יום א', 17/6/1956
(שבוע זה נרשם באיחור רב, רובו לאחר כחודש וחצי)
היום נפל הפור סופית.
לפי תוכנית הפעולות וסדר הזמנים שנקבעו במסמרות, נועד שבוע זה להביא עמו את פירוק המשבר על ידי הפיכת התמורה בחיינו לעובדה נחרצת.
קמתי דרוך ומשוריין לקראת מהלך המאורעות - מוכן לכל, המרירות הנוקבת עד התהום כבושה עמוק בלב.
העניינים התחילו לפי סגנונם הרגיל. נסעתי למשרד והכינותי את סקירתי השבועית בישיבת הממשלה - סקירתי האחרונה.
באמצע העבודה קיבלתי את וולפסברג. הביא תשובתו להצעת בודפשט - שלילית. הוא דָבֵק בברן, אך יש לו הצעת פשרה: אם יתמנה גם לבודפשט יהא מוכן להקדיש חלק ניכר מזמנו להונגריה. ברור כי הצעת כלאיים זו אינה באה בחשבון כלל.
בבואי למשרד רה"מ נכנסתי אצל ב"ג וסידרתי מראש הַבַאתי את מינויי רפאל וקדר לאישור הממשלה, תוך פסיחה על שלב הביניים של אישור ועדת השרים משום קוצר הזמן. אחרי כן נדברתי בעניין זה עם [משה] שפירא, שהוא יו"ר הוועדה, וכתבתי פתק לגולדה. כל הימים האלה לא הוחלפה מילה אחת בינינו. אחד החברים שאל אותה אם הייתה לה שיחה עמדי. היא ענתה כי אין היא רגילה לשוחח אם אינה נקראת. איזה היגיון! כאילו אני הוא שיזמתי את השינוי ולכן מוטלת עלי החובה לפתוח בבירור.
שוב נפתחה הישיבה בשאילתה של ברזילי - אוי לצחוק מר, אבל מבחינת התמיכה האישית מפ"ם היא מפלגתי עכשיו בממשלה, יחד עם הפרוגרסיביים והדתיים. בשבוע שעבר נסבה השאילתה על הצד החוקתי-עקרוני של התפטרות שר, ואילו הפעם הוצגה לגופו של עניין - האם נכון הדבר כי היגשתי התפטרותי? רוזן הודיע על מכתבו לרה"מ ותבע להעמיד את העניין לבירור מייד. שפירא הודיע כי אם יובא העניין לדיון, ידרוש דחייתו עד שתהא למפלגתו שהות להתייעץ. את כל הקושיות והעירעורים האלה תירץ ב"ג וטיאטא מהשולחן בהודעה פשטנית ופסקנית, כי שום התפטרות לא הוגשה ולכן אין נושא לדיון. כפות על ידי החלטה מפלגתית נאלמתי דום.
סקרתי בקצרה מצב העניינים בעלייה ממרוקו ובמו"מ על נשק - בצרפת, בארצות הברית ובקנדה. הכל ידעו כי זהו דוחי האחרון באוזניהם.
לבסוף הבאתי לאישור את המינויים בשירות החוץ ומאוד רגזתי על חברי מפ"ם אשר מבלי לערער על המוצעים ראו את השעה כשרה לתבוע חלקם במישרות הדיפלומטיות ותבעו עיכוב האישורים עד לדיון בוועדת השרים. אליהם הצטרפו חברי אחה"ע שעירערו על מינויו של ציר בפראג - תחת הממונה המכהן שם עכשיו - משום מצב היחסים עם צ'כוסלובקיה עקב "העיסקה" - פתאום נעשו קנאים למיצוי הדין עם אותה גרורה דווקא. העניין הוכרע בהצבעת הרוב נגד שתי הסיעות.
הישיבה עברה לדון בעניינים אחרים ונתפניתי להשקיע עצמי במחשבותי - של נדון ההולך לקראת ביצוע גזר דינו: לא תלייה, חלילה, גם לא חיסול מדיני או ציבורי, אך חתך בחיי אשר עוד לא היה עמוק וכאוב כמוהו - עם כל ההבדל שבעולם בין אילו ניתן לי לפרוש מרצוני לבין כשהפרישה כפויה עלי, ולא על ידי הציבור אלא על ידי יחיד שהכל נכנעים לו.
לא החזקתי מעמד עד סוף הישיבה, שממילא לא הקשבתי למהלכה. גם גברו געגועי להיות עם צפורה. כתלמיד המתחמק החוצה משיעור משעמם קמתי ויצאתי. המכונית עוד לא הגיעה והלכתי הביתה ברגל. צפורה התפלאה בראותה אותי כה מקדים לשוב ביום א'. שיתפתיה במצב רוחי. "אין דבר, משה, אין דבר! רק תהיה חזק ועוד תראה".
אחרי ארוחת הצהריים ובטרם נצא לת"א גיליתי לראשונה למזכירי הפרטי צבי נאמן את מצב העניינים. הוא ידע, כמובן, מה מתרחש אך לא הרי התפרנסות משמועות ולחישות כהרי שמיעת דברים כהוויתם "מפי הגבורה". הודיתי לו על מסירותו תוך הזמן הקצר שעבדנו יחד ודיברתי על לבו כי יישאר על משמרתו במשטר החדש, עד שיגיע פעם תורו לצאת לחו"ל.
