יום ה', 14/6/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ה', 14/6/1956

 

 

יום ה',  14/6/1956

 

עיתונות הבוקר סתומה. לא עלה בידיהם להציל דבר מישיבת אמש. הם מוסרים רק את ההרגשה כי קָרבה ההכרעה.

השר [פנחס] רוזן שלח לי העתק מכתבו לרה"מ בו מובעת חרדה לשמועות על התפטרותי ונדרשת ישיבה דחופה של הממשלה כדי למנוע את "הקרע הפטלי".

]המכתב נמצא בתיק צמוד ליומן ומובא להלן:[

 

בן-גוריון היקר,

 

נודע לי היום כי ההכרעה בעניין שרת עומדת ליפול בימים הקרובים.

חברי ואני הינם בדעה כי התפטרותו של שרת לא זו בלבד כי היא תמעט את דמותה ומשקלה של הממשלה בפנים ובחוץ, אלא, נוסף על כך, אם היא תצא לפועל עכשיו ובנסיבות שגרמו אליה, היא תפורש כמפנה למדיניות מלחמתית של מדינת ישראל. אנחנו, איפוא, עוקבים מתוך דאגה רבה אחרי התפתחות הוויכוחים אשר מתנהלים במפא"י ואשר נוגעים, למעשה, לממשלה כולה.

אנחנו משוכנעים ששיתוף פעולה מצדך, בתור ראש הממשלה ושר הביטחון, עם שרת, בתור שר החוץ הוא דבר שבהכרח בשעה זו. שיתוף זה, אם גם לפעמים מתוך התלבטות בחילוקי דעות, היה לא פעם לברכה למדינה. אגב, חילוקי דעות אלה לא בלטו ביותר בזמן האחרון לאחר שאתה כמו גם שרת והממשלה כולה דחו ודוחים את הרעיון של מלחמה יזומה מצדנו. ולעומת אחדות דעות מכרעת זו, אין כרגע משקל רב לחילוקי דעות אחרים.

אני דורש במפגיע כי לממשלה תינתן הזדמנות לומר את דברה בפרשה זו בטרם תיפול ההכרעה הסופית.

אני מבקש לכנס את הממשלה לישיבה דחופה, שלא מן המניין. בישיבה זו אציע לבקש משרת שלא יתפטר מהממשלה.

מכתב זה נכתב בלי שידוע לי אם שרת ירצה שהדבר יועמד לדיון בממשלה, או שתוצע בממשלה ההצעה שאני עומד להציעה. המכתב נכתב מפני שאני מרגיש שחובתי היא לנסות למנוע את הקרע הפטלי הזה.

 

ב ב ר כ ה

פ.ר.

 

כל הימים האלה עוברים עלי כבחלום בלהות, כשאני חצוי בין הרגשת הזעם והפלצות על מה שעומד להתעולל בי לבין המאמץ לנהוג כלפי חוץ כבימים כתיקונם ולא להפריע אף כלשהו את עבודתו הסדירה של המשרד. אנשי סודי שבמשרד מתענים בשניות זו אולי עוד יותר ממני, עושים עבודתם באמונה ועם זה חשים עצמם על סף של אסון ממש.

ישבתי בבוקר עם ארתור וגדעון, על מנת "לעדכן" את השני בידיעת המצב שנתגבש אמש סופית. גדעון החל בועט ומחבל תחבולות לסיכול המזימה. ביקשתי רחמים ממנו וגזרתי עליו למשוך ידו מכל אלה ולהניח לי לקבל את הדין בשקט ובכבוד. עשיתי מאמץ גדול לשכנעו כי התעקשות מצדי אין לה כל שחר והיא רק תגרום לי ביזיון.

הודעתי לגדעון כי אני מוכן להציע בישיבת הממשלה ביום א' את אישור מינויו כציר באנקרה.

הברקנו שנית למוסקבה על החשת שובו של וולטר. הוא יצא בינתיים עם [יוסף] אבידר לביקור בלנינגרד וחשבנו כי יוכל לטוס משם ישר לשטוקהולם.

בזה תם הטיפול בפעולות המתחייבות מהמשבר ועברתי לסדר היום הרגיל של המשרד.

