יום ג', 19/6/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ג', 19/6/1956

 

 

יום ג',  19/6/1956

 

קפצתי ממיטתי בשעה מאוחרת במקצת. העיתונות מלאה תיאורי אתמול. הפעם הצטיין "דבר" - תיאר יציאתי ממשרד רה"מ, פרידתי ממשה"ח, המעמד בכנסת. נאומי בכל העיתונים במלואו. עם קריאתו היה ברור לי כי הוא שטף במחי יד אחד את כל הסחי שנצטבר ובבת אחת טיהר את האווירה מכל הזוהמה.

קיבלתי מכתב מפתיע - מאלכסנדר עליאש, המבקש סליחתי על העוול שגרם לי הדור. היו לי כבר כמה מכתבי תמיכה לרגל השמועות על ההתפטרות - מכתבים שהשביעוני לא להתפטר. מכתבו זה של עליאש היה הראשון לאחר שהייתה הפרישה לעובדה.

היה זה בוקר ראשון זה משנים בו לא הלכתי למשרד, אבל לא חשתי בזה יתר על המידה, יען למעשה עסקתי רובו של הבוקר בענייני המשרד בבית.

מ-10 עד 12 ישבתי עם גולדה על מסירת העניינים. נכחו גם וולטר, ארתור, צבי אבנון וזאב ש"ק. סקרתי מיבנה המשרד למחלקותיו ועברתי במפורט על כל המחלקות האזוריות ורוב התיפקודיות. המעניין היה כי היא הקשיבה היטב אך לא רשמה אף מילה אחת - תופעה מוזרה מאוד במשה"ח כפי שהתנהל עד כה. האווירה הייתה נוחה בתכלית, ללא שמץ מתיחות, כאילו מסרתי עניינים לרגל נסיעה לחו"ל או לכל היותר עם פרישתי לפנסיה.

באמצע הישיבה טלפון מב"ג: בדעתו לענות היום בכנסת למתווכחים ורצונו כי אדע מראש מה יש ברצונו לאמר על "העניין". כנראה הבין - או על כל פנים נוכח מנאומי - כי אין להצניע את המרצע בשק והריהו יוצא בעקבותי לגילוי כמה טפחים. אינני זוכר בדיוק מה אמר לי אז כי יאמר בכנסת. דבריו שבכנסת הם הקובעים ואני זוכר כי עם שמיעתם בערב התרשמתי כי לעומת גירסת הבוקר היה בהם חסר וְיָתֵר [דה"כ, שם, ע' 2071-2066].

בא [פרופסור] עֵלי גינזבורג מניו-יורק. מסר ד"ש מקובי המצליח לדעתו מאוד בלימודיו. סיפר דברים מעניינים על הנעשה מאחורי הקלעים של ממשלת ארה"ב. הופתעתי לשמוע עד כמה ידו של אייזנהאור עצמו בהכרעות מדיניות חוץ, לרבות ענייני ישראל. עלי המליץ על קו יותר פעיל מצדנו כלפי ממשלת ארה"ב - עלינו לא רק להגיב אלא ליזום, לבוא בהצעות של פעולה, לציין אפשרויות של שיתוף וכיו"ב. אמרתי כי למעשה אנו נוהגים כך וסיפרתי על כמה התחלות שנעשו לקראת סיום כהונתי.

במשך כל היום זרמו הדים ותגובות מירושלים ומכל הארץ לנאום של אמש. המוני המונים האזינו לו ברדיו והיו נרגשים ונרעשים. נתקבל הרושם כי כל הארץ שמעה את הדברים ונזדעזעה ת"ק על ת"ק. בשבתנו לארוחת הצהרים פרץ לתוך החדר ז'יגה נשר, [ממייסדי קואופ' "חרות", אשתו חנה אחות ברל כצנלסון] ישר מהרחוב - "רק ללחוץ את ידך, לא יותר!"

אחה"צ הכתבתי לרוחמה מכתב פרידה מוועדת חוץ וביטחון והמון מברקי פרידה לנציגויות - 51 במספר.

