יום ב',  18/6/1956

 

את תאריך היום יש לזכור - בו חל המיפנה בדרך החיים ונסתיים מעגל של עשרים וחמש שנה, אשר נפתח עם פרישתי מ"דבר", העברתי מת"א לירושלים וכניסתי לתפקיד המזכיר המדיני של הסוכנות.

העיתונות מלאה כותרות על התפטרותי כעל עניין נחרץ, לאחר שהודעתי עליה והיא נתקבלה במרכז מפא"י. "דבר" ו"הארץ" נותנים את סיפרוֹת ההצבעה - "דבר" בהבלעה, בתוך גוף הסיפור, ו"הארץ" בהבלטה, במשבצת מיוחדת.

הבוקר חזר המנכ"ל לאחר שהפסיק לפי בקשתי את סיורו בבריה"מ ובמזא"ר באמצע. עשיתי סידורים לפגוש אותו בלוד ולהסיעו לירושלים. ב-7 צילצל הטלפון להעירני וב-7.15 טילפן צבי [נאמן] מירושלים להודיע כי המטוס מקדים נחיתתו ויגיע ללוד ב-8.15. באתי ללוד למועד ומצאתי שם את ארתור. ברדת וולטר מהמטוס כבר ידע את המצב: ראה את אליאס ברומא וקרא את מכתבי אליו. כל הדרך לירושלים דיברתי-  סיפרתי את ההשתלשלות והתוויתי את העתיד. פעם כשעמדתי על סף ההתפטרות הפליט וולטר כי אם אלך - לא יישאר בשום פנים. עתה בא המיבחן המעשי. ברור היה לי מתחילת הפרשה כי התפוררות משרד החוץ היא אסון שיש למנוע בעדו ויהי מה. גם נוכחתי כי הצמרת ברובה מבינה זאת היטב ומוכנה לחרוק שיניים ולהחזיק מעמד. וולטר שאל מייד מה הקו הנקוט ואמרתי לו. קיבל את ההיגיון הממלכתי שבדבר ללא פיקפוק. קבענו גם את סדר הפרידה מעובדי המשרד אחה"צ והפגישה עם גולדה מחר לשם מסירת העניינים. סיפר לי קטעי דברים ממסעותיו ורשמים מנציגינו והשיחה כולה הייתה תערוכת של עניינים שוטפים, שדובר עליהם כאילו הכל נמשך כשהיה, ושל דברי פרידה וצוואה ערב ניתוק הקשר.

בבואנו לירושלים סרתי לרגע הביתה לראות את צפורה ונסעתי מייד למשרד רה"מ לישיבת הממשלה שלא-מן-המניין. לפני הישיבה הספקתי להיכנס לחדרו של ב"ג כדי לאמר לו מראש כי בישיבת הממשלה לא אוכל להימנע מהסברת סיבת התפטרותי. אמר: אתה בהחלט רשאי לאמר כל מה שבלבך - סוף סוף זוהי ממשלה.

בפותחו את הישיבה, כשחמישה-עשר שרים יושבים מסביב לשולחן - רק שיטרית חסר בגלל מחלתו - נתן לי ב"ג את רשות הדיבור.

הודעתי כי החלטתי להתפטר וכי ראיתי חובה למסור זאת קודם למרכז מפלגתי. סקרתי פרשת הלבטים שקדמה להחלטה - סירובי להיכנס לממשלה באבגוסט אשתקד, תגובת האולטימטום של ב"ג והסתתמות טענותי; המשברים-בכוח שבאו לאחר מכן - מצבים שנתהוו והכרעות שנפלו, אשר אילמלא שעת החירום היו מחייבים התפטרותי; חילוקי דעות חריפים שאיימו בהתפוצצות אבל בסופו של דבר נתיישבו איך שהוא. והנה בשבועות האחרונים התברר לי כי ב"ג "מתקשה מאוד להמשיך בשיתוף הפעולה" ובאתי לכלל מסקנה כי אין להמשיך במצב היכול להביא לידי התפטרות רה"מ ויצירת משבר ממשלתי חמור. "אינני יכול להטיל עצמי על רה"מ והחלטתי כי הרע במיעוטו הוא כי אתפטר - וזוהי החלָטָתי הנחרצת".

ב"ג דיבר אחרי. הזכיר מה שהציע בהיותו רק שר הביטחון והצעותיו נדחו - כיבוש רצועת עזה והכרזה כי הסכמי שה"ן אינם מחייבים אותנו ("על מנת שננהג לפי זה") - וכן את ההכרעה השלילית לגבי מיבצע אילת ("מישגה כבד מאין כמוהו"). קבע כי בתקופה זו שיקולי הביטחון הם המכריעים. לא ניסה להוכיח כי ביטחון המדינה חִייב דווקא את מיבצע אילת כפי שתוכנן והוצע. גם לא אמר מילה להסביר מדוע דחיית מיבצע אילת בינואר מחייבת הסקת מסקנות ממנה ביוני. לעומת זה הרחיב את הדיבור על "שותפות יותר עמוקה" שבינו לביני, המושתתה על נאמנות משותפת לערכי התנועה החלוצית, זו התנועה המאחדת למעשה את כל חברי הממשלה הזאת, לרבות רוזן במידת היותו מייצג גם את "העובד הציוני". היו אלה דיבורים ומחשבות נעלים ביותר ששייכותם הישירה לעניין הנדון אינה טעונה הסבר. טען כי חלוקת המחנה "לאנשי ב"ג ולאנשי שרת" אין לה שחר. "איך נדהם משה" כשהוא, ב"ג, פרש לפני שנתיים, ואיך נדהמו הכל - "גם אתם" - להודעה על פרישתו של משה. שמתי היטב לב, כי הפעם לא כלל עצמו בין הנידהמים, כפי שניסה לעשות אתמול בוועדת ה-16 במפלגה, וזה לאחר שטפחתי על פניו את העובדות קבל כל החברים והיה ברור לו כי לא אירתע מלעשות זאת שוב כאן ולא אחריש נוכח ניסיון כלשהו לסלף או לטשטש את האמת. מזה עבר לבירור הבעיה, אם הייתה חובה להביא את העניין לממשלה בטרם הובא לפני מרכז מפא"י. בין אם נכון היה הנוהל ובין אם לא היה נכון, רצינו להזהיר מהבאת העניין להצבעה. חברי מפא"י, בכלל זה אף הוא עצמו, לא יצביעו "בעד יציאת משה מהממשלה" - ולכן מוטב לא לנסות (פירושו: לא אצביע בעד יציאתו, אך אם לא יצא - אתפטר). וכאן באה השתפכות. התפטרות משה היא מאורע ראשון במינו. "משה יותר מכולנו מזוהה עם מדינת ישראל" (עד כדי כך!). הוא מסמל את הרציפות הממשלתית בישראל - הוא היחיד שהיה בכל הממשלות ולא רק כעומד בראש אחד המשרדים המורכבים והקשים ביותר, אלא גם כראש ממשלה, ש"עמידתו לא ביישה את המדינה" (לא יותר מזה!). אין דומה יציאתו ליציאת אחרים ואין פלא אם החברים יסרבו לעבור עליה לסדר היום וינסו להציע הצעות, אך הוא מקווה כי הבירור יתנהל ברוח חברית "ומתוך רצון להבין איש את רעהו" (ז"א להבין כי אין לשנות אלא יש לקבל את הדין, שאם לא כן וכו').