יצאתי לת"א עם צפורה וחיים וזאב ש"ק. נסעתי ישר לוועה"פ של ההסתדרות לישיבת ועדת התשעה שנועדה להתקיים לפני ישיבת המרכז. איחרתי קצת ובבואי מצאתי כי הכל מוחלט ומסודר. קבעו כי מייד עם פתיחת הישיבה אמסור את הודעתי וכדי לקדם פני הדרישה לוויכוח יוצע מייד להעביר את העניין תחילה לוועדה מיוחדת של אחד-עשר, אשר הרכבה כבר הוכן. הנעתי ראשי לאות הסכמה לכל אלה. וכי מה איכפת לי? ובאמת מוטב כך.
הישיבה הייתה קצרה מאוד. בינתיים התאספו כבר באולם רוב חברי המרכז וישבו בציפייה דרוכה. הכל ידעו מה עתיד להתחולל. ראיתי כי [יונה] כסה עומד לפתוח את הישיבה בטרם תגיע השעה שנקבעה. צפורה נתעכבה בדירה וצילצלתי לה לבוא מייד. מאוד רציתי כי תשמע את הודעתי. בינתיים ניסיתי לעכב את פתיחת הישיבה ולא הצלחתי. בכל זאת לא איחרה צפורה הרבה. גם חיים ישב מכווץ וזקוף אוזניים בקרב "הנוער" באחת הפינות.
כסה פתח ומסר לי רשות דיבור להודעה. תוך דממת מוות עליתי בצעדים מהירים על הדוכן - אולי יותר מדי מהירים, תוך רצון להפגין שוויון-נפש גמור. אמרתי: "עלי להודיע למרכז כי אין באפשרותי להמשיך בתפקיד שר החוץ ואני עומד להגיש את התפטרותי לממשלה מחר". נוסחה זו חישבתי היטב מראש. תחילה היה בדעתי לאמר "אין ביכולתי" אך החלפתי מילה זו ב"אפשרותי" לבל יטעה מישהו להסיק כי אני עצמי איני חש בי עוד את היכולת למלא את התפקיד. פסקתי את פסוקי וירדתי וחזרתי למקומי. למישמע ההודעה עבר באולם רחש עצור. נשמעה קריאה: "מה הסיבות?" כסה החניק את הסער באיבו על ידי נתינת רשות הדיבור לב"ג. זה קם ומסר דוח עובדתי יבש על ועדת התשעה. אף במילה אחת אף ברמז, לא נגע בהתפטרותי. המרכז ישב כבד וקפוא. ב"ג סיפר כי בחירת מזכיר יחיד הוכחה כבלתי אפשרית, כי אין מנוס ממזכירות בת כמה חברים, כי לעת עתה נקבעו רק שלושה מהם - משה שרת, פנחס לבון ודוד בן-גוריון - וכי עתה יש לציין עוד 4 או 6 מועמדים. כן מסר על סידורים שנעשו לבחירת חברינו בוועדה המרכזת בהסתדרות. לבסוף ראה להכריז כי מגמת הוועדה הייתה להגיע להסדר שיבטיח "תיאום מתמיד וחברי" בין חברי המפלגה בממשלה, בוועדה המרכזת ובמזכירות המפלגה, וכי שלושת החברים שכבר סומנו למזכירות הם סמל וערובה כי השיתוף והתיאום בין שלושת הגופים האלה יתקיים באמת.
אז פתח היו"ר כסה: "אשר להודעת שרת" - והמילה "אשר" אמרה כי הרי ב"ג לא "התייחס" כלל לנושא זה - "ההצעה היא כי החברה גולדה מאירסון תשמש בתפקיד שה"ח והח' מרדכי נמיר בתור שר העבודה". מזה עבר מייד להצעה כי המרכז יבחר בוועדה, יפסיק ישיבתו, הוועדה תברר את כל ההצעות ותביא מסקנותיה לישיבת המרכז שתתחדש כעבור שעתיים.
פרץ נחשול של אי-שקט שהיה כבוש עד אז. מכל עבר נשמעו שיסועים - שַלַמה ועדה חדשה, כלום הקודמת לא הייתה מוסמכת? אשר [ידלין] שלנו העז פנים והציע כי המרכז ייכנס מייד לבירור ההצעות שנשמעו ורק לאחר בירור יחליט אם יש צורך בוועדה נוספת. [אליהו] דובקין התייצב ודרש קודם כל דוח מלא על הנסיבות; אין חברי המרכז יכולים להיזון רק מהעיתונות - עליהם לדעת את כל האמת. מאחת הפינות נשמעה קריאה: "עוד לא נהפכנו לדמוקרטיה עממית!" היה ברור כי החום במעלה. באולם הייתה הרגשה חריפה של התקוממות נפשית נגד ניסיון לסתום פה למרכז כולו. הריטון גבר. חיים הלפרין מזה ובבה אידלסון מזה היו בין המתריסים הפעילים והחותכים. מפי שונים נשמעה ההסתמכות על "מעריב" - בכלל זה מפי [שמואל] יבנאלי.
כסה ניסה לתרץ את הנוהל שהוצע אך לא הצליח להשבית את סערת הרוחות. אז קם ב"ג לענות למתקיפים. דיבר בעצבנות והגיב בעקיצות על דברי דובקין, חיים הלפרין, בבה ואָשֵר, אגב נקיבת שמותיהם, כמוקיעם לגנאי. היתמם לגבי הצעת הוועדה: "מה הרעש?" למעשה לא הוצע אלא שהמרכז יתכנס בשעה שבע ולא בשעה חמש, ואז יעשה מה שלבו חפץ. אולי תייעץ הוועדה למרכז לעשות בירור "כמו שרוצה דובקין וכמו שהיה ב'מעריב'" ואולי תציע אחרת. על כל פנים אפשר להזדיין בסבלנות לשעתיים. הרי מלכתחילה אפשר היה לכנס את המרכז בשבע!