הלכתי ברגל לכנסת והקשבתי להמשך הוויכוח, שהשתרע על פני כל שטח מדיניות החוץ אך חזר שוב ושוב לעניין פרישתי. יצחק רפאל בשם הפוהמ"ז ערך לי "מי שבירך" נדיב ביותר. מאיר ארגוב פתח ב"נימה אישית" והרים על נס את יצירת "הבריגדה" והופָעָתי בחזית איטליה - גם העריך את הופעותי בוועדת חוץ וביטחון - אמר לי חזק ואמץ וציין תקופת כהונתי כ"אדירת מעשים המעיבים על כל פגע וכישלון". [יצחק] בן-אהרון התריע על שום מה לא הוסבר עניין ההתפטרות, קיטרג על מדיניותי, הלוקה בהישענות-יתר על מו"מ ובאי-הערכת גורם הכוח, אך לא יצא פטור מהבעה כלשהי של יחס כבוד להולך.

הנאום החשוב אחה"צ היה של [יעקב] חזן. פתיחתו הייתה תְגוֹרנית: "אנו קיבלנו את פרישת שה"ח מ"ש בצער ובחרדה". הוא היה יריבנו, אך דברו היה דבר. ההן - הן, והלאו - לאו. אמר מה שחשב, הכל היה ברור, הגן על עמדתו ביושר ובכנות. הקשיב ליריביו, חתר לשיתוף האפשרי. הכרנוהו כאדם וזה העמיק הוקרתנו לו. הכניס לעבודתו המשרדית את לבו, היה לא רק שר אלא ידיד, לחם מלחמת הזולת לא רק תוך חובה כשר אלא מתוך יחס אנושי וחברי. לכן קיבלנו פרישתו בצער. אבל גם בחרדה, משום חרדתו לשלום. ידענו להעריך שיקול דעתו, חרדתו לעניין, דאגתו המתמדת לשלום – שיקול דעתו הזהיר, רצונו למצות הכל לפני ההכרעה - זאת ראינו כאחד הנכסים החשובים של הממשלה. עכשיו זה יחסר ומכאן חרדתנו. [דה"כ, שם, ע' 2-2060].

חזרתי הביתה ברגל ולאחר ארוחת הערב הסיע טדי אותי ואת צפורה לכנסת.