ראשון למתווכחים היה רוזן. הביע תרעומת קשה על שהממשלה הועמדה בפני עובדה מוגמרת וכונסה רק לאחר מעשה. הוא ביקש ישיבה בעוד מועד ולא נענה, "יציאת מ"ש תמעיט דמות הממשלה ותפחית משקלה בפנים ובחוץ". ההתפטרות אינה מובנת – לא היו חילוקי דעות בזמן האחרון והעיקר הוא שהייתה אחדות גמורה בין ב"ג ומ"ש בשלילת המלחמה היזומה. חשוב מאוד היה לחברי הממשלה לשמוע דיווח על המצב המדיני הן מפי ב"ג והן מפי שרת. אין בשום פנים לוותר על תרומת מ"ש בהתוויית המדיניות. במצב שנוצר הוא מחייב התפטרות הממשלה כולה ואז ירכיב ב"ג את הממשלה מחדש. חזקה עליו שידאג אז כי רוב מפא"י בממשלה יהיה מורכב מחבריו לדעה. המפלגה הפרוגרסיבית תחליט אם במצב זה עליה להצטרף לקואליציה או לעמוד מנגד. לפני כן יתקיים דיון יסודי על מדיניות חוץ של הממשלה ולפיו יוכרע הדבר.

כשאמר רוזן כי בממשלה החדשה ידאג ב"ג להרכב מסוים של חברי מפא"י - שיסעו ב"ג: "חלילה, הנה [פנחס] ספיר! הוא חולק עלי במדיניות ואף על פי כן אני מוקיר השתתפותו בממשלה. יש לי טבע משונה כזה!" הוא לא שם כלל לב לסתירה שהסתבך בה. אם באמת יש לו "טבע משונה כזה" - מדוע חדל טבע זה לפעול ביחס למ"ש? ואם הטבע פועל רק עד תחום ידוע, רק כל עוד אין בעלי הדעה האחרת מהווים רוב נגד בעל הטבע, כי אז מה טעם להתפאר ב"טבע"?

משה שפירא אף הוא קיטרג על הנוהג שננקט. כוונתו וזכותם של חברי הממשלה הייתה להשפיע על ההכרעה ולא לעמוד חסרי אונים בפניה. אשר לסיבות, הרי לאותן הכרעות שהזכיר ב"ג לא רק שרת היה אחראי - משמע כי גם אחרים חייבים לפרוש עכשיו. שפירא הזכיר משום-מה את קיביה ואז שיסעו ב"ג בקריאה כי אין הוא אחראי לקיביה, שכן אז היה בחופשה. הגבתי על הודעה מפתיעה זו ואמרתי כי אם כן הדבר, אזי הוטעיתי. כתב לי מייד פיתקה, כי הוא נשאל אומנם לדעתו, וענה כי הוא מחייב מעשה תגמול, אך איש לא נועץ בו לגבי מהות התגמול וממדיו (העובדה היא כי לאחר שהודיעני לבון, בתגובה לעירעורי הנמרץ, כי הוא נמלך בב"ג וזה אישר את המיבצע, כתבתי מייד לב"ג כי חדלתי למלא מקומו כרה"מ ובעת התרחש הטבח היה הוא רה"מ ולא אני.) שפירא המשיך וסיים בדברי הערכה נרגשים לי, שקראם מעל הכתב. "קשה עלי פרידתך", אמר. לבסוף דרש הפסקה לפני ההחלטה, כדי לתת לו ולבורג שהות להתייעץ עם סיעתם.

[ישראל] בר-יהודה דיבר סחור-סחור, כנראה לפי הקו שקבעה לעצמה אחה"ע. נזהר מכל עמדה שלילית כלפַי אך גם מכל תמיכה בי. "העיקר הוא לא האיש אלא הדרך". כל מפלגה מחליטה מי מייצגה בממשלה. מי שיהיה שה"ח - איתו יהיה הוויכוח על המדיניות. למעשה - סתימת הגולל תוך לא-איכפתיות גמורה.

לא כן גרס [ישראל] ברזילי בשם מפ"ם. התריע על היחס לממשלה. זכותה של כל מפלגה לקבוע נציגיה במקומה עומדת, אך זכותם של חברי הממשלה היא לחוות דעה על השינויים בתוכה, וזכות זו נשללה מהם הפעם. העניין נודע לעולם כולו כנחרץ בטרם ניתנה הזדמנות למישהו מחברי סיעות אחרות בממשלה להביע השקפתם. לגופו של עניין - אם הסיבה היא עמדת מ"ש בענייני עזה ואילת, כי אז הוא חרד למיפנה. הוא בר-פלוגתא מושבע שלי במדיניות חוץ, ואף על פי כן יש כאן שיקולים יסודיים המחייבים אותו ואת חבריו להתנגד להליכתי. הוא תפס את ב"ג באותה סתירה שציינתי לגבי יחסו לספיר והוקיע אותה בלי רחמים. הזכיר כי בעניין מיבצע כנרת רק חבר אחד תמך ברה"מ (ב"ג מיהר לתקנו: "אף אחד!"). במצב זה כרוכה התפטרותי בהדים שליליים ובתוצאות מסוכנות. אם הכל נדהמו לשמע הידיעה - וזה לאחר שהעניין ריחף באוויר זמן רב - הרי התדהמה מבטאת חוש בריא. ברזילי הרים על נס את כישרוני בהנהלת העניינים ופנה אלי בקריאה נרגשת לשקול מחדש את הצעד שאני עומד לעשות.