כאן עשיתי מעשה חסידות, אולי שוטה. הרגשתי כי שתיקתי בכל הוויכוח המרוסק והחנוק הזה עלולה להתפרש כלחץ מוסרי על החברים לא להיכנע ולעמוד על בירור במרכז. ידעתי כי במרכז לא אדבר - לא אתחיל לגולל את כל היריעה בפני מוסד הלוקה למעשה בפומביות. כבר אז נתגבשה בי ההחלטה לאמר מה שיש לי לאמר בכנסת, באוזני האומה כולה. לא היה לי כל עניין להפקיר את דברי לפרסום מקוטע ומסולף. יתר על כן, היה היו דיונים ביני לבין ב"ג בשאלת הבירור. שנינו הסכמנו כי בירור ברוב עם לא ייתכן ולבסוף ויתרתי אפילו על ויכוח בוועדה המדינית. איך אוכל איפוא להסכים - ולו גם בדרך השתיקה - כי יערך עכשיו דיון במרכז? קיצורו של דבר, קמתי והודעתי כי אני מצטרף לאלה שהציעו בחירת ועדה לשם בירור ראשון ודיווח למרכז. עדיין נמשך הוויכוח לזמן-מה, אך הייתה הרגשה כי דברי הכריעו את הכף. כסה הביא את העניין להצבעה. בעד דיון במרכז מייד היו שלושים. הרוב הגדול הצביע בעד בחירת ועדה. על האחד-עשר שהוצעו על ידי הוועדה הוסיפו מציעים שונים עוד חמישה והוועדה נבחרה בהרכב זה: אשכול, בבה [אידלסון], [אריה] אופיר, [משה] ברעם, [עקיבא] גוברין, עמוס דגני, [יעקב] ניצני, [שרגא] נצר, [חנוך] סורוקה, [מרדכי] סורקיס, [ישראל] קרגמן, [ראובן] ברקת, אשר ידלין, יבנאלי, ישראל ישעיהו, אליעזר שושני. חמשת האחרונים היו המוסָפים.
בהיפסק הישיבה היה האולם כים נגרש. המרקחה עלתה על גדותיו והציפה את המסדרון והמדרגות. שוּלח הרסן מעל ההתרגשות והיא פרצה במלוא תוקפה. הצעירים התריסו כנגדי כי הכשלתי על לא דבר את תביעת הבירור במרכז. אילו החרשתי, היה הרוב מצביע בעדו. משוויתרתי, לא ראו רבים להתעקש. היסברתי נימוקי אך דעתם לא נחה. מאוד הייתה עינם צרה ב"זקן" שנחל ניצחון בנוהל, שלדעתם הייתה בו התעללות גלויה במצווה ראשונית של דמוקרטיה פנימית.
מייד התכנסה ועדת ה-16 לישיבה בחדרו של נמיר. בבה ישבה ראש. אני רושם את הדברים בפיגור רב וזוכר אותם בכללותם, לא בפרטיהם. פרטיכל לא התנהל ונשארו בידי רק קטעי רשימות. הייתה מתיחות רבה והפנים היו כאובות. פתחתי והסברתי בקצרה ובמאופק את השתלשלות העניינים. הזכרתי מעמד 8 באבגוסט, כשהגדיר ב"ג את תפקיד שה"ח כפי שהגדיר והמסקנה שהגעתי אליה אז, בחינת הגדשת הסאה, כי מוטב לי לא להמשיך. סיפרתי מה שענה לי ב"ג - כי בלעדי לא יקים ממשלה – וכן הלחץ שעשו עלי חברים ואיך נעתרתי ובאיזה תנאי סייגתי את הסכמתי: כי שמורה לי זכות הערעור לממשלה. תיארתי התפתחות העניינים מאז וכיצד אגב הדיון בבעיית מזכירות המפלגה התברר לי כי ב"ג הגיע הפעם למסקנה נחרצת כי שנינו יחד לא נוכל
להמשיך ובמצב זה לא הייתה לי ברירה אלא להסתלק. סקרתי בקצרה את השלבים שבאו אחר כך - כיצד דרשתי להחיש את ההתפטרות וב"ג הפציר בי לדחותה, ואיך הסתבכו העניינים עד שהגיע ב"ג עצמו למסקנה כי אין לדחות עוד את הקץ. ציינתי כי לכתחילה- על כל פנים באבגוסט אשתקד - היה ב"ג משוכנע - על כל פנים כך אמר - כי יש ברכה בצמידותם יחד דווקא של שני חברים בעלי "רְאִיות שונות", אך מבחינה זו חל כנראה שינוי מכריע בהשקפתו.
ב"ג ביקש למלא אחרי. סיפר כי באחד משלבי הדיון בעניין המזכירות הציע לי להיות רה"מ על מנת שהוא יקבל על עצמו הנהלת ענייני המפלגה, ואני סירבתי. עוד ציין כי כאשר הזמנתיו להיכנס כשר ביטחון לממשלה שעמדתי בראשה, קיבל על עצמו מראש את דין הכרעותי, ואילו אני לא כן נהגתי. להלן אמר כי כשבאו חברים והודיעו לו כי החלטתי להתפטר - ירד על ראשו הדבר כ"מהלומה". לבסוף מסר על הסידורים העומדים להיקבע: גולדה תהיה שה"ח ואבן ישוב לארץ ויתמנה יועץ מדיני לממשלה שיעמוד לימינה של גולדה.