ראשון למדברים בישיבת הערב היה רה"מ. פתח לכאורה כאומר: עכשיו אספר לכם את כל האמת. ובאמת גילה טפח, אך לא נחלץ מסתירה - להיפך, הבליט אותה, ועל ידי כך רק החמיר את הקושיה. ביקש להסביר ונמצא מפריך. מדוע לא נענה לי אשתקד ועמד על כניסתי לממשלה ומדוע היה אסיר תודה לי כי ביטלתי דעתי מפני דעתו? "לא למרות חילוקי הדעות" שהיו בינינו אלא "במידה רבה מאוד מפני חילוקי הדעות". הוא, ב"ג, אינו מאלה החושבים כי אינם עשויים לטעות ולכן הוא מבקש לבחון את עמדתו לאור עמדת המתנגדים לו. - אם כך, מדוע נתפרדה החבילה דווקא עכשיו? - על השאלה המשתמעת הזאת הוא השיב: "אבל בזמן האחרון, לאחר שענייני הביטחון המדינה החריפו באופן יוצא מהכלל וגם רבו סכנות מדיניות החוץ יותר מקודם, הגעתי לידי מסקנה כי עכשיו יש הכרח לטובת המדינה(!) כי תהיה התאמה מלאה [עד כמה שזה אפשר מבחינה אנושית] בין משרד החוץ ובין משרד הביטחון ולכן נחוצה עכשיו הנהגה אחרת למשרד החוץ". הווה אומר: דרוש ריכוז משרד הביטחון, משרד החוץ וראשות הממשלה ביד אחת! ומכיוון ש"החריפו" ענייני הביטחון וגם "רבו סכנות בענייני חוץ", לכן פקע כוחה של התורה החשובה על "בחינת העמדה" - שלכאורה היא מתחייבת יותר בשעה חמורה מבשעה קלה, שכן אם אין עניינים חמורים ואם אין סכנות, כי אז מה יש לבחון במדוקדק לאור ניגודי השקפות; אבל לא, דברי היגיון לחוד ולחוד מתנהל האיש המדבר לפניכם, ולכן "ראיתי כי בשעה קשה זו יש הכרח בהתאמה מכסימלית בין שני משרדים אלה שבעצם עליהם לטפל כמעט בדבר אחד, כי שאר ענייני משרד החוץ שאינם ביטחון אין להם ערך ברגע זה, אם כי בשנים כתיקונן אין מדיניות החוץ מתרכזת אך ורק בבעיות הביטחון, אך לא כן עכשיו". עד לידי הבלות כזאת! הפרדה ילדותית כמעט בין ענייני ביטחון לבין עניינים אחרים, "שאין להם ערך עכשיו" - והכל כדי להוכיח מה? כנראה, כי עקרון בחינת הבעיה מצדדים שונים ראוי לנקוט בו רק בדברים של מה בכך, בעוד שבעניינים מכריעים ובשעות מכריעות במה נחשב הוא! אבל הוא עצמו מרגיש כי הסתבך בהוציאו מכלל שיקול דעת משותף, אפילו כרוכים בו חילוקי דעות, דווקא בעניינים הקובעים גורל בשעה הרת גורל, והוא מבקש לו מיפלט עלוב בהבחנה חיסרת שחר. ואלה דבריו: "ואם כי יש ברכה בחילוקי דעות בשאלות כאלה בממשלה" - הווה אומר, ברוך אלוהי האמת והצדק,  ג ם  בשאלות חמורות של מדיניות חוץ וביטחון - "אבל בין המבצעים, למרות שזה שני משרדים, כיוון שעניינם הוא אחד, בשטחים שונים וגילויים שונים, צריכה להיות ביניהם הרמוניה רעיונית וגישה יותר קרובה מזו שהייתה קודם". ובכן, חילוקי דעות בין חברי ממשלה סתם - כן, אבל חילוקי דעות בין רה"מ ושה"ב מזה לבין שה"ח מזה - לא, מכיוון שהם "מבצעים"! בין אלה מתחייבת "הרמוניה רעיונית". איזה שם נאה ונאצל למושג הפשוט והברור של כניעה לדעת יחיד!

ההוסבר משהו - מתוך נקודת המוצא הראשונה של המסביר עצמו? כלום לא הוסבר! חזרה הקושיה למקומה. ונוסף על הקושיה לגבי העניין עצמו, מוסיף הבקי אפילו מרחוק, וכל שכן הבקי מקרוב, שאלה אחרת: מדוע וכיצד הובררה האמת העילאית הזאת על הכורח ב"הרמוניה רעיונית" בין רה"מ ושה"ח דווקא לרגל הדיון במזכירות המפלגה?

 

[הקטע הרלוונטי בנאום דב"ג מובא להלן בשלמותו:]

 

נאמר אתמול, כי ראש הממשלה ניהל מדיניות החוץ יותר משר החוץ. אומנם נכון הדבר - ואני חושב שכך צריך להיות - ששר החוץ נועץ לרוב בין ישיבה לישיבה עם ראש הממשלה בענייני חוץ. אבל אין שחר לדבר, שבענייני מדיניות החוץ נעשה על ידי ראש הממשלה צעד כלשהו בלי ידיעתו או שלא דרך שר החוץ ומשרדו. ואני רוצה להגיד לכנסת ולעם, שלמדיניות החוץ של מדינת ישראל אחראית תמיד כל הממשלה, לא רק מטעמים פורמאליים, מפני שיש אחריות קולקטיבית, אלא גם מטעמים ענייניים ומעשיים. מן הבעיות שנידונו בממשלה לא הייתה אף בעיה אחת שנידונה כמעט שבוע שבוע ונתקבלו עליה החלטות הממשלה, כאשר נעשה הדבר בענייני חוץ. ואם הייתה מדיניות טובה, יש לזקוף זכות זו גם לטובת הממשלה כולה, ואם רעה - כל הממשלה במידה שווה אחראית לה. כאחד מחברי הממשלה אני מקבל על עצמי, ובסיפוק רב, אחריות מלאה למדיניות החוץ של שרת.