[יוסף] בורג לא חידש הרבה ורק הדגיש את קשרַי עם הגולה והרושם השלילי שיהיה להתפטרותי בתפוצות.

[משה] כרמל יצא בעקבות בר-יהודה, בתוספת מס הוקרה אישי לי, בזכות מורשת נעוריו. החשש שלו הוא כי התפטרותי  ל א  תביא לידי שינוי.

אחרון היה [מרדכי] בנטוב. עד אז לא פצה פה איש מחברי מפא"י ובנטוב לא נהג עדינות יתירה בשתיקה הכבדה והאנוסה הזאת. אינני מרחם, אמר, על חברי מפא"י שאין להם מה להגיד, אבל אין זה עניין פנימי של מפא"י - כולנו בסירה אחת, כל העולם מסתכל בנו, מה שיאמרו עלינו זהו שיקול חשוב. אם ב"ג מדבר על תקווה לשותפות של מפלגות הפועלים לעתיד, הרי מה שמתרחש כאן הוא מכה קשה לתקווה זו.

כאן הגיב אשכול: "המפלגה הכריעה!" שתי מילים אלו היו היחידות שיצאו מפי מישהו מחברי המפלגה - זולת ב"ג וזולתי, כמובן - בוויכוח ראשון במינו זה בתולדות ממשלת ישראל. [לוי] אשכול, גולדה [מאיר], זיאמה [ארן], פנחס [ספיר], קדיש [לוז], [פרץ] נפתלי ישבו אילמים ואטומים, צפודי פנים וקמוצי שפתים - כך עד הסוף.

ב"ג השיב למתווכחים מה שהשיב - לא היה בדבריו ממש מיוחד. העיקר שהדגיש היה המצב החוקתי שלפיו חופשי כל שר להתפטר ואין לערער עליו והתוצאה המיידית היא כי רה"מ מקבל לידיו את תיקו. אומנם יש לו הצעה בעניין זה (גולדה!) והוא יביאנה לפני הממשלה אם לא אחזור בי מהתפטרותי (הכוונה שוב ושוב ושוב: אם אחזור בי מהתפטרותי, כי אז גם אז יהיה לו מה להציע, יותר נכון להודיע - וחרב מתהפכת זו הייתה תלויה כל הזמן מעל לשולחן).

אז נטלתי בפעם האחרונה את רשות הדיבור בממשלה הזאת ואולי בכלל בממשלת ישראל.

הודיתי על כל דברי השבח וההוקרה. אמרתי לברזילי כי אני רואה קריאתו כביטוי להערכה ומכיר טובה עליה אך להיענות לה לא אוכל. אני נתון במצב בו נבצר ממני להמשיך. אין זאת אומרת כי אינני שותף לחששות שהובעו, על כל פנים לגבי תקופה מסוימת של זמן. מצדי אשתדל להקטין את הנזק. אבל גם אם תהיה פרישתי לרועץ במידת-מה - שכן כל שינוי והתערערות עלולים לפגוע עכשיו - אין בידי לעזור מכיוון שנוצרו נסיבות השוללות ממני כל אפשרות להישאר על משמרתי. לכן יש לראות את הודָעָתי כמוחלטת ולהסיק מזה את כל המסקנות. ביקשתי משפירא לוותר על ההתייעצות הסיעתית, כדי לא לעכב את התרת הסבך.

מכאן ואילך דיברתי תוך הנחה כי התפטרותי הייתה כבר לעובדה מבוצעת. לא אכחד, אמרתי, כי אני נפרד בצער מהחבורה הזאת, אשר עם אחדים מחבריה אני קשור עוד מימי הסוכנות היהודית; נוטש בצער את הכיסא של חבר ממשלת ישראל; פורש בצער מהמשרד שאני אביו. יש בהליכתי משהו מעקירת שורשים חיים. אבל כל אלו הן הרגשות אישיות. מבחינת הכלל אין כאן שום טרגדיה, אלא זוהי תמורה בלתי נמנעת בחייה המדיניים של דמוקרטיה. "כזאת וכזאת [צ"ל "כזה וכזה"] תאכל הֶחָרֶב" ואפשר גם שימוש בפסוק זה [שמואל ב', י"א 25] מוגזם. אני נשאר בתוך עמי, בתוך ארצי, בתוך תנועתי. אני מקווה כי אמצא דרכים לתרום למחשבת הכלל ולתקנתו. אני מאחל לחברים עבודה פורייה והצלחה בכל מעשיהם. אני יודע ורואה כמוחלט כי גולדה תבוא במקומי. אני מוכן ממחר למסור לה את העניינים. בכל מקרה שתיתקל באיזו בעיה תוכל לפנות אלי - אני עומד לרשותה להביע דעה, להבהיר עניין, גם להתיר איזה סבך שאני אחראי לו בשל איזו החלטה קודמת שלי.

בזה סיימתי. בכוח השיגרה נשארתי יושב. גמרתי את דברי, אך הישיבה טרם נגמרה. אך לא חלף רגע ופתאום נתתי דעתי כי אין לי עוד מה לעשות כאן, כי כבר חדלתי מהיות חבר בממשלה, שכן התפטרותי אינה טעונה כלל אישור הכנסת אלא היא נכנסה לתוקפה משהודעתי עליה לממשלה, וכי לאמיתו של דבר פקעה זכותי לשבת ליד שולחן זה. אמרתי לעצמי: הגיעה שעתך ללכת הליכה של ממש - לקום ולצאת. פרקך נגמר! אספתי את פיתקותי, קמתי ואמרתי: "אני נפרד מכולכם; אלחץ ידו של רה"מ ובזה אצא ידי לחיצת ידם של כל אחד ואחד". הושטתי ידי לב"ג. הוא לחץ אותה ואמר: "עוד ניפגש!" איני יודע מה הייתה כוונתו בדברים אלה - פניו היו אדומים מהתרגשות וממצוקה נפשית - אבל ראיתי לנטול מהם כל אפשרות של משמעות חגיגית ואמרתי: "ודאי, ניפגש היום בכנסת".