התייעצות בענייני דלק עם ארתור ו[ישראל] קוזלוב - אם לצאת למערכה ציבורית בארה"ב נגד חברת "סוקוני" הנכנעת לחרם הערבי ומציעה לנו סידורי-תחליף עם פיצויים שונים או להימנע ממלחמה ולהסתדר.

גמרתי את חיבור המכתב לאליאס וערכתי סופית את המכתב למוריס.

התייעצות על החרם הערבי - גדעון, זיאמה, משה יובל, שמואל יערי.

לארוחת צהריים, בבית, מושל פנסילבניה [ג'ורג'] לידר, רעייתו, בנו ופמלייתם היהודית. ציינו לעצמנו, אני וצפורה, כי זוהי הארוחה הגדולה האחרונה שאנו עורכים בבית הזה.

מייד לאחר הארוחה יצאנו לת"א עם אלן. מת"א המשיכו צפורה ואלן לכנרת - ליום השנה של נפילת גור [כינויו של אברהם מאירוב, בן שרה ושאול, נפל בקרב על סג'רה במלחמת הקוממיות והוא בן י"ז].

במרכז מפא"י התייעצות על בעיית "הצופים" - מעמדם כתנועה מוכרת בבתי הספר אשר הימין בתל-אביב מתחיל להתנכל לה. מאחורי בעיה זו מתייצבת שאלת "התנועה המאוחדת", הכרוכה בסבך התביעות של "המחנות העולים" ו"השומר הצעיר" למעמד מוכר. אשר ל"צופים" היצעתי לדגול בעקרונות החינוך הממלכתי, הכוללים חלוציות ולהשתיק את המקטרגים בכוחה של גושפנקה רשמית זו. היה לי סיפוק שהצדקתי עצמי בעיני חבר מנהיגי "הצופים" והראיתי כי גם בבואי מרחוק אני תופס מייד עיקרו של דבר בכל הנוגע לתנועות נוער.

מישיבה זו עברתי לכינוס המרצים המפלגתי בעניין התמורות המתחוללות בברית המועצות. באתי לאחר הרצאתו של הרצל ברגר. נתכוונתי להעיר רק על המסקנות המתחייבות מפרשת [מאסר מרדכי] אורן והפניית חודן הציבורי כלפי מפ"ם במסע הסברה תוקפני. פיתחתי את ההלכה כי לא תיתכן שום ערובה למשפט צדק במשטר של רודנות. חדר הישיבות היה מלא מפה לפה והציפייה לרדת לעומקה של המהפכה החדשה ברוסיה הייתה רבה. הומטרו עלי שאלות ולא יכולתי להימנע מתשובה אם גם לא הייתי מוכן לה כלל. עניתי על דרך האילתור והשתרעתי על פני יריעה רחבה. יהודית שמחונית אמרה אחר כך: "משה מניע שרוול והרי הפינכה מלאה!"

התכנסתי בדירה עם רוחמה והכתבתי לה טיוטה של איגרת אישית ארוכה לאבא בוושינגטון על ההתרחשויות העומדות להגיע לידי התפוצצות בימים א'-ב'. צפורה חזרה בערב עם חיים מכנרת ולאחר שאכלנו נסעתי ללשכתי בקרייה והתיישבתי לעבוד. ערכתי את הטיוטה לאבא והתאמתי נוסח לאליהו ונוסח ליעקב צור. היו אלה לא רק הרצאות על המצב שנתהווה אלא מכתבי פרידה אשר עם כל כיבוש היצר לא יכולתי להחניק בהם את הבעת ההתרגשות והתוגה העמוקה. כן כתבתי מכתבים אישיים קצרים לראובן בוושינגטון ולאליאס ברומא, על מנת שיקרא ראובן גם את מכתבי לאבא. החלטתי לייחד את ההודעה המוקדמת לחוג מצומצם זה ואילו לכל שאר ראשי הנציגויות להריץ מברקי פרידה לאחר מעשה. המלאכה נתמשכה והלילה הפך ליל שימורים. חזרתי הביתה בחמש בבוקר.