בכל הממשלות שקמו בישראל - והייתה לי הזכות להיות בכולן - היו חילוקי-דעות; וכאן ישנם חברי כנסת שהיו בממשלה, יצאו וחזרו, ישנם כאלה שהיו כל הזמן וישנם שהיו לסירוגין, והם יודעים שאף פעם לא היו בממשלה "שפה אחת ודברים אחדים", ולא רק מפני שזוהי ממשלה קואליציונית ומן ההכרח שיהיו בה חילוקי-דעות, אלא מפני שזוהי ממשלה דמוקרטית ולא טוטליטרית. ואילו גם הייתה ממשלה של מפלגה אחת בלבד, ואילו מפלגה זו הייתה המפלגה שיש לי הכבוד להיות שייך לה, היו בה חילוקי-דעות, באשר זוהי מפלגה דמוקרטית. והרבה דברים הוכרעו בממשלה לא פה-אחד אלא ברוב דעות, החל בממשלה הזמנית ועד הממשלה הנוכחית, וכך - אני בטוח - יהיה גם להבא.

לא אקח על עצמי להגיד אם כל ההכרעות היו טובות או לא טובות. היו מקרים שהייתי ברוב, והיו מקרים שהייתי במיעוט. וכמובן מותר לי להניח שהייתי צודק גם במקרה שהייתי ברוב וגם במקרה שהייתי במיעוט, וכך מותר לחשוב לכל חבר בממשלה. אבל היה נכון, לדעתי, שהחברים שהיו במיעוט - ולא פעם הייתי במיעוט עוד בממשלה הזמנית ובעניינים גדולים וחיוניים - לא גרמו למשברים ולא יצאו מהממשלה כשדעתם לא נתקבלה. אילולא היו נוהגים כך, הייתה המדינה הזאת נהפכת לתוהו ובוהו, כי בכל שבוע הייתה עומדת בפני משבר.

ויש לשבח החברים, שמצאו עצמם במיעוט, וקיבלו על עצמם את הדין. רק פעם אחת, עד כמה שאני זוכר, היה חבר [פנחס רוזן] - דווקא חבר שאני מוקיר אותו מאוד, ואינני רואה אותו פה ברגע זה, - שיצא מהממשלה בגלל עניין הפער. אני חושב שעשה משגה גדול.

בדברי המועטים אתמול לא הסתרתי הדבר כי היו ביני ובין חברי משה שרת חילוקי-דעות. ולא רק איתו, כי אם גם עם חברים שהייתי יותר קרוב אליהם מבחינה רעיונית ונפשית ואנושית, היו לי חילוקי-דעות. ואף פעם לא נפגמה חברותנו על-ידי כך.

ואולי לא מיציתי אתמול כל ההוקרה שאני רוחש למשה שרת, הגם שאני שולל בכמה דברים עמדתו ודעתו, אבל אני יודע אנשים בעלי תפיסה טוטליטרית או פשיסטית, שאינם מסוגלים להבין זאת ולהאמין בכך. אל יאמינו.

כבר סיפר אתמול משה שרת, כי לאחר הבחירות האחרונות, כשהוטל עלי להקים ממשלה, ביקש הוא ממני לא לכלול אותו בממשלה, ואני עמדתי בכל תוקף על כך שהוא ישתתף בממשלה. ולא רק למרות חילוקי-הדעות, אלא במידה רבה מפני חילוקי-הדעות. לא הייתי יכול, ואני יודע הרבה חברים כמוני, שלא היו יכולים לעבוד רק עם חברים "אומרי הן". אני אחד מאלה שאיננו סבור כי איננו מסוגל לטעות, והוא רוצה לבחון דעותיו ועמדתו לאור דעת החברים שמתנגדים לו ויש להם השקפה אחרת. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שבגללה הפצרתי בו, והייתי אסיר תודה לשרת שביטל דעתו מפני דעתי ונכנס לממשלה.