השולחן ישב דומם. איש מחברי לא הרים ראשו להביט עלי. איש לא קם כדי ללחוץ לי בכל זאת את היד. כאילו שותקו כל המניעים הנפשיים, כאילו ניטל חופש התנועה מאברי הגוף כשם שניטל עוד קודם חופש הביטוי מרגשי לבב וחופש הפעולה העצמית על פי צו המצפון. בוהים ישבו וכבדים בדיממתם. כך עברתי בצעדים מדודים את כל אורכו של חדר הישיבות הגדול וכך יצאתי למסדרון ורק זאב [שרף] קפץ ממקומו ורץ אחרי ללוותני, כולו נרגש ונסער. היה זה רגע נוקב וחמור בחיי, אשר קרע קריעה עמוקה בנפש - ולא משום עצם הפרישה מהשולחן ומהמעמד ומהאחריות אלא מהיעדר יד חברית מושטת בכל חום הלב, מתוך התגברות על כל קושי ופריקת כל כבל. היה זה לקח אכזרי. ידעתי כי הם היו מאוד לא מאושרים - אך נוכחתי כי גם גיבורים לא היו.

נכנסתי לחדרו של טדי לאמר לו שלום וגם הוא ליווני עד פתח הבית. למטה המתינו לי שני מזכירַי ממשרד החוץ, זאב וצבי, ואיתם יצאתי החוצה. לשמחתי לא צבאו עלי עיתונאים וצלמים - אוי לבטלנים שכמותם! יוסף הנהג ראני כדרכו מרחוק ומייד התניע את ה"קרייזלר" וניגש אל המדרכה לקחתני. אמרתי לו לצאת לרגע מהמכונית, הודעתי לו כי חדלתי להיות שר החוץ ועלינו להיפרד. לא אסע עוד במכונית זו ועליו לחזור למשה"ח ולהתייצב לקבלת הוראות. אף הוא היה נרגש ביותר ופניו התעוותו כאילו מכאב. אחר כך שמעתי וגם נתפרסם בעיתונים כי בשובו למשה"ח פרץ בבכי. לא בדקתי נכונות הידיעה.

עם זאב מימיני וצבי משמאלי ניגשתי קודם כל אל הנשיא. הודעתי לו מה שהיה לי להודיע ונפרדתי ממנו. אמר כי הוא נבוך ומזועזע והוסיף: "איש לא שאל בעצתי".

הביתה הגעתי ברגל. נפגשתי נירגשות עם צפורה. מצאתיה איתנה ברוחה, כולה שופעת עידוד, ואף על פי כן על סף הדמעות.

מצאתי בבית מיברק ובו ברכת חזק מהילדים בניו-יורק, חתום "יַגיריקו" (יעל-גדעון-רנה-קובי). אין כמוהם!

עוד בבוקר נדברתי עם זאב ש"ק כי ידאג לסילוק מישמר השוטרים. ביקשתי כי בשובי הביתה כבר לא אמצאם, אך נראה כי אופני מרכבת המשטרה אינם נעים במהירות כזו. היה צורך להשיג אישור מת"א לחיסול המישמר וזה בושש לבוא. טענתי וחזרתי כי אני עכשיו אזרח פשוט הסולד בהגבלת חירותו האישית על ידי פיקוח המשטרה על הליכותיו. סוף סוף הגיע האישור המיוחל והשוטרים אמרו שלום והסתלקו כשהם משפיעים עלינו איחולים וברכות.

בזמן ארוחת הצהריים הגיעה ידיעה טלפונית כי העניין יובא בכנסת לא בארבע כפי שנקבע קודם, אלא אחרי הפסקת הערב. הסיבה היא כי אנשי הפוהמ"ז עמדו על דרישתם כי תינתן להם שהות להביא את העניין לפני הסיעה בכנסת. לפיכך תתקיים ישיבת ממשלה נוספת אחה"צ לאישור גולדה ונמיר ורק אחריה יוכל רה"מ למסור הודעתו בכנסת. שינוי זה שיבש במקצת את סדר יומי - נתכוונתי להיפרד ממשרד החוץ לאחר ההופעה בכנסת - אך בדיעבד שמחתי לו, יען ניתנה לי אפשרות לחבר את נאומי כהלכה תחת אשר קודם חשבתי לדבר באופן חופשי.

אף על פי כן כתבתי את הנאום במהירות רבה, על פיסות נייר קטנות, ללא כל לבטי-מחשבה וחבלי-ביטוי, כשאני יושב אל זווית השולחן. רוחמה שגויסה כלשעת חירום העתיקה את הדברים במכונה ועברתי עליהם. חיברתי את הנאום בקלות היות וכל קטעי הדברים שרציתי לומר היו שמורים עמי במחשבותי ולא היה צורך אלא להריקם אל הנייר ולחרוז את החוליות הנפרדות על חוט אחד.

בא יצחק נבון להראות לי את נאום ב"ג. מצאתיו נעדר כל חן וכל חום. עניין ההתפטרות נשאר סתום בתכלית - חידה להיסטוריון, תעלומה ואין פותר. לעומת זה נכללה בנאום עתרת שבחים לאישיותי וסקר מיפעלותי. שיר הלל זה עשה את עניין ההתפטרות עוד יותר תמוה ובו בעצמו היה סילוף האמת, שכן המאזין או הקורא התמים לא יכול בשום אופן לשער כי מי שמעריך אותי הערכה כה גבוהה הוא הוא שסילקני מהממשלה. זהו אותו מין הזיוף, האופייני לב"ג, אשר או אינו עומד עליו כלל או שהוא סבור כי הציבור לא יעמוד עליו, או שלא איכפת לו כל העניין.