]המכתב לאבא אבן נמצא בתיק צמוד ליומן ומובא להלן; העתקו נשלח ליעקב שרת בנ"י בצירוף ההסבר המובא להלן תחילה:]

 

קובי בני,

 

מכתב זה לך ולאשתך ולאחותך ולגיסך - ותו לא. הוא מדבר בעדו. אין זה אלא אפס קצה הסיפור כולו - על כל הלבטים שליווהו והמסקנות המשתלשלות ממנו.

אני ואימא הדוקים ואיתנים. אין לי ספק כי נעמוד במבחן.

 

כל אהבתי וברכותי, אבא

 

במיוחד אל נא תגלה לשני קוראי המכתב בוושינגטון כי שזפוהו עיניך.

 

                                                            *

 

אבא  [אבן] היקר,                                                                                   ירושלים, 14 ביוני 1956

 

באו עניינים עד משבר ועניין התפטרותי נחרץ. לפי התוכנית הקיימת ברגע זה יתפרסם הדבר בתחילת השבוע הבא. אקווה כי עד אז יגיעך מכתבי זה, ולא - איתך הסליחה. ביקשתי לחסוך לך מתיחות ממושכת ודחיתי כתיבתי עד הרגע האחרון, אם גם ידעתי כי הדחייה כרוכה בסיכון של איחור.

אני בטוח כי קראת הרבה ממה שנתפרסם מסביב לשמועות על התפטרותי בעיתונות הארץ וחוץ-לארץ. הייתה בזה ערבוביה של דברי אמת, של סברות ובדותות חיסרות כל שחר, ושל דברי בלע מחושבים שהוענקו ממקורות נעלמים לעיתונאים חרוצים. לא תספיק שעתי וגם איני רואה כל טעם לנסות כוחי בהרצאה מפורטת של השתלשלות הפרשה. אציין רק את שלביה העיקריים ואגב כך אקבע בדיוק את סיבת ההתפטרות.

אני רואה חובה ומלמד היתר לעצמי לעשות זאת במכתב אישי אליך עקב היחסים הקיימים ביני ובינך. יחסים אלה חורגים מכל מסגרת של קשרי עבודה משותפת. הם פרי ידידות עמוקה וקירבה נפשית של שנים רבות. משנגזר עלינו עכשיו לנתק את הקשר השירותי שבינינו, איני יכול שלא להעמידך על הסיבה האמיתית של הניתוק הזה. אעשה זאת מתוך אמונה בבגרותך האזרחית והמדינית ובנכונותך האיתנה לשרת בלב שלם את המדינה בכל התנאים והנסיבות.

ובכן, לקראת ועידת המפלגה התעוררה בכל חריפותה שאלת מזכירותה לעתיד לבוא. מצבה הפנימי של המפלגה ירוד בתכלית וברחבי התנועה נשמעה התביעה כי בראש המפלגה יתייצב אחד מאישיה המרכזיים, הווה אומר: אחד מחברי הממשלה. רבים קראו בשמי, מתוך שריכזו את כל מעייניהם במדווי פנים והסיחו דעתם מבעיות חיצוניות. אלה שעיניהם לא טחו מראות את המתחולל והצפוי בחזיתות חוץ דגלו במועמדותה של גולדה. נבחרה ועדה בת תשעה בראשותו של רה"מ להציע לוועידת המפלגה מועמד או מועמדים למזכירות.

בוועדה זו החל דיון על מועמדותה של גולדה, שהוכנסה ע"י כך למצוקה נפשית קשה. לא היה לה כל חשק לנטוש את משרד העבודה האהוב עליה; בכלל לא רצתה לעזוב את הממשלה; לעומת זה, סבך העניינים במפלגה הילך עליה אימים. כדי להקל על גולדה את קבלת הדין וכדי להפגין כלפיה כי אין היא השה היחיד לעוֹלָה, אמרתי באחת הישיבות כי אני רואה חובה מוסרית לעצמי להציב גם את מועמדותי. עשיתי זאת מתוך התעוררות רגש אבירי וללא כל שיקול. מתחת לסף הכרתי הייתי בטוח כי שום איש צלול-מוח ושאין שיקולו מסתלף ע"י פניות אישיות וחשבונות צדדיים, לא יעלה על הדעת את הסתלקותי או את סילוקי בשעה זו ממשמרתי במשרד החוץ.