אבל בזמן האחרון, לאחר שענייני הביטחון במדינה החריפו באופן יוצא מהכלל, וגם נתרבו סכנות מדיניות החוץ יותר מאשר מקודם - במקצת אעמוד עליהם אחר-כך - הגעתי לידי מסקנה כי עכשיו יש הכרח לטובת המדינה שתהיה התאמה מלאה - עד כמה שזה אפשר מבחינה אנושית - בין משרד החוץ ובין משרד הביטחון, ונחוצה עכשיו הנהגה אחרת למשרד החוץ. ולא מפני שאני סבור שיש לסטות מהקו שהותווה על-ידי כל אלה שהשתתפו בממשלה והשקיעו הרבה זמן בניסוח קווי היסוד, וודאי שאיני סבור כי יש לשנות קו הביטחון ומדיניות החוץ, שהותוותה בנאומי ב-2 בנובמבר, כשהצגתי ממשלה זו לפני הכנסת, מתוך הסכמתם של כל חברי הממשלה.

אפס ראיתי שבשעה קשה זו יש הכרח בהתאמה מכסימאלית בין שני משרדים אלה, חוץ וביטחון, המטפלים לאמיתו של דבר כמעט בדבר אחד, כי שאר ענייני משרד החוץ שאינם ביטחון אין להם ערך רב ברגע זה. בשנים כתיקונן אין מדיניות החוץ מתרכזת אך ורק בבעיות הביטחון; לא כן עכשיו. ואם כי יש ברכה בחילוקי-דעות בשאלות כאלה בממשלה, אבל יש הכרח לדעתי שתשרור הרמוניה בין המבצעים בשני המשרדים שעניינם הוא אחד.

ומשום כך אמר לכם אתמול החבר שרת כי הוא ראה את עצמו נאלץ לעזוב את הממשלה. ואם כי כחבר, וכחבר ותיק, אני מצטער על כך מבחינה אישית, אבל מבחינה ממלכתית אני רואה ברכה בדבר. הדבר מועיל למדינה. יש לעיתים צורך בחילופי גברא. אינני מאמין שהמדינה עומדת על איש אחד. ומתוך אמונה זו הרשיתי לעצמי לפני שלוש שנים להסתלק מהממשלה מטעמים פרטיים לגמרי, כאשר היה לי צורך אישי להפוגה מהמתיחות הנפשית שנמשכה יותר מ-20 שנים רצופות. ועוד אלו 20 שנה! הייתי בטוח שלא יאונה כל רע למדינה מהליכתי. זהו גם דבר שמחנך את העם. בשעה זו אני בטוח כי דבר זה הוא גם מועיל לענייני ביטחון וענייני חוץ.

אני רוצה להגיד לכנסת שבמפלגת פועלי ארץ-ישראל, ונדמה לי שיכול אני להגיד: גם בכל שאר המפלגות המשתתפות בממשלה - אין אף מאניאק או מוקיון אחד שיאמר לנפשו או לחבריו כי אלוהים בחר בו לשלטון. אנו סבורים כי במדינה דמוקרטית בוחר העם בשלטון, והבחירה תישאר גם להבא בידי העם.