לשעה שש הובילתני צפורה במכוניתה למשרד החוץ לאסיפת הפרידה. עלינו למעלה. כל עובדי המשרד כבר היו אסופים באחד הכיכרות שבין הביתנים, אך אנשי לשכתי כולם המתינו לי כאן ופגשוני נילבבות. נכנסתי לחדרי וחשבתי כי כולם ייכנסו יחד איתי אך הם השאירוני לבדי. עמדתי יחידי בחדר מרווח זה אשר כה אהבתיו וכה הרבה עבדתי וחוויתי בו. ירדנו למטה. כשלוש מאות איש ואישה היו ניצבים צפופים בחצי גורן מול השולחן שבאמצע. הובא כיסא נוסף לצפורה ואיתי ישבו המנכ"ל ולוי אלון כראש ועד העובדים. המעמד היה חגיגי, רציני ורגוש. עיניהן של בחורות רבות נצצו למעלה מן הרגיל. כשראיתי לפני במפוזר את ליאו, ארתור, גדעון, שבתאי, משה טוב, יעקב, משה יובל, יוסף תקוע, אמיל, מרדכי ועוד , בכלל זה הרבה חברים יותר צעירים המוכרים לי היטב והקשורים אלי קשר אמיץ - הרגשתי בעליל מה אני נוטש וממי אני ניפרד ונזקקתי למאמץ להבליג על המחנק בגרוני, לדבר במתינות ולהיראות שקט ומאוזן.

אמרתי כי הגיעה שעתי להיפרד מהמשרד אשר בניתי וטיפחתי בעזרת חברים כה רבים ואשר הפך לי למפעל חיים. משרד זה נתברך ביציבות - לא נתחלפו בו גם השר העומד בראשו גם המנכ"ל המשמש לו עמוד התווך - ולכן היה גידולו תקין, ללא הפרעות וזעזועים. זהו משרד יחיד במינו עוד מבחינה אחת והיא שחבר עובדיו מרוכז לא רק בקרייה אלא גם מפוזר על פני תבל רבה ודברי פרידתי מופנים גם אל כל החברים היקרים המשרתים את המדינה בבירות חוץ. היבעתי אמונתי כי יציבותו של המשרד תעמוד במיבחן זה של חילופי שרים. במידה שהצטיין המשרד ביחסם האישי של עובדיו אל השר וביחסו האישי של השר לכל אלה שעבדו איתו ובמחיצתו - משטר יחסים נפלא אשר לנצח אהיה אסיר תודה עליו - תקוותי היא כי דווקא משום היחס האישי הלבבי הזה יפגינו עכשיו כל העובדים האחראים את נאמנותם לתפקידם, למען יהא ברור כי שר החוץ היוצא הקים כאן נכס לא לעצמו אלא למען המדינה. היבעתי צער עמוק על הפרידה אך הוספתי כי תמורה כזו היא מהדברים שאין להימנע מהם בחיים הדמוקרטיים ויש יותר להתפלא על שהחזקתי מעמד בתפקידי שנים כה רבות ברציפות - מראשית עבודתי במחלקה המדינית של הסוכנות זה עשרים וחמש שנה, ופה יש חברים כליאו וכמשה יובל בארץ, וכן יש חברים בחו"ל כאליהו אילת ואליאס ששון וראובן שילוח, שעבדו איתי מאז - משיש לתמוה כי סוף סוף הוחלפתי. אמרתי כי אני ראוי, נדמה לי, לאו דווקא לנופש, אלא לזמן פנוי כדי להסתכל יותר חופשית בעניינים, כדי לחשוב ולקרוא, גם כדי ללמוד קצת עברית. פרץ צחוק שפירק את המתיחות ונתן לי הזדמנות לסיים באווירה יותר קלה.

אחרי דיברו וולטר ולוי. וולטר אמר דברים מאוד לבביים והעריך גם את צפורה. אחר כך דיברתי שוב כדי להודות למנכ"ל ולסגניו ולמנהלי המחלקות אשר עמדתי איתם במגע יום ולילה ובמיוחד לחברי לישכתי.

עם גמר האסיפה הצטופפו סביבי רבים ללחוץ יד. כשיצאנו והתיישבתי במכונית ליד צפורה ראיתי את סימה [רפפורט] מ"הקונסולרית", עיניה מלאות דמעה. אמרתי לה: "אל תדאגי, עם האישה הזאת אני מוכן לנסוע עד קצה העולם". ליוונו בתשואות ובמחיאות כפים. חסל סדר משרד החוץ!

נסענו ישר לאולם קרן היסוד, שבו נערכה אזכרת שלושים לאברהם ניסן. ידעתי מראש כי נאומי כאן יהיה דחוק בין פרידתי מהמשרד לבין הופעתי בכנסת והספקתי לרשום קטעי מחשבות. שמחתי כי למרות כל המתיחות ומריטת העצבים וריגשת הלב עלה ביכולתי לשאת נאום של הערכה שקולה ומקפת ולהאיר את כל הפרשיות העיקריות בדרך חייו ופעולתו של אברשה - בתקופות כנסת ישראל [היה שנים רבות חבר הנהלת הוועד הלאומי ומנהל מח' הבריאות שלו] ומדינת ישראל [בהנהלת משרד הבריאות ואח"כ במשה"ח] כאחד. זלמן שז"ר היה מרוצה מאוד מהנאום ורק הבן לא יכולתי מדוע לא נרשם.

משם ישר לכנסת. הבית היה מלא מפה לפה, למטה ולמעלה, והמה בציפייה דרוכה. משפחתנו הייתה מיוצגת כהלכה ביציע: צפורה, חיים, דודיק ומירה. בפעם הראשונה מיום הקמת המדינה ישבתי לא ליד שולחן הממשלה אלא בשורה הראשונה של סיעת מפא"י במקומו של [ישראל] גורי, אשר בעדינות נפשו ויתר על כיסאו למעני. מייד עם פתיחת הישיבה נתן שפרינצק את רשות הדיבור לרה"מ. הנאום ["דברי הכנסת", כרך 20, ע' 2042 (ולהלן הדיון עד ע' 2080)] אשר את טיוטתו כבר ראיתי, היה קצר מאוד. על ההתפטרות נאמר בו רק כי הבוקר הודעתי עליה בישיבת הממשלה. בסוף נאמר כי לפי החלטת הממשלה תהיה גולדה מעתה שרת החוץ ונמיר יצורף לממשלה כשר העבודה; צירוף זה הובא לאישור הכנסת. כן נאמר כי מדיניות הממשלה תתנהל גם להבא לפי קווי היסוד, ובמיוחד מדיניות החוץ והביטחון - לפי נאום רה"מ בכנסת ב-2 בנובמבר הנאום אשר נשא "על דעת כל חברי הממשלה בלי יוצא מהכלל".