אך לא כן היה. מישהו נאחז בהודעתי ועד מהרה התברר כי רה"מ עצמו רואה בה את הגאולה למפלגה. כנגד זה, במידה שנתפתח הדיון והתעמקתי בבעיה באתי לכלל כמה מסקנות מוחלטות:

ראשית, כי אסור לי לנטוש עכשיו את החזית החיצונית;

שנית, כי אין אני מתאים כלל לתפקיד מזכיר המפלגה, כל שכן נוכח טיב הבעיות העומדות על סדר יומה בחייה הפנימיים;

שלישית, כי המצב האומלל של יחסים אישיים ביני ובין רה"מ דן אותי מראש דווקא בתפקיד זה לכישלון חרוץ, ולא עוד אלא הוא מאיים על המפלגה, אם אקבל עלי את המשימה, במשבר עוד יותר חמור.

הבעתי דעתי זו לרה"מ בלשון שלא נשתמעה לשתי פנים. העניין הובא להצבעה ניסיונית בוועדה. מששת החברים שהשתתפו בה הצביעו 4 (לבון, נמיר, בש וגוברין) בעדי ו-2 (אביגור וכסה) בעד גולדה. רה"מ, גולדה ואני לא השתתפנו בהצבעה.

אז הסבתי תשומת לב החברים לעובדה כי עד שהם דנים בשאלה מי יהיה מזכיר המפלגה, הריהם נמצאים מכריעים בבעיה אחרת לגמרי, והיא - מי יהיה שר החוץ של ישראל ואם עלי אני לחדול מלמלא תפקיד זה. טענתי, כי אין הוועדה מוסמכת לפסוק בשאלה זו, שכן לא לשם כך היא נבחרה. את מינויי כשר חוץ קיבלתי מידי מרכז המפלגה בהמלצת הוועדה המדינית ורק מוסדות אלה רשאים לבטל את מינויי. דרשתי כינוס הוועדה המדינית לדיון בשאלת משרד החוץ לגופה.

והנה כאן הוכרעה הכף. בשלב זה הגיע לידיעתי דבר חמור אשר חרץ את מהלך העניין מאז ואילך ועשה את התפטרותי לבלתי נמנעת. נודע לי כי בישיבת ועדת מישנה של ארבעה, שנבחרה בינתיים, הביע רה"מ את דעתו השקולה, ללא כל קשר עם בעיית מזכיר המפלגה, כי עלי לחדול להיות שר החוץ - כי לא אני האיש הראוי לאיצטלה זו בתקופה העוברת עלינו. החלטתי מייד להתפטר, אך בשום פנים ואופן לא להיות מזכיר המפלגה. הודעתי לחברים על החלטתי זו והוספתי כי אין משמעותה פרישה מהחיים הציבוריים. להיפך, אשאר חבר הכנסת ואשמח להקדיש מזמני לעבודת המפלגה באותם שדות פעולה שאני רואה עצמי מתאים להם ושאין בהם חשש להתנגשות חזיתית עם רה"מ. הסברתי, כי סירובי לקבל עלי אחריות להנהגת המפלגה נתחזק שבעתים ע"י הקרע שנתגלע.

הייתה לי אז שיחה גלוית לב עם רה"מ, שבה הוא אישר כי לאחר שעבדנו יחד 23 שנים ואעפ"י שעם כל הניגודים שבינינו הייתה ברכה רבה באחריותנו המשותפת, הרי נוכח הסיכונים שכרוך בהם מצבנו כיום הוא בא לידי הכרה כי עלינו להיפרד.