 

משום-מה התחלתי במסירת דברי ב"ג לא מראשיתם. בפתח נאומו [דה"כ, שם, ע' 2071-2066], הוא הצהיר לאמור: ["עלי להעמיד סילופים ובדותות אחדות על הווייתם, לאחר הדברים שנשמעו אתמול ואשר לא נשמעו.] בעיתונות בארץ ובייחוד בחו"ל נתגלגלה בדותה אווילית, כי רה"מ הציע לשה"ח שהוא יהיה מזכיר המפלגה בשביל להיפטר ממנו. על בדותה זו ניבנו [בעיתונות חו"ל] כמה בנייני הבל. חובתי להודיע כי מעולם לא הצעתי לשה"ח להיות מזכיר המפלגה. בפעם הראשונה שמעתי על אפשרות כזאת [ששרת יהיה מזכיר המפלגה] הייתה מפי שרת עצמו בישיבה הראשונה של ועדת התשעה [של המפלגה, שגם לה ניתן פרסום רב בעיתונות בזמן האחרון. אני] עיינתי בהצעה זו [שיצאה מפי חבר הכנסת שרת], ביררתי אותה והגעתי לידי מסקנה שלילית בהחלט, והחברים שבאו אלי אחר כך בהצעה זו דחיתי אותם בכל תוקף".

השמעתם? הוא לא הציע לי מעולם להיות מזכיר המפלגה! הוא רק נאחז בשתי ידיו ובכל להט יישותו בהצעה, אשר כדבריו השמעתי אני, לאחר שהייתה בפי חברים רבים, באותה ישיבה של התשעה. הוא רק בא לביתי במיוחד, בשעה מוקדמת בבוקרה של שבת - צעד נדיר מכל הבחינות - כדי להפעיל עלי את כל כוח שיכנועו הכביר למען אקבל עלי תפקיד זה. הוא רק חזר וניסה לדבר על לבי באותו כיוון בשיחה שהייתה לי איתו בלשכתו באותו יום א' בערב. נכון, כי משנוכח סופית לדעת כי מנוי וגמור עמי לא לקבל עלי את המשימה - נואש ממנה ואמר גם לאחרים כי אין לדבר עליה, אבל אז נתגבשה בו המסקנה, כי מזכיר או לא מזכיר - עלי לחדול להיות שר-חוץ, וגם זאת אמר לחברים. אם נוכח כל העובדות הללו התיאור הכלול בפיסקה המובאת לעיל הוא האמת – זאת אומרת אם נכון כי ב"ג לא הציע לי מעולם את ההצעה הזאת, אלא רק "עיין בה" ו"בירר אותה" וכאילו בעצמו "הגיע לידי מסקנה שלילית בהחלט"; שוב אני אומר, אם דברי ב"ג אלה שנאמרו באוזני הכנסת כדי להרצות את הדברים כהווייתם הם  ה א מ ת  - כי אז עלינו לגרוס מונח קדמון וכלל-עולמי זה כבעל תוכן הרבה יותר גמיש, רחב ומגוון מהמשמעות הראשונית, הקנאית והנוקבת שהורגלנו לייחס לו משחר ילדותנו ושהתרגל המין האנושי כולו משחר ילדותו להבין בו.

מה שתהיה הגירסה האמיתית לגבי יחס ב"ג להצעה כי אהיה מזכיר מפא"י, עובדה ניצחת היא כי החלטתו לסלקני באה בתגובה לסירובי המוחלט לקבל אותה הצעה. פשר הדבר הוא אחד משלושה, או שניים משלושה, או כל השלושה יחד. ואלה הם השלושה:

ראשון: חברים שונים, מהם טובים ותמימי לב כדוד הכהן, נתפסו בהתלהבות לרעיון כי אני ורק אני חייב להיות מזכיר המפלגה, ובזה נתנו הכשר מוסרי לב"ג להציג את פרישתי מהממשלה כעניין אפשרי בהחלט;

שני: הוא היה סבור כי העובדה שבעצמי העליתי אפשרות של מועמדותי למשרת מזכיר המפלגה ומייד חזרתי בי תוריד במידה כזו את קרני המוסרית בעיני חברים, שלא יתקוממו נגד סילוקי;