כל עיקרו של הנאום היו דברי הערכה לשה"ח היוצא: "לא רק חבריו בממשלה אלא המוני יהודים ולא-יהודים הן בישראל והן בעולם כולו שמעו על פרישתו בצער עמוק. לא היה בממשלה שר אשר הוכשר כמוהו לפני כן למילוי תפקידו על ידי השכלתו הרחבה, ידיעותיו המרובות, בקיאותו במדיניות הבינלאומית, תכונותיו הטבעיות, טעמו, מיזגו ונימוסיו הנאים, נאמנותו לחובה ושקידתו העצומה". ומ"ש היה לא רק שר חוץ אלא גם רה"מ, וכפי שאמר הוא עצמו בכנסת ב-2 בנובמבר, "מחונן רה"מ השני בסגולות ובכישרונות מבורכים שלא היו לרה"מ הראשון"; והדברים נאמרו לא מאדיבות בעלמא, "כי לא אומר דבר שאיני מאמין בו".

אם כן, מדוע התפטר מ"ש? לאור התשבחות האלו ברור, כי על כל פנים לא מפני שנפסל על ידי רה"מ, המעריצו במידה כזו, וכל דבריו על שה"ח היוצא אמת לאמיתה, שכן הוא מעיד על עצמו "כי לא יאמר דבר שלא יאמין בו". אך האומנם ברור? כל מי שמנוסה כמוני בהאזנה לדברי ב"ג ובקריאה בין שורותיהם - ואלה נער יכתבם - לא יאמר כי כה ברור הדבר. הוא ימצא - אם מייד או לאחר עיון - את העיקר החסר במיזמור התהילה: מה בדבר כושר הניתוח של שה"ח היוצא, חדירתו לעומקם של דברים, שיקול דעתו המדיני, עוז רוחו? אפשר כמובן, לטעון, כי סגולות אלו אינן ניקנות בדרך הכשרה, ואילו ב"ג מנה רק תכונות וידיעות שנרכשו במשך הזמן. אף על פי כן מי שיודע מה חושב ב"ג על מ"ש כמדינאי - דעה שאין צידקתה מוכחת כלל וכלל - יגיע למסקנה כי הוא ניסח את קילוסיו תוך הבחנה מדוקדקת. אבל הציבור הרחב - ואפילו המובחר של הכנסת - לא יעלה כלל על דעתו להיכנס לדיקדוקי ניתוח אלה והוא מוכרח או לתהות על הסתירה או להסיק מסקנות מוטעות לחלוטין, והן כי בי בלבד ולא בב"ג תלוי קולר התפטרותי, בעוד שחלקו של ב"ג הוא עם הנדהמים ממנה והדואבים עליה.

ועוד לא תמו דברי השבח. "אילו היה מ"ש פורש מהחיים המדיניים [עם יציאתו מהממשלה הפעם] הייתי מנסה לעמוד [ולו רק בקצרה] על ההפרשה המפוארת של אחד מבני הבילויי"ם וחברי היקרים בשירות מולדתו במשך עשרים ושלוש שנים רצופות כשר החוץ של עמו עוד מלפני המדינה: המאמץ הבלתי נלאה על גידול העלייה וההתיישבות משנת 1933 ואילך, המאבק המר נגד "הספר הלבן" מאז 1938, גיוס הגדודים והקמת החטיבה היהודית הראשונה [בצבא הבריטי] למלחמה בתליין הנאצי, מפעל ההעפלה עטור הייסורים והגבורה, המאבק בזירת או"ם על הקמת המדינה, ארגון משה"ח הראשון של ישראל העצמאית, הפעולה הענפה והמבורכת [בזירה הבינלאומית] שהביאה לידי קבלת ישראל לאו"ם וקביעת מעמדה המכובד בעולם, השגת העזרה [הממלכתית, הכספית] רבת הממדים מממשלת ארה"ב [לקליטת העלייה ההמונית בשנים הראשונות של קיום המדינה, על] קשירת קשרים עם ארצות מזרח ומערב, חינוך סגל עובדי מדיניות חוץ ושגרירים וצירים אשר שום מעצמה לא הייתה מתביישת בהם, רכישת ידידים ועמידה בשער, בכבוד ובגאון ובטעם, בפני משטינים ומקטרגים [בזירה הבינלאומית]."

הערה במשולב: סקר מפואר באמת, שנערך תוך רצון ברור למלא חובה כלפי האיש וההיסטוריה כאחד ולהעריך בתום לב ועד תום את פועלו ומקומו בתוכה. רק למען השלמות יוער כי חסרים כאן לפחות שניים: נשיאת דבר ישראל לתפוצות הגולה, אגב דירבון המאמץ לבניין הארץ, והשגת השילומים מגרמניה. אבל חסר זה אינו בשום פנים פרי צרות עין.

והנואם המשיך: "לא אעשה דבר זה (אשר כבר עשהו!), כי פרשת פעילותו המדינית של מ"ש לא נסתיימה; וכישרונותיו המבורכים, ניסיונו העשיר וידיעותיו המרובות יעמדו לרשות בית המחוקקים הישראלי ועצתו תישָמע ברצון ובתועלת באוזני כל אלה שיעצבו להבא (את) המדיניות הפנימית והחיצונית של ישראל. מובטחני שעוד ניתכנו עלילות למי שעמד ליד ההגה של מדיניות החוץ שלנו קרוב לחצי יובל שנים. משום כך לא אנסה לסכם, ולו גם בראשי תיבות(!), פעילותו המבורכת והענפה של חברי היקר מ"ש, שעשיתי איתו למעלה מ-40 שנה, לפעמים מתוך ויכוח וחילוקי דעות, לרוב מתוך הסכמה פנימית, ותמיד מתוך אמון וכבוד הדדי". [שם, ע' 2042]

לכאורה, דברים מאוד נכוחים ואפילו נדיבים כשלעצמם - אבל מה מאוד לא קל היה לשמוע אותם!