לא ראיתי מנוס מלבקש מייד רשות דיבור כדי למלא אחרי דברי ב"ג. ההשמטות ו"אי הדיוק" בעובדות הרתיחוני אך כבשתי יצרי ודיברתי בשקט גמור. [אמרתי:] "מה היה פירוש ההצעה כי ב"ג יהיה [טעות; צ"ל "ההצעה של ב"ג כי אהיה]]רה"מ? היא הוצעה לי בתנאי, והוא כי מדיניות הממשלה תהא כזו שב"ג יוכל להזדהות איתה, זאת אומרת כי אנהל מדיניות בהתאם לרצונו של ב"ג כשהוא נמצא מחוץ לממשלה. הנשמעה כזאת? על דעתי לא עלה לקבל תנאי כזה! להיות רה"מ ועם זה להפקיד שיקול דעתי בידי מישהו אחר ולהתחייב מראש לציית להכרעותיו - גירסה כזו של אחריות ממלכתית אני דוחה בשתי ידיים. אשר לעניין קבלת דין ההכרעות של רה"מ, גם אני קיבלתי דינן, אבל לא בכל העניינים המכריעים, בהם מוכרחה להיות שמורה זכותי להביע בממשלה את דעתי - והרי כך נהג גם ב"ג בהיותו שה"ב. הבעתי תימהוני העמוק למילה "מהלומה" ולתיאור כל עניין התפטרותי כאפתעה. הן לפני שיחת אותם החברים עם ב"ג נתקיימה שיחה ביני לבינו, בה אישר כי אינו מוכן להמשיך איתי ובה הודעתיו כי אני מסתלק. ואשר לאותם חברים, הם באו להודיע לב"ג לא כי החלטתי לפרוש - זאת הוא ידע בעצמו עוד מקודם, ושום "מהלומה" לא יכלה להיות כאן - אלא כי החלטתי לוותר על בירור בוועדה המדינית, ואפילו בוועדת-מישנה של הוועדה המדינית, מתוך שנשתכנעתי כי בירור כזה יסבך את מצב העניינים עוד יותר ובאתי לידי מסקנה כי יש לתפוס את הרע במיעוטו. לבסוף העירותי משהו להצעת ה"הסדר". אמרתי כי איש לא נמלך בדעתי וגם אין אני מעוניין לכפות את עצתי על איש, אבל כיוון שהוזכר הדבר כאן איני יכול שלא להגיב פן תיחשב שתיקתי כהסכמה: בעיני הצירוף הזה של גולדה כשר חוץ עם אבן כיועץ מדיני לממשלה הוא צירוף מלאכותי ורעוע, הרֵה סיבוכים.
ב"ג לא אמר אף מילה אחת להגנת גירסותיו שהופרכו וחזקה על החברים כי הסיקו מסקנותיהם. לאמיתו של דבר לא היה ולא יכול להיות ערך מכריע לדין ודברים זה על השתלשלות העובדות ועל מהותה האמיתית של ההתנגשות. הגורם הקובע היה עובדת ההתנגשות כשלעצמה - התנגשות שהביאה לידי פירוק השותפות.
בוויכוח אמר יבנאלי דברים כדורבנות. בישיבה למעלה תבע את עלבון המרכז ודרש בירור במליאה, אבל כאן, בחדרו של נמיר, הציג את העניין בתכלית הפשטות והעירום: העניין שאנו דנים בו הוא בעיית ב"ג ולא בעיית משה. מה לעשות? אינם יכולים יחד. ראוי הוא ב"ג כי "נשחרר אותו מלחץ משה".
כנגד זקן החבורה [שמואל יבנאלי] התריס הצעיר. אשר [ידלין] ביקש למרוד בגזירה. הוא שלל את הברירה בין ב"ג לביני. ב"ג הוא שהעמיד את המפלגה בפני ברירה זו - עליו לחזור בו ולקבל רצון המפלגה, הדוחה ברירות כאלו.
לעומת זה [מרדכי [סורקיס מכפר סבא מזה ו[אריה] אופיר מאפיקים מזה - שניהם נקיים מכל פנייה נגדי ומכל חשבון איתי - קיבלו את דין גזירת ב"ג ורק ביקשו להוציא מתוק מעז ולהפיק מהמשבר תועלת למפלגה: על משה לקבל את רצון התנועה במצב שנוצר ולהיות מזכיר המפלגה.
בבה שללה מסקנה זו בכל החריפות. טענה לגוף ההצעה כי אין היא טובה - לא אני צריך להיות מזכיר המפלגה. אשר לעניין כשלעצמו אמרה לכאורה דבר והיפוכו, אבל הוא האמת: "אני מבינה היטב כי העניין הוכרע אבל אינני מקבלת הכרעה זו בשום אופן שבעולם וכל החברים לא יקבלוה. ש נ י ה ם הכרחיים. פיתרונה של בעיה כזו בדרך של 'או או', 'או אני או הוא', זוהי התחלת הרס במפלגה. מעולם לא היה בתוכנו דבר כזה. זהו תקדים המעורר חרדה, הן לגבי הצמרת הן לגבי המיבנה המפלגתי כולו".
