יום א', 10/6/1956
הסערה שעורר בעיתונות עניין התפטרותי שככה במקצת הבוקר, אך ישיבת הממשלה העלתה שוב גל של ניחושים וסברות.
בבואי לעבודה ראיתי על פני מזכירתי בבה התרגשות עצומה, כאילו בקושי כבשה את בכיה. הרגעתיה, אך לבי התחמץ בקרבי בהעלותי על דעתי כיצד חרדים כה רבים במשרד הזה לשמועות על פרישתי.
התכוננתי במשרד כרגיל לקראת סקירתי השבועית בישיבה ובדקתי עם תקוע שחזר מניו-יורק את שלבי ההשתלשלות בדיוני מועצת הביטחון.
ארתור ויעקב נכנסו לשאול לשלומי. עודם מטכסים עצה מה יש לעשות כדי להעביר את רוע הגזרה [של ההתפטרות] ואני משדלם להניח ידיהם ולא לעשות דבר.
יעקב סיפר משיחתו עם ב"ג ביום ה' בערב. אמר לו: ראה נא כיצד מ"ש עובד בימים אלה, כאילו לא קרה דבר, עינו צופייה כמקודם על כל הנעשה במשרד והוא דואג לכל דבר. הוא משמש מופת לכולנו כיצד יש לנהוג בשעה קשה. לדבריו החוויר ב"ג בשומעו את הדברים ואמר: כלום זוהי מעלתו היחידה? אחר נשתתק והתחיל מתהלך אנה ואנה עד שנפטר יעקב והלך.
עוד סח יעקב על הדים שקלט בבתי הכנסת בתפילות השבת ומפגישות עם אנשים ברחוב. העניין לשיחה בפי כל והכל מתנבאים בסגנון אחד. התכוננותי לישיבה [של הממשלה] כללה גם הכנת תשובה לשאילתה אשר הייתי בטוח כי תופנה אלי בעניין התפטרותי. החלטתי לענות כי השאלה התעוררה לרגל דיון פנימי במפלגה על חלוקת כוחות חדשה, כי שום הכרעה סופית לא נפלה עדיין ולכן אין לי מה להודיע. אך תשובה זו נשארה ללא שימוש, כיוון שלא נשאלתי. ברזילי היפנה שאילתה אל רה"מ. הוא לא נקב בשמי אלא שאל בכללות אם חילופי גברא בממשלה הם עניין סיעתי או ממשלתי כללי. ב"ג ענה כי בכל מקרה כזה מתחייבים דיון והחלטה בממשלה.
אחרי השאילתות [בישיבת הממשלה] דיווחתי על מועב"ט ותקוע מילא אחרי. ב"ג הוסיף משלו והשתוממתי על הבלבול והסילוף. שוב דן את המרשילד ברותחין על שהעלים בדוחו למועב"ט את הקשר בין פינוי ניצנה לבין חופש השיט. נלאיתי לתקן סילוף זה וביקשתי לעבור עליו בשתיקה, אך בר-יהודה ביקש לדעת אם הוקענו כלפי המרשילד עצמו את מעילותיו בדיבורו ואז הוכרחתי להבהיר כי כדבר הזה לא היה כלל - אומנם חטוא חטא המזכ"ל במידה של איפה ואיפה בינינו לבין הערבים, ועל כך יש לקטרג, אך אין בשום פנים להוכיח כי הפר הבטחותיו - להיפך, בפירוש הגיד מראש כי לא יפרש עניין השיט, אלא ישאיר את עניין פינוי ניצנה פתוח, ואף אומנם כך עשה. ב"ג לא עירער על דברַי אף במילה אחת, אף על פי שלפני דקות מספר השתמע מדבריו תיאור אחר לגמרי של המצב.
להלן הודיע ב"ג כי בשוב ברנס יזמינו וידבר עמו משפטים כך וכך. הכריז על כוונותיו בפסקנות, כאילו חדלתי אני להתקיים. העירותי כי אני מניח כי תהיה לנו התייעצות לפני השיחה עם ברנס, בהתאם למקובל. ובכן על מה ישוחח עם ברנס? קודם כל [הסביר ב"ג] יכריז באוזניו כי הפרדת עניין ניצנה מהשַיט היה לא תהיה. תמהתי על כוונה זו - הן זה עתה דיווחתי לממשלה על הודעת המזכ"ל לנו כי יעורר שאלת ניצנה רק באבגוסט ודווקא בצמידות לשיט, למה איפוא נפתח בריב עם ברנס? טען ב"ג: הן תקוע אמר כי ברנס חוזר לנהל איתנו מו"מ בעניין זה! עניתי כי לא היו דברים מעולם, תקוע לא אמר דבר וחצי דבר בכיוון זה. התברר כי ב"ג לא הבין את