לא נידברתי עם ב"ג מראש כי אדבר בכנסת ומה אגיד, פרט לדברים שאמרתי באוזניו אתמול בוועדת ה-16. עוד עם בואי הודעתי ליו"ר כי יש לי מה לאמר מייד אחרי רה"מ. כשכילה ב"ג את דבריו הכריז שפרינצק: "רשות הדיבור לחבר הכנסת שרת!"

בעלותי על הדוכן, באווירה דחוסה ומחושמלת ובאחד המעמדים הדרמתיים ביותר שהיה אי-פעם בכנסת, לא היה לי מושג איזה ערך ואיזה הד יהיה לנאומי הקצר. חיברתיו, כאמור, בחיפזון רב, שלא כדרכי לא הראיתיו לאיש, גם לא לדודיק אשר מאוד חשקה נפשו לקרוא את הנאום בטרם יושמע, ופרט לרוחמה לא שְזָפַתו עין. ראיתי את הדברים שכללתי בו כמובנים מאליהם וכמתחייבים על פי היגיון המצב. גם סברתי כי הם בחינת המועט שבמועט אשר בשום פנים אין לגרוע ממנו. לא הייתה לי כל כוונה לשאת הפעם משא גדול ולצוות דבר לדור.

 

אמרתי:

אני מודה לרה"מ על דברי ההערכה המחייבים ביותר שראה להשמיע לגבי דידי באוזני הכנסת.

אני מביע תודה לכנסת על אותה מידת אמון שנתנה בי בכהונתי כשה"ח ועל הקֶשב והסבלנות שגילתה כלפַי.

מסביב להתפטרותי נתפרסמו כמה הערכות שקולות מזה וגם דברי הבאי מזה. כדי לעזור לחברי הכנסת הנכבדים להבחין בין אמת ושקר הנני להביא לידיעתם את העובדות הבאות:

באבגוסט 1955, כאשר ניגש רה"מ הנוכחי להקים את הממשלה לאחר הבחירות האחרונות, פניתי אליו וביקשתיו לא לכלול אותי ברשימת החברים. היה לי חשש מבוסס כי שיתוף הפעולה בין חברִי דב"ג כרה"מ וביני כשה"ח לא יעלה יפה הפעם והייתי סבור כי מוטב לי לשחרר אותו ואת הממשלה החדשה מסיבוכים מיותרים.

רה"מ דחה אז את סירובי להיכנס לממשלה ונוכח העמדה שנקט נסתתמו טענותי.

במשך זמן כהונתי בממשלה הנוכחית הועמד שיתוף הפעולה בינינו כמה פעמים במיבחנים לא קלים, אשר התגברנו עליהם תוך מאמץ לשמור על השותפות הנמשכת בינינו זה למעלה משתי עשרות שנים ונוכח שעת החירום העוברת על המדינה.

אולם בשבועות האחרונים התברר לי כי התפטרותי בלתי נמנעת. מצב זה נוצר ללא כל קשר עם איזו בעיה מדינית מיוחדת שעמדה על הפרק באותם הימים או עם איזה מאורע או תקרית כלשהי או מעשה אחר שהתרחשו אז.

בשיחה גלוית-לב שהייתה לי עם רה"מ ביום א' 3 ביוני בערב נוכחתי לדעת לחלוטין כי הישארותי בממשלה אשר הוא עומד בראשה איננה אפשרית. באמצע השבוע ההוא היצעתי לו לכנס את הממשלה מייד לישיבה שלא מן המניין למען אוכל למסור בה על התפטרותי. רה"מ ביקשני אז לדחות את ההתפטרות למספר שבועות וטעמו ונימוקו היו עמו. רק כעבור ימים מספר הסכים רה"מ כי מוטב לא לדחות את הקץ ואז נקבעו בינינו הסידורים הדחופים לביצוע ההתפטרות.

זהו בקצרה הסיפור לאמיתו, וכל גירסה או שמועה או סברה שנתפרסמו בעיתונות תוך התרת הרצועה ליצר הבדאות וההשמצה והסותרות סיפור זה, אם בעיקרו או באיזה פרט מן הפרטים - הם הבל ורעות רוח.

לא אבוא להוזיל את הדוכן הזה ולהטריד את חברי הכנסת בתגובה מפורטת על הסילופים ודברי הנאצה שראו אור בעיתונות.

רק מבחינה אחת אנהג יוצא מן הכלל. באחד העיתונים ["מעריב", 11.6.56] נעשה ניסיון מגונה לערב בכל הפרשה הזאת את עובדיו הבכירים של משה"ח, אלה שהעיתון כינה אותם יועצי שה"ח. גם כאן לא אכנס לפרטי הרכילות הכוזבת הנפסדת שהפיץ אותו עיתון ['--- הם הבינו כי בחילופי משמרות אלה יהיו הם הנפגעים העיקריים ומשום כך החלו במאבק לביטול רוע הגזרה ---"]. אגיד רק זאת: אני מאחל לכל שר-חוץ בישראל ולכל שר בכלל חֶבר-עובדים כזה שהיו לי הזכות והסיפוק לעבוד איתו יחד בכותלי משה"ח בבירה, ולנַצח על עבודתו ברחבי תבל - מבחינת השכלתו, תבונתו המדינית, רמתו התרבותית והמוסרית, ניקיון דעתו וכפיו, כושר עבודתו, חוש המישמעת הממלכתית שלו, מסירותו לתפקיד ונאמנותו לישראל ולעם היהודי.

יש לי אולי כמה סיבות להצטער על שאני נאלץ לפרוש ממישמרתי, אך שום דבר אינו גורם לי יותר צער מפרידתי מעל סגל יקר זה שהתקשרתי אליו בכל נימי נפשי. ברשות היו"ר וחברי הכנסת הנני להביע פה לחברי אלה את תודתי והוקרתי העמוקה על מסירותם, עזרתם וידידותם.

חברי הכנסת! פעמים רבות עליתי לפניכם על דוכן זה בתוקף תפקידי המיוחד שנסתיים היום. הרשוני נא להציג עכשיו את עצמי בכל הענווה כאחד מכם, כנבחר-העם אשר יראה זכות לעצמו להשתתף בעבודתו הסדירה של הבית הזה כשאינו עמוס כל סמכות ממשלתית."