שלישי : הוא נשא את נפשו זה כבר "להשתחרר" ממני - תוך זעם על שהעזתי להתנגד לו ולהכריע את הכף נגדו, תוך חשבון אולי מתחת לסף ההכרה על שהרהבתי עוז לקבל עלי תפקיד רה"מ בניגוד לו, תוך רצון להוכיח כי אין אני יותר הכרחי למדינה ממנו, תוך כוונה לחסל אחת ולתמיד אפשרות הישארותו במיעוט בתוך הממשלה, ועוד - אך לא היה לו פתחון פה לכך; והנה ניצנצה לו קרן אור, כי הנה אלך ברצוני, והוא נשם לרווחה וחשב כי מישאלת לבו כבר ניתנה לו, ופתאום נגוזה התקווה, ואז התקצף ופקעה סבלנותו והחליט לכפות עלי את ההתפטרות ויהי מה. לא אשכח איך לאחר שהודעתי נחרצות בוועדת התשעה כי היה לא אהיה מזכיר המפלגה - הוא התרתח ואמר לי בזעף: "אל תחשוב כי הרכב הממשלה יישאר כמו שהוא - עכשיו יחולו בו שינויים!"

כל הצלילה הזאת לנבכי הניתוח באה בסטייה ממסירת תוכן נאומו השני של ב"ג. משסיים את הטיפול בבעייתי, יצא לוויכוח נרחב ונוקב עם האופוזיציה בענייני מדיניות חוץ ונתעלה לשיא רם של פולמוס כלפי בגין בעורכו השוואה בין דמגוג ומדינאי לפי תורת הפילוסופיה המדינית של אתונה.

הוויכוח שנמשך אחריו הוכיח מייד, וחזר והוכיח פעם אחר פעם, כי עניין התפטרותי נשאר לא מוסבר. [יזהר] הררי ביקש לדעת מהו העניין הממלכתי המחייב "את הקרבת שר החוץ". בנאום הערב אומנם הוגד משהו, אך לא די. אי הסברת עניין שכזה היא פגיעה חמורה בדמוקרטיה. הוא ניתח כל הסבר אפשרי להתפטרותי ודחה אותם אחד אחד. נגע אגב כך במערכה על השגת הנשק והעיר כי אם אחראי שה"ח לנשק שלא קיבלנו, הרי הוא האחראי גם לנשק שקיבלנו - ונשק זה אין בשום פנים לזלזל בו. כאן שיסעו ב"ג בקריאה: "יותר מכל שר אחר!" במהלך ניתוחו זה נדחף יזהר למסקנה כי אנו עומדים בפני מדיניות חדשה. חייכתי כלפי עצמי - הייתי בטוח כי רק עכשיו ינקוט ב"ג מדיניות מתונה בתכלית. יזהר סיים בעצה לי לכתוב את תולדות "התקופה ההיסטורית המפוארת" שבה שימשתי שה"ח. הוא הכריז כי הסיעה הפרוגרסיבית תימנע מהצבעה כביטוי למחאתם על החילופים הבלתי מוצדקים בהרכב הממשלה.

הרב [י"מ] לוין האגודאי אף הוא חלק לי שבחים, הרים על נס את הכבוד שרוחשים לי הכל, הדגיש את הניסיון הרב שיש לי, כיצד אני יודע להתהלך עם אנשים ואיך שום פורענות אינה מוציאתני משיווי משקלי וטען כי גם לאחר נאום רה"מ לא הוברר מדוע עלי ללכת. נכון כי שום איש אינו נצחי בכהונתו אך לא ייתכן להחליף שר חוץ בשעת חירום אלא אם יש לזאת נימוק מכריע - וכזה לא הושמע.

הרב [מרדכי] נורוק עלה כמדומני על כל שקדמו לו בשיר הלל ששָר לסגולותי ובייחוד למעמדי בקרב אומות העולם, אבל עד מהרה התפשר עם הפרישה וקידם בברכה את גולדה.