אחרון דיבר אליעזר שושני ואף הוא אמר דברים כנים וכבדים: אסון הוא כי משה לא יהיה בממשלה ויש לדעת כי על ידי סילוקו אין הבעיה נפתרת. הקושי שנתגלה בין ב"ג לבין משה טבוע במצב. על ידי החלפת שה"ח לא הוסר העניין מסדר היום.
אינני יודע עכשיו אם דיברו רק אלה שהזכרתי. אפשר עוד מישהו הביע דעתו. אלה הדברים שיכולתי "לשחזר" מרשימותי המקוטעות וחזקה עלי כי רשמתי כל מי שדבריו עשו רושם-מה.
כתום הוויכוח ביקשתי רשות דיבור בשלישית כשבדעתי להתרכז בשני נושאים:
ראשית, באתי להעמיד את החברים מראש על הדברים שיש בדעתי להגיד מחר בכנסת, לבל יופתעו; הודעה זו מראש הייתה מכוונת בייחוד לב"ג.
שנית, ראיתי חובה להסביר הסבר היטב מדוע לא באה בחשבון ההצעה כי אשמש מזכיר למפלגה.
אמרתי כי לדעתי עלי להגיד בכנסת דברים אמיתיים מדוע נעשתה התפטרותי לבלתי נמנעת. לא תיתכן הודעה סתמית, שתוכל להתפרש כי עייפתי, או כי אני "ברוגז", או כי בעצם הימים האלה נתחולל איזה משבר לרגל אחת הבעיות הדחופות העומדות על סדר היום. יתר על כן, בעיתונות הותרה הרצועה ופרץ נחשול של דברי בלע נגדי. נעשה הכל להציג את שה"ח ההולך כזול, עלוב ומגוחך; כאילו אחזתי בקרנות המזבח ודבקתי במישרתי - בשעה שב"ג לחץ עלי ללכת; כאילו עניין מועצת הביטחון מילא תפקיד מכריע לגבי סילוקי, אבל אני החמצתי גם הזדמנות זו להביא תועלת למדינה על ידי התפטרות הפגנית כלפי חוץ; וכאילו רק לאחר כל הכישלונות והביזיונות האלה הבינותי סוף סוף כי אין לי מנוס מלהתפטר ואני "הולך" סוף סוף עכשיו כאילו כפאני שד. אמרתי כי נגד כל מסע ההשמצה הזה זכותי היא להתגונן בפומבי וההזדמנות לכך היא לא פולמוס חופשי בעיתונות אלא הודעה עצורה ומחושבת בכנסת.
דברים אלה נשמעו ללא כל ערעור או הערה.
אשר לעניין המזכירות - כאן עלה בי המתח הנפשי ודיברתי במקצת התרגשות - ברצותי לעקור מחשבה פסולה מתוך לב החברים. הפעם, דומני, מיציתי את הנימוקים:
א) מזכיר חייב להיות מארגן רב-כישרון, ואילו אני אינני איש ארגון כלל ומעודי לא עסקתי בארגון;
ב) כמזכיר לא תהיה לי ברירה אלא לקבל עלי את כל נטל האחריות למשק המפלגה ומימון פעולותיה ובשום פנים לא תהיה תפארתי על זאת;
ג) אצטרך לשקוע עמוק עמוק לתוך ים של צרות ומכשלות - ענייני איגוד מקצועי, מדיניות שכר, סכסוכים, זרמים בהתיישבות, עדות, ערים ומושבות, בעיות חו"ל, מדיניותנו בכנסת, התייעצויות עם חברי הממשלה וכו' וכו' - ואז אלך לגמרי לאיבוד בתוך נבכים וסבכים אלה;
ד) כתוצאה מזה לא אהיה פנוי לשרת את המפלגה דווקא בתחומים שאני מסוגל לתרום בהם משהו - לא אהיה חופשי לחשוב, להרצות, לכתוב, להקשיב, לקרוא, ללמוד;
ה) לא מקרה הוא כי גם בשנות פעילותי בתנועה לא נשאתי על שכמי מעולם שום מישרה ארגונית ותפקיד נציגותי אלא עסקתי במקצועי ואילו בחיי התנועה השתתפתי באורח חופשי וכאילו מהצד;
ו) זה מחצית היובל שהיסכנתי לראות ולהציג את העניינים בהיקפם הלאומי והממלכתי הכולל ולא במסגרת מעמדית או מפלגתית; לא ייתכן כי מזכיר המפלגה יהיה אדם אשר יתבע תמיד מהפועלים במקום לתבוע בשמם; דרך מחשבותי ושיטת פעולתי, אשר לא אוכל לשנותם, יהיו לרועץ לתפקיד שיוטל עלי ויסבכו אותי מאוד עם אישים וחוגים בציבורנו; דבר אחד אם אני מוכיח ותובע כאחד האישים במפלגה - דבר אחר אם אני מקנה לכל עמדה שלי סמכות של מזכיר המפלגה, זאת אומרת דוברה הרשמי;
ז) בהיותי למזכיר המפלגה עם פרישתי מתפקיד שר החוץ הריני מחפה על סילוף האמת - כאילו יצאתי מהממשלה על מנת להתמסר לעבודת המפלגה; די לי בקבלת הדין, אך לא תהיה ידי בזיוף המצב;
ח) וזה עיקר העיקרים - אם הוכרחתי לצאת מהממשלה עקב הניגודים ביני לבין ב"ג לא אציג את עצמי בקוטבו של ציר כשהוא עומד בקוטבו השני, גם לא יהיה מהתבונה בשביל המפלגה לבנות את הציר המרכזי של חייה ופעולתה על שני אנשים שאין הבנה הדדית ביניהם, כפי שהוכח בעליל; איני מוכן לקבל עלי מרותו של ב"ג אך איני מעוניין כלל ועיקר למרוד בה;
ט) ואף זה עיקר יסודי: חייתי ועבדתי במתח עליון זה 25 שנה; הייתי מוכן להמשיך; אך משניתק חוט המאמץ, איני מסוגל ואסור לדרוש ממני כי אכניס ראשי מייד בעול חדש של אחריות מתמדת וכוללת; מגיעה לי הפוגה - לא למנוחה, אלא למחשבה, להסתכלות ולעבודה חופשית, בכלל זה לפעולה רבה בקרב המפלגה, גם לשליחויות בחוץ לארץ, אך ללא מעמד מרכזי מוסמך וללא נטל כבד של אחריות מיוחדת.