 

מה היו כוונותי בנאום זה ["דברי הכנסת" כרך 20 ע' 3-2402]?

ראשית - להיפרד מהכנסת כשר-החוץ; לא ראיתי שום חובה לעצמי להיפרד כאן מרה"מ ומחברי הממשלה, אגב שיגרת דברי ההוקרה לעבודתנו המשותפת שהיו מתחייבים במעמד זה - דברים שמידת האמת המתוקה שבהם הייתה יוצאת מתוחה ואילו האמת המרה הייתה מוצנעת בהם עד לסלידה.

שנית - להטיל על ב"ג את האחריות לכניסתי לממשלה הזאת בכלל ולעקור כל רושם כי רדפתי מלכתחילה אחרי מישרתי.

שלישית- להבהיר, עד כמה שניתן הדבר במסגרת המותר, כי אני מתפטר לא מרצוני החופשי אלא עקב עמדתו של רה"מ ויחסו אלי.

רביעית - להדגיש כי ההתפטרות לא באה עקב משהו שקרה סמוך לה, ועל ידי כך לסתור ולהכחיש את סיפורי הבדים שנפוצה בעיתונות על דבר היות התפטרותי תולדה מתוצאות כנס מועב"ט או איזה מאורע אחר שהתרחש מקרוב.

חמישית - להבליט כי אני הוא שביקשתי להחיש את ההתפטרות ואילו ב"ג ניסה לדחותה ושוב לסתור על ידי כך את גירסות הכזב שנתפרסמו.

שישית - להגן על עובדי משה"ח מפני מנאציהם ולהשתמש בהזדמנות מיוחדת זו כדי להעניק להם מעל הדוכן הרם של הכנסת את הכבוד והשבח המגיעים להם.

שביעית - לסול את הדרך להשתתפותי בעבודתה הסדירה של הכנסת ולהפגין את הערך הנישא שאני מייחס לתפקידו של כל אחד מנבחרי העם.

מייד כתום דברי החל הוויכוח ובגין [דה"כ, שם, ע' 6-2043] פתח בהרעשת הממשלה, תוך ריכוז הפגזים ברה"מ. בינתיים התחלתי קולט רחשי ההדים לנאומי. תנועות הראש והעיניים הנוצצות של בני המשפחה דיברו בשפה ברורה. יצחק נבון, שישב ממש לפני על ספסל הפקידים, מסר לי פתק: "יוצא מהגדר הרגיל, בהחלט!" ליאו ניגש ונתן לי אף הוא פיתקה: "אינני יודע אם שבח מבוסס על השוואה עם אויבנו הוותיק ימצא חן בעיניך, אך נדמה לי כי היום התנהגת כרומאי קדמון".

אלה היו הביכורים. אחר כך, במיזנון קצרתי יבול עצום של הערכה ונתברר לי כי הנאום עשה רושם כביר. שמעתי הגדרות: אמת, אומץ וכבוד, כבוד מעל לכל. מוריק בראלי הביא הד מתא העיתונאים: עוד לא נשמעה בכנסת הודעה אישית כזאת. העיתונאים גרסו כי על ידי הודעה זו הקניתי לעצמי מעמד עצמאי, בלתי תלוי בב"ג, שווה לו ושקול כנגדו.

ובכל הרעש שמסביבי לא ניגש אלי איש מחברי מפא"י בממשלה וגם חברי סיעת מפא"י בכנסת היו נבוכים ועצורים. סיעה מוכת ייסורי מצפון!

חזרתי לבית ושמעתי את בגין מתריס וחוזר: ובכן מדוע התפטר שה"ח? במה סטה מקו הממשלה? ואם עליו להתפטר, כלום אין הממשלה כולה אחראית? וכיוצא באלה. אחריו נאם ברנשטין נאום מלא עקיצות ולבסוף הקריב עצמו כסה על מיזבח המפלגה.

יצאתי החוצה ועד שהביאה צפורה את המכונית נתקלתי בישראל גלילי. הביע הזדעזעות וסלידה. הגדיר התנהגות ב"ג כ"סיאוב". מסר כי טבנקין מסרב להבין מה קרה כאן וכיצד. הזמנתי את ישראל ו[אשתו] צפורה אלינו הביתה. מעולם לא היו אצלנו, והרי בקרוב נפנה את הבית. שהו שעה קלה והלכו וניגשנו לארתור. מצאנו שם חבורה חמה של אנשי משה"ח. היו נרגשים עד עומק לב מהנאום כולו ובייחוד מהדברים שאמרתי עליהם ועל חבריהם. כמה מהם ישבו בתוך הבית [הכנסת] הופתעו למישמע אוזניהם ורגשו מאוד. זה וזה הכריזו: אין זה לזמן רב! עניתי כי ברור מה קרה - לא ברור כלל ועיקר מה עתיד לקרות. על כל פנים יש להיכון נפשית לפרישה ממושכת, אולי לפרישה מוחלטת. אמיל טען: "איך נוכל לעבוד בלעדיך?" ארתור היה על סף דמעות.

בשעה מאוחרת חזרנו הביתה ורק אז ניתנה האפשרות לי ולצפורה לשוחח ביחידות ולתהות על הדבר שנפל בחיינו לא כמשהו צפוי אלא כדבר-מה קיים ועומד ועתיד להתקיים. אמרנו: לנו לעצמנו, עם כל הצער והכאב, יש בלי ספק גם ברכה בפרישה מתפקיד ממלכתי ובכניסה לציבור האזרחים הפשוטים. על כל פנים כבודנו בשום פנים לא נפגע; אדרבה, הרושם הברור הוא כי עלה. אבל מה עשה לעצמו ב"ג? הן הוא עולל דבר-מה מפליץ, somethings monstrous נְיֶצְ'טוֹ צ'וּדוֹבִישְצְ'נוֹיֶה [ברוסית]. בזמן כזה לשלול מהמדינה את שירותי - כך לחבל בשיקול דעתה ובכושר פעולתה של הממשלה, כוח כמוני להוציא מתוך החזית ולשתקו - מה שם ייקרא להשתוללות זו? והרי סוף סוף יתברר לכל, כי פעלה כאן תאוות-יחיד - איך יוריד הדבר את קרנו בעיני כל!

שכבנו ב-2.30 אחר חצות.