רצוני לקדם פני קושייה העשויה להתעורר בלבך למקרא הדברים עד כה והיא: מדוע קיבלתי עלי דעת רה"מ כגזרה שאין לערער עליה? במילים אחרות, מדוע לא יצאתי למלחמה נגדו במפלגה ובציבור? על שאלה זו יש לי שתי תשובות, אחת פשוטה ואחת מורכבת. תשובתי הפשוטה היא כי לא איש מלחמה אני על מעמד ועל סמכות. תשובתי המורכבת היא כי הייתה בזה התנשאות שלא הייתה מנחילה לי כבוד. יתר על כן, הדבר היה גורם להתפטרות רה"מ ואז אין כלל לשער את חומר המשבר שהיה מתחולל במפלגה ובאומה, דווקא נוכח הסכנות המאיימות. גם אילו נואלתי להקשיח לבי ולהיאבק עד חורמה - ז"א עד להתייצבותי אני בראש הממשלה - היה פיתרון זה מאפע, שכן לא הייתה ממשלה כזאת מחזיקה מעמד, ואילו חייה הקצרים היו הופכים גיהינום. להיות ר"מ במקום ב"ג, כשב"ג מלא מרירות וזעם ומגייס את הציבור נגד הממשלה, זוהי חזות של זוועה וחורבן.

אבל אחרי הדברים האלה דרשתי שוב בירור בוועדה המדינית - מטעם עקרוני יותר ממעשי. אמרתי כי החלטתי להתפטר קבועה במסמרות ואת שאלתי האישית פתרתי ע"י כך, אבל בזה לא נפתרה בעיית אחריותה של המפלגה, החייבת לקבוע עמדה לגבי שינוי כה מכריע ולתת דעתה מראש על התוצאות העלולות לנבוע מהסתלקותי בשביל הממשלה והמדינה ובסופו של דבר בשביל המפלגה עצמה. אם נגזר כי אין מנוס מהשינוי, יוחלט-נא עליו בעיניים פקוחות.

בתחילה נעניתי ובהסכמת רה"מ הוחלט לכנס את הוועדה. אך מייד לאחר מכן הוא אמר לי כי אין הוא רואה כל אפשרות לברר את הניגודים הקיימים בינינו בגוף כה גדול כוועדה המדינית מבלי שיגיע ויכוח זה לידיעת הציבור ויגרום נזק לא ישוער.

חבר אחר [ז' ארן או פ' ספיר] הסביר, כי הוויכוח בוועדה המדינית יסתלף; הוא יתנהל לא על המחלוקת שבין ב"ג ושרת לגופה, אלא על שאלה אחרת לגמרי - אם לעת כזאת מותר לתת לב"ג להתפטר או יש להחזיק בו ויהי מה ולשעבד כל עניין אחר לשיקול מכריע זה. מה בצע, טען אותו חבר, בהצעת בירור שיביא את הוועדה המדינית בהכרח לידי התכחשות למצפונה?

למחרת הבוקר נודע לי כי רה"מ עומד לכנס ישיבה של חברי הממשלה במפלגה על מנת להודיע על התפטרותו. במצב זה ויתרתי על הבירור בוועדה.

בכל הוויתורים וההתאפקויות הללו, כמו גם בסירובים ובהתעקשויות, התאמצתי לפעול תוך תבונה שבראיית הנולד. בכל שלב שאלתי את עצמי לא רק אם אני צודק או לא, אלא גם מה תהיה התוצאה המעשית.

הודעתי אז לרה"מ בכתב - הדבר היה ביום ד' 6 ביוני - כי אני עומד על לוח הזמנים שקבעתי בשיחה קודמת איתו ולפיו אודיע על התפטרותי בישיבת הממשלה ביום א' 10 ביוני, על מנת שיודיע הוא על כך בכנסת למחרת היום. והנה פתאום הזמינני לשיחה ודיבר על לבי כי לא אדחוק את הקץ אלא אסכים לדחות את התפטרותי עד לוועידת המפלגה. נימוקו היה כי מוטב להגיש להמון בית המפלגה ולציבור כולו תמונה שלמה של הסידורים החדשים. אעפ"י שדחיתי נימוק זה בלבי החלטתי להיעתר לו כדי לא להיות אשם בדחיקת הקץ.

כאן עלי להסביר כי בעוד שרה"מ - וכמעט כל החברים איתו - מעוניינים באופן טבעי להבליע את פרישתי בתוך המערכת הכללית של החליפות והתמורות אשר יוחלט עליהן, סירבתי והנני מסרב עד היום לתת יד לזיוף העובדות ולהציג את התפטרותי כנובעת באיזו מידה שהיא מהתעוררותי להטות שכם להבראת המפלגה. גירסתי היא, כי אני מתפנה במידת-מה לעבודת המפלגה מפני שהוכרחתי להתפטר ממשרד החוץ, ולא להיפך.

בינתיים נואשה ועדת התשעה מכל תקווה להגיע לבחירת מזכיר יחיד והחלה הופכת בתוכנית של "הנהגה קיבוצית", לפי הנוסח החדש של ברית-המועצות, הווה אומר מזכירות של 5 או 7 או 9, על מנת שכל הרכב יכיל את רה"מ ואותי.

ובינתיים קרה עוד דבר: באותו יום ד' 6 ביוני, "דלף" עניין התפטרותי כעומד על הפרק לאלתר והפך לנחלת הרבים בארץ ובחוץ לארץ. פרץ נחשול של השתוללות עיתונאית, שגרם למפלגה ביזיון כאשר לא ידעה בכל פרשת חייה הקשים והניפתלים.

נוכח השערורייה הזאת, שהלכה והמאירה מיום ליום - מבוקר לערב ומערב לבוקר - שינה רה"מ דעתו והודה כי הייתה יותר תבונה בהצעתי להחיש את גמר העניין מאשר בדרך שנקט הוא להשהות את ביצוע ההכרעה ופירסומה.

אתמול, לאחר בירור נוסף, הוחלט בוועדת התשעה כי ביום א' 17 ביוני אחר הצהריים אודיע בישיבת המרכז על התפטרותי וביום ב' בבוקר אגישנה לממשלה בישיבה שלא מן המניין, על מנת שיוכל רה"מ להצהיר עליה בכנסת בו ביום אחר הצהרים.

ברור כי תהיה התקוממות בממשלה מצד סיעות מסויימות ואילו בכנסת יתנהל ויכוח נרחב ונסער, אגב רעמים וברקים, אשר בעלי חשבונות למיניהם ינצלוהו למטרות ממטרות שונות. כל אלה לא ישנו את עובדת פרישתי. ביום ב' לפנות ערב אפרד מהמשרד וביום ג' בבוקר כבר לא אבוא לעבודה.

זהו הסיפור, אשר עם כל אריכותו היחסית אין הוא אלא תמצית שבתמצית. הבאתי לפניך את השתלשלות העובדות בלבד ואתה בידידותך הנאמנה וברגישותך הנפשית לא תדרוש ממני כי אביע לך ברגע זה כל מה שרוחש לבי.

אנו נפרדים כרגע. רצוני להודות לך, מעומק לבי הנרגש, על עבודתך העצומה והמצויינת, הנעלה באיכותה השכלית והמוסרית, אשר הרימה קרן ישראל בעיני העם היהודי וקבל כל אומות העולם, ואשר כל שבח לא ישווה לה. אני גאה על הזכות שנתגלגלה לידי להזמינך לעבודה המדינית ועל האושר שהיה לי לעבוד איתך יחד. ומעל לכל רצוני להביע לך את רחשי הוקרתי העמוקה, דווקא ברגעים האלה, על עזרתך ודאגתך האישית לי.

גולדה תבוא במקומי. החברים בצמרת המשרד, אשר חיו אתי את כל הזעזועים והלבטים האלה, זנחו - לקורת רוחי המרובה - כל מחשבת פחז וכסל על מעשה כלשהו העלול לערער את יציבותו של המשרד ולחבל בשלמותו. המנכ"ל נעדר בימים אלה לרגל סיורו במזרח אירופה. קראתיו לשוב מייד. אני בטוח כי בשובו מחרתיים יאשר בכל לב את העמדה שנסתכמה בצמרת המשרד. משרד חוץ זה של ישראל, אשר הקימונו כולנו יחד, ובמאמצינו המשותפים הוצאנו לו שם עולם, נקרא עכשיו לעמוד במבחן איתנותו הפנימית, אחריותו השקולה כלפי חוץ ונאמנותו הניצחת למרות הלאומית העליונה. במידה שרווחה במשרד זה הרגשה מיוחדת של מסירות לאיש שעמד בראשו - והוא שאב ממנה אושר אין קץ - הרי מחייבת מסורת זו של יחס אישי מיוחד אליו, לו גם למענו בלבד, להפגין לעיני כל כי לא עליו כיחיד נכון הבית הזה, אלא במידה שהייתה לו יד בהקמתו ובביסוסו הרי הוא הקימו וביססו על יסודות בל יימוֹטוּ של התכוונות לשירות הכלל ודבקות בשליחות האומה.

