד] שוקיירי. הדברים ארכו מאוד ולא ניראה כל סימן של גישה לעניין העומד על הפרק - עד שנכנס [יצחק] נבון להזכיר כי הגיעה השעה לצאת לת"א, ורק אז נזכר רה"מ לשם מה בעצם הזמין את איש שיחו. אבל כאן באה התדהמה העיקרית. ב"ג פתח לא בהצגת הצעתו כי אם בשלילתה ודיבר כאילו אוברי הוא שיזם אותו הסדר בעוד שלב"ג אין הוא נראה כלל: הצביע על הקשיים שהדבר כרוך בהם, טען כי אין לדבר, כמובן, על נטישת אוברי את המערכה בוושינגטון ובאו"ם דווקא עכשיו וכו'. אוברי לא האמין למישמע אוזניו, אך לא היה מעניינו להפריע לנסיגת ב"ג מתוכניתו היוצאת דופן - להיפך, שמח על הנסיגה והוסיף משלו לקטול ולקבור את התוכנית. לבסוף נסתכם כי אוברי ישוב עכשיו לוושינגטון - מבלי שיוברר לשם מה בעצם הובהל - ושאלת עתידו הקרוב תעמוד לדיון אחרי העצרת. אוברי הודיע נחרצות כי מנוי וגמור עמו לחזור לארץ בראשית שנת האזרחים - אחת היא אם יהיה כאן תפקיד ממלכתי בשבילו או לא. בשיחה עם ב"ג לא חלה התקדמות כמלוא הנימה לקראת סימון מועמד לרשת את מקומו של אוברי בוושינגטון, אף לא לפיתרון בעיית עיסוקו בארץ.

בין השאר התרשם אבא ממה שקלט מפי ב"ג כי הוא קיבל כמה מכתבים המביעים התמרמרות על מה שעשה - שמעתי כבר ממקור אחר על מכתב חריף בהרשעתו שקיבל מיזהר סמילנסקי - והוא מחטט עכשיו בזיכרונותיו וברשימותיו כדי להוכיח צידקתו.

אמרתי אחר כך ליעקב: הרי לך מדיניות דינמית! משה"ח הוציא לשווא ולחינם 1,500 דולר להוצאות טיסת אבן הלוך וחזור - וזה בשעה שבין כה וכה עליו לבוא הנה באוקטובר להתייעצות על העצרת; אבן ביטל את פגישתו עם פינו בוושינגטון; כן נתבטלה הופעתו באסיפת "מילווה", שבה הובטח על ידי מישהו סכום של 100,000 דולר אם רק יבוא השגריר עצמו לקבלו; הביקור החטוף עורר רעש מיותר בעיתונות והוליד כל מיני שמועות שווא.

אורה וחיים הרצוג אף הם היו כאן. אורה אמרה לי כי אביה שפך דמעות למישמע נאומי בכנסת וכי לדברי חיים "כל החיילים" מתריעים על העוול שנעשה ובכלל עליתי עכשיו לשיא של כבוד וחיבה מצד הציבור.

רוב הערב שמענו סיפורים מעניינים מפי וולטר על מסעו במזא"ר, בייחוד ברוסיה. תמונת פגישתו עם בטלני בית הכנסת בלנינגרד - מה ידעו ומה לא ידעו על ישראל - הייתה חיה ומאלפת ביותר.

אמרתי לצפורה באוזני כל: נציע עצמנו לבוא במקום אבידרים לכשיסיימו כהונתם! אמרו: "לא תספיק - הזמן יותר מדי קצר" [שכן בקרוב תחזור לממשלה]. אמרתי: "חברים יקרים, אתם יודעים היטב מה היה, אין בנו איש היודע מה יהיה".

דיבורים אלה שבפי החברים הפכו שיגרה. הכל מתנבאים: "בקרוב תשוב להיות רה"מ". חוסר כל שחר! ב"ג יחזיק מעמד עד הבחירות ויהי מה - הרי שלוש שנים. החזות לקראת הבחירות החדשות סתומה בהחלט: קואליציה של "חרות" ו"הכלליים", אולי בתוספת דתיים, היא אפשרות ממשית. אבל גם אם תחזיק מפלגתי מעמד, מניין שתוותר אז על ב"ג ומניין שהוא יסתלק אז מרצונו ובשלום?

אמרתי לצפורה: "צריך שיהא ברור לכל, כי בשום פנים ולעולם לא אחזור לכהן בתפקיד כלשהו תחת ראשותו של ב"ג. פרשה זו נסתיימה – לנצח".

לאמיתו של דבר, גם קשה לי לראות את עצמי יושב שוב בראש אותו שולחן כשמסביבו אותם השרים חברי המפלגה אשר כך נכנעו לגזירת סילוקי ולא פצו פה ולא הרימו יד ולא הושיטו יד. הם אומללים - בוודאי, אבל הם סילפו את נפשם והאומנם אוכל לקומם הריסות האמון?

 

העתקת קישור