משכיליתי דברי הרגשתי כי בעצם אין לי עוד מה לעשות פה. הוועדה תיגש עכשיו לניסוח המסקנות ואיני חייב כלל להשתתף בסידור הלווייתי. צפורה חזרה לירושלים מייד עם הפסקת ישיבת המרכז. חיים המתין לי אי שם במסדרון. נסעתי איתו לדירה ואכלנו יחד ארוחת ערב טובה וסיפרתי פרטי פרטים על מה שהיה בוועדה. כעבור זמן-מה נקראתי טלפונית לחזור לישיבה ונסעתי שוב לוועה"פ. מצאתי ועדת מישנה טורחת ללא יעל רב לִלטוֹש נוסח מסורבל במקצת של מסקנות שחובר בידי ישראל ישעיהו. הוצאתי ממנו דיבור מיותר אך לא ראיתי עצמי מחויב על מאמץ להחלקת הסיגנון וליישור ההיגיון. עיקרה של ההודעה - קבלת התפטרותי ואישור מינוייהם של גולדה ונמיר.
משנפתחה מחדש ישיבת המרכז, קראה בבה את נוסח החלטת הוועדה. וזה לשון הכתובת על מצבתי הציבורית, שחרת מרכז מפלגת פועלי ישראל:
"הוועדה שמעה מתוך צער רב את נימוקי הח' מ"ש להתפטרותו מתפקידו כשה"ח ולאחר בירור מקיף, שבו השתתף גם הח' ב"ג, סבורה הוועדה כי אין הודעת הח' מ"ש ניתנת לשינוי.
לפי הבירור שהתנהל בוועדה היא נוכחה כי הנושא הממלכתי הזה(!) אין בו מן המועיל להיות נדון בישיבת המרכז.
כימי דור עמד חברנו מ"ש בשליחות המרכזית המדינית של מאבקנו ההיסטורי על קוממיותנו הממלכתית ומאז קום המדינה הוא נשא בשליחות הזאת בכישרון רב (ולפני כן בלי כישרון?), בהתמכרות ובכל כוחו וסגולותיו התרומיות הבלתי מצויות. שליחותו של מ"ש לא תמה ועוד ניתכנו לו עלילות (לפחות עברית!) בתנועה, במדינה ובעם. הוועדה מציעה למרכז לאשר את מועמדותה של ג"מ לשה"ח ואת מועמדותו של הח' מ"נ לשה"ע בממשלת ישראל".
עד כאן. הודעה אנוסה ומסוגפת.
מייד לאחר קריאתה ביקש כסה לתת רשות דיבור לב"ג אך המרכז היה עצבני ולא שקט וכסה היה מוכרח לסגת. הייתה הרגשה כי כאן נעשה משהו אשר קהל החברים מסרב לכלכלו, אם גם איננו יודע כיצד לעמוד בפניו - או מבין כי אי-אפשר לעמוד בפניו מבלי להחזיר הכל לתוהו ובוהו, ואף על פי כן איננו יכול להשלים איתו ללא התרסה. מוריק בראלי הפגין מרדנותו בהזכירו ליו"ר כי כשנבחרה הוועדה הובטח כי בעקבות מסקנותיה יוכל להיות דיון במרכז. קריאה זו צילצלה כהזכרת נשכחות מימי קדם, אף על פי שכך בפירוש הוצג עניין בחירת הוועדה רק לפני כשעתיים-שלוש. בתגובה למוריק קרא מישהו כי בעיית דיון או אי-דיון לא תוכל להיות מוכרעת על ידי הצבעה. הייתה זו קריאה רבת משמעות. פירושה היה, מצד אחד, כי בהצבעה מובטח רוב בעד דיון, ומצד שני, כי יש להזהיר את המרכז מהכרעה כזאת פן תחולל שואה - זאת אומרת הסתלקות ב"ג. היו"ר טען כי אין לו ברירה אלא להעמיד את ההודעה להצבעה ומי שיצביע בעד קבלת נוסח הוועדה - הצביע ממילא נגד דיון. קם [אברהם] הרצפלד, נרגש כאשר לא ראיתיו זה כבר, רועד כולו ממורא המעמד, ושידל נמרצות את המרכז לא להיכנס לוויכוח: "עד כמה שיהיו מתוחים, על חברי המרכז לקבל את ההודעה ולעבור לסדר היום". שוב ניסה היו"ר להעמיד את הודעת הוועדה להצבעה ושוב הופסק. חיים הלפרין, מלא רוח מלחמה מתחילת הישיבה, הוקיע את הנוהל שננקט: הנה קם חבר שהיה עשרים ושלוש שנה שר החוץ, אמר, ומודיע במילים ספורות וללא הנמקה על התפטרותו; אחריו קם רה"מ ועובר על הודעה זו לסדר היום; אחריו קם מזכיר המפלגה ומציג לאישור את הבא במקום המתפטר. חברי המרכז לא יוכלו לעכל סגנון מתמיה כזה של הנהלת עניינים. הוא מציע לדחות את הודעת הוועדה.
סוף סוף השתלט כסה על סערת הרוחות והעמיד להצבעה הצעה האומרת כי המרכז מקבל לתשומת לב את הודעת בבה כיו"ר הוועדה בעניין התפטרותו של מ"ש. השתררה דממה והחלה הרמת הידיים. וכאן נפל דבר.
בעד קבלת ההודעה הצביעו 35. נגדה הצביעו 7 (לא הבטתי אחורנית להסתכל מי ומי ורק ראיתי את האיש היקר יצחק פניגר, הגידם מגבעת חיים, מרים בעוז את זרועו האחת נגד). נשמעו קולות למנות את הנמנעים וכאן באה ההפגנה הניצחת: 47 הרימו יד לשאלת היו"ר "מי נמנע?" גושים שלמים, שורות שורות בחלקים שונים של האולם הגדול קבעו בידיהם המורמות ובארשת פניהם התקיפה כי ידם לא הייתה במעל.
המספרים היו כבדי משמעות. פירושם היה כי הרוב (למעלה מ-60%) לא קיבל את הודעת הוועדה. היה ברור כי איש לא נמנע משום שהיסס להצביע בעד. ההתאפקות הייתה מהצבעה נגד. הנימנעים אמרו למעשה: איננו מקבלים את התפטרות מ"ש, אבל אין לנו ברירה אלא להימנע, פן על ידי הצבעתנו השלילית נכניס את המפלגה והמדינה למשבר עוד יותר חמור. שוב אותו שיקול הכריע - אבל תוך איזה אינוס מובלט ומופגן של המצפון הציבורי!
אחרי כן שמעתי כי היו חברים שהתהלכו בין השורות ולחשו מפה לאוזן כי מוכרח להיות רוב ג ד ו ל בעד קבלת ההודעה, שאם לא כן יראה בזה ב"ג הבעת אי אמון ויסיק מסקנות.
לא השתתפתי בהצבעה. דומני כי גם אשכול לא השתתף.
רק אחרי ההצבעה קיבל סוף סוף ב"ג את רשות הדיבור. הוא נשא נאום ארוך, מלא לבטים אך ללא כל סימן של הרהורי תשובה. הרים על נס חילוקי דעות שהיו במחננו תמיד לשם שמים, לגופם של עניינים ולא תוך פנייה אישית. הכריז כי לא היה במדינה כמוני מוכשר למלא תפקיד שה"ח. התיר לשונו ואמר לי דברי שבח רמים ונישאים על יסוד היכרות של עשרות בשנים - "והיינו ידידים כל השנים האלה". אלא מה - אין שום איש בתוכנו שאי-אפשר בלעדיו". אמרתי לעצמי: זהו! כל העניין הוא להוכיח להיסטוריה כי אפשר גם בלעדי. וב"ג המשיך וכאן ירד מפסי האמת ונזקק ללשון-סילוף שהיא כה אופיינית לכישרון הניצוח שלו. אמר: אם מתרחשות נסיבות המביאות חבר לראות הכרח לעצמו לעזוב את המשרה הזאת - אין בזה ערעור היסודות ויש לקבל את הדבר באופן ממלכתי וחברי מתוך אמונה שהדבר הזה ייעשה בכוח התנועה כולה.
ההקשיבו חברי המרכז היטב לדברים הניפתלים האלה? הירדו לסוף משמעותם? העמדו על הסילוף? - מה פירוש "מתרחשות נסיבות"? סתם נסיבות שבהן, תוך חופש גמור, הגעתי למסקנה כי עלי להתפטר - ויכולתי גם לא להגיע למסקנה זו? מדוע אין כאן הודיית בעל הדבר כי הקולר תלוי בצווארו - כי הוא, ב"ג, רה"מ, הוא ולא אחר יזם את ההתפטרות הזאת, גזר אותה, אנס את חברו לקבל על עצמו את דינה, באיומי משבר של סבך ללא מוצא, סתם את פיו לבלתי ערער - שוב על ידי לחץ באותו איום - והכריחו להישחט מבלי להוציא הגה? איזו אמת היא זאת להציג אותי כאחראי להתפטרות? ואחרי זה עוד באה תביעה לתנועה כולה לתת אישור מוסרי של הכלל לתמורה מזעזעת שנגזרה עליו על אפו ועל חמתו בשרירות לבו של יחיד!
אחרי זה בא שוב הלל: לא הגיעה השעה לסכם, כל עתידו של מ"ש עדיין לפניו, צפויות לו שנים רבות של עבודה ברוכה בשטחים שונים, אולי בשטחים יותר חשובים מבשטח זה של מדיניות חוץ (זאת אומרת: בינתיים אל-נא תקנן בלב מישהו מחשבה כי הוא עוד יחזור להיות שה"ח!) ומייד בעקבותיו של רמז זה - הכרזה כי פעולתו של מ"ש תימשך אפילו "באותו השטח", שכן "עצתו תישמע", ושוב סיוג כהרף עין: כמובן, לא תמיד תתקבל, אבל תישמע, ואילו "כישרונו ויכולתו יפעלו בכל מערכות המפלגה, התנועה והעם". זאת אומרת, הועליתי כבר לדרגת elder statesman [מדינאי בכיר] מין פלא יועץ! [ר' ישעיהו ט' 5].