ועם כל חרדתי לתוצאות החילופים, אשר מי ייתן ותתבדה, לא אוכל לכחד ממך את ביטחוני, כי התמורה העומדת להתחולל בחיי בעוד ימים ספורים תביא לי לעצמי ברכה רבה. אני מושך בעול העבודה המדינית והייצוג הלאומי זה כמחצית היובל. ראוי הנני להפוגה, שבה אוכל להסתכל חופשית בכבשונו של העם והעולם ולהעשיר במידת מה את נכסי רוחי, שנידלדלו ולא נתמלאו מחדש ע"י משטר חיי הטרוף זה שנים על שנים. עצם פרישתי מתפקיד כה מפואר לא תוריד קרני.

לבסוף אגיד כי קשה לי לשפוט את האיש שחולל את המשבר. הוא נושא באחריות מוחצת וזקוק לגיוס כל כוחות נפשו כדי לעמוד בה. אם כתוצאה משרשרת ארוכה של התנגשויות חריפות איתי ואכזבות אפשריות שהנחילו לו "ניצחונותי" עליו, הוא הגיע לידי הכרה מכרעת כי לא יעמוד בו כוחו הנפשי להמשיך בשותפות - זכאי הוא לפעול לפיה, וישפטוהו מצפונו... ותולדות ישראל.

עלי לסיים בהערה מדינית. מישהו מאוד מחוכם דאג כאן להרכיב לכתב מחוכם כמוהו של "ג'רוסלם פוסט" את הגירסה, כי הסיבה שדחקה את הקץ והכריעה לגבי סילוקי מהממשלה הייתה התוצאה המבישה של דיוני מועצת הביטחון, שיש לראות בה, כביכול, כישלון נוסף למדיניות הפייסנית אשר בה דגלתי. לא אתעכב על הכוונות הזרות שעוררו את ה"השראה" הזאת. אלמלא באה לעולם, לא היה עולה על דעתי להולידה. אבל משנתפרסמו הדברים בירושלים ומייד נחטפו ונזרקו מפה לעיתוני חוץ וניתן להם פומבי רב ברחבי תבל, חלילה לנו להכחישם. אחרי הכל, אין ספק כי "מתינותי" המהוללת היא שהייתה בעוכרי. גם אם ניתן לאמת הזאת ביטוי מופרך לחלוטין, הבה ונפיק גם מהסילוף הזה את מלוא היעל המדיני האפשרי.

שלום לך. חזק ואמץ. רה"מ ושרת החוץ ודאי יפנו אליך ביחס לעתיד. כשלעצמי, הייתי מעדיף הישארותך על משמרתך הכפולה, על כל פנים עד-לאחר העצרת. אבל חובתך היא לבוא עמם לעמק השווה ואין לי אלא לקוות ולהתפלל כי כל מה שיוסכם עליו יהיה לברכה גם לישראל גם לך.

ברכתי החמה לך ולסוזי ולילדים. צפורה מצטרפת לברכה בכל לבה. היא הייתה לי מגדל-עוז בכל הימים והלילות הסוערים האלה, וכל עוד היא עמדי - לא אירא רע.

הנני משביעך לא להראות מכתבי זה לאיש פרט לראובן.

 

שלך בלב ונפש, משה שרת

 

[המכתב לעיל, לאבא אבן, הוא המלא ביותר מבין השלושה, אך ההבדלים ביניהם מוגבלים אך ורק לפסקות שעניינן הקשר האישי בין הכותב והמכותב; המכתב לאליהו אילת מסיים ב"אל נא תראה מכתבי זה לאיש. לגרשון [אבנר] - עם מסירת דרישת שלומי החמה - תוכל לספר מה שתמצא לנחוץ"; המכתב ליעקב צור מסיים באותו נוסח וב"לשמואל [בנדור] - עם מסירת דרישת שלומי הנלבבת - תספר מה שתמצא לנחוץ"]

 

העתקת קישור