איש "חרות" [אריה] בן-אליעזר, אגב כל שיגרת המלל והלהג של שיטנת מפלגתו על מדיניות הממשלה, השמיע משהו שלא רק חבריו נענו לו בלבם. בהזכירו את הליכת ב"ג לשדה-בוקר הוא אמר: "וראה זה פלא - הממשלה התקיימה, המדינה התקיימה, והיה מי שעמד בראשה, וחטא קדמון זה, חה"כ משה שרת, לא-יסולח לך לעולם. אתה הוכחת כי אפשר לקיים ממשלה ולנהל מדינה בלי בן-גוריון!"

אחרון דיבר [אליעזר] רימלט מ"הכלליים" ולאחר שציין את "הכבוד האישי" שהיה בהופעתי אמש, ביקש להוכיח, לא בלי הצלחה, בנאום פולמוסי יעיל למדי, עד מה מופרכת הייתה הסברתו של ב"ג להתפטרותי.

המפלגה לא דיברה הערב. הופעותיה בישיבות הקודמות [של יונה כסה (דה"כ, שם, ע' 9- 2047) ומאיר ארגוב (7-2055)] הוכיחו מה מסובך וחסר-כבוד מעמדה בוויכוח זה. עוד יותר לבלתי נשוא היה מצבה הפנימי - דברי ב"ג על סתירותיהם ופיתוליהם הדגישו לכל חבר וחבר את השערורייה שאירעה על ידי סילוקי ללא כל בירור במפלגה.

בהצבעה נדחתה הצעת אי-אמון של "חרות" ואושר צירופו של נמיר לממשלה ברוב 64 נגד 24; כש-6 נמנעו. נמיר מסר הצהרת אמונים כדין והישיבה ננעלה.

אף על פי שהתפטרותי קיבלה תוקף עוד אתמול, ההרגשה מסביב הייתה כי פרשתי נסתיימה רק עם סיום הישיבה וההצבעה שנערכה בה. הוקפתי חברי כנסת מסיעות שונות שביקשו ללחוץ יד ולאמר דיברי ברכה ועידוד. בין השאר שמעתי דברים חמים בייחוד מפי גב' [שושנה] פרסיץ ["כלליים"] ורימלט. המלים "עמידת כבוד" היו בפי כמה.

חברי המפלגה לא היו בקרב המברכים ולוחצי היד. איש מהם לא ניגש. עוד לפני הסיום עבר על פני זיאמה ארן והתחייך אֲשוֹמַנִית. אמרתי לו: "אל תדאג, זיאמה, הכל הולך לפי התוכנית - בהתאם גמור לרצון העם והמפלגה."

עם יציאתי הגיעתני שמועה כי "מעריב" עומד להזמינני לכתוב. איזו חוצפה - אבל איזו רוח יוזמה!

בלילה שוחחתי טלפונית עם חנה זמר במערכת "דבר" בתל-אביב. אנשים ונשים בכל הארץ מזועזעים מהנאום של אמש. סיפרה כי אחרי ישיבת המרכז שלשום דרשו ממנה לא לפרסם את מיספרי ההצבעה. איזה מוח של בת-יענה!

דודיק ומירה ישבו עד שעה מאוחרת וקשתה עלי מאוד הגנת המפלגה בפני קיטרוגים על התנהגותה בכל שלבי המשבר שלי.

 

[ביום זה כתב מ"ש לדוד זכאי (ז. דוד), בעל טור "קצרות" ב"דבר", את המכתב להלן, שנמצא בארכיון "גנזים" והועתק באדיבות:]

 

19.6.56

 

ואתה, דוד זכאי, הלוחם הוותיק על חירות הביטוי והמקפיד כחוט השערה על האמת והצדק - הלא תקום ותקדיש "קצרות" לניצחון הדמוקרטיה בישראל, כי הנה נעשה רצון העם ונתמלאה משאת לב המפלגה, בהחליף ראש הממשלה את משה שרת במרדכי נמיר ובהימסר הגה מדיניות החוץ לידיה המנוסות של גולדה מאירסון.

 

                     למוצא פיך אייחל, משה

 

העתקת קישור