וכאן כמה דברים נוקבים על צערו שלו לרגל התמורה. אפשר דברים כנים, אך ללא כל הרהור - מה בצע בביטויו של צער שלא מנע את המעשה שגרם לצער. איזה רצון משונה, גם לעשות את הצעד האכזר וגם לתבוע מאחרים להאמין כי הדבר נעשה מתוך דאבון לב עמוק. כמעט הזמנה לציבור להשתתף בצערו - ולהאמין בכנות צערו - של שופך הדמים על הדם ששפך!
לא אמשיך בניתוח ואביא כאן רק פיסקה מדהימה אחת:
"קשה למישהו להגיד עכשיו שבכל רחבי תנועתנו יש יחסים חברתיים שאינם תלויים בדבר. אבל אני יכול להגיד כי אינני יודע עוד חֶבֶר אנשים שהם כל כך ישרים ביחסיהם האישיים זה עם זה ואשר לא נפגמו על ידי שום פנייה ואשר הם מוקירים איש את רעהו - כמו חֶבר אנשים זה שהוטל עליו עול המדינה ושבידיו מסרה תנועתנו את חלקה בהנהגת המדינה. בתוך החבורה הזאת היה מ"ש. אחד מעמודי התווך של הברית המוסרית והאחריות המשותפת. אם הוא עקר את עצמו בימים אלה, ואם חבריו היו חייבים להשלים עם הדבר הזה, היו לו בוודאי סיבות מכריחות, והיו בוודאי להם סיבות מכריחות, וכולם עשו זאת - אם להשתמש במילה מסורתית - לשם שמים".
מילא "לשם שמים" - אחרי הכל, ייתכן. אבל "ישרים ביחסיהם האישיים"?, "הוא עקר את עצמו וחבריו השלימו"? אֵי תובע עלבון האמת! או האומנם יש כנות בדברים אלה, מבחינת אומרם, אלא עלינו להסכים אחת ולתמיד כי כנות כמושג מוסרי אינה יוצאת מכלל יחסותה.
אחרי ב"ג אמר כסה דברים נרגשים וכנים ומלאי תוכן להערכת פעולתי - כדרכו, מליציים בסגנונם: "התעלה תוך דבקות בשליחות לשיאים נעלים"; "צלול-דעת ואנין-רגש, איש המחשבה המעמיקה והביטוי המושלם, הממית עצמו באוהלה של השליחות - נתברך מ"ש במידות תרומיות ובאצילות נפש שחיבבוהו על העם ועשוהו כה יקר לחבריו ושותפיו לעבודה".
כאן היה לפחות רגש אנושי עמוק. כאן רעדה נימה שבלב.
ואז הרגשתי כי הגיע תורי להגיד משהו. אמרתי:
"רצוני להודות לב"ג על דברי הערכתו. אני מביע תודה עמוקה למרכז ובאמצעותו למפלגה כולה על האמון שנתנו בי בשמונה שנות כהונתי כשר החוץ של ישראל - משימה שהם הטילו על שכמי בשליחות האומה כולה. בהזדמנות זו רצוני להוסיף תודה על האמון שניתן לי תוך 15 שנות המאבק שקדם להקמת המדינה. רצוני לאחל לחברתי גולדה את מלוא ההצלחה שהיא ראויה לה בכל אשר תפנה, ובייחוד בשלב זה, בבואה לשרת במקומי כשרת החוץ. אני מברך מקרב לב את חברי וידידי מרדכי נמיר לכניסתו לממשלה במקומי. אני מקווה כי התפטרותי, אשר באה מהסיבות שהיא באה בגללן, תיתן לי את האפשרות להקדיש יותר זמן וכוח לעבודת תנועתנו".
אז יברך כסה הנאמן את גולדה. ותעל גולדה ותאמר את דברה וישא גם נמיר את משאו.
וללא כל חציצה או הפוגה עבר המרכז לדון בהרכבת הוועדה המרכזת בוועה"פ של ההסתדרות, והיו הדברים ארוכים ויגעים ומסוכסכים ומשעממים בתכלית.
בהמשך הישיבה נגש אלי דובקין להזהירני: יש מחשבה להציע את בחירתי כיושב ראש המפלגה - חלילה לי לקבל זאת. שאול סיפר כי יש בדעת שז"ר להציע אותי כעורך "דבר". תגובתי לשתי ההצעות הייתה שלילית בהחלט.
בדרך מהישיבה לדירתי סרתי אל אחותי עדה והתפרקתי קצת מהמתח. בבואי הביתה טילפנתי לצפורה בירושלים וסיפרתי לה את ההשתלשלות. הערב היה קונצרט בירושלים, אשר התכוננו לבקר בו, דווקא בערב זה. הוגד לצפורה כי אילו באתי, הייתה פורצת הפגנת אהדה כלפַי - הקהל היה כה דרוך וכה מלוכד בהרגשתו.
בלילה טילפן טדי לאמר כי הכל משבחים את הופעתי המכובדת והמאופקת. אמרתי לו כי שבעתי שבחים ואף על פי שאני מוקיר אותם מאוד, השאלה המעסיקה אותי היא מה יהא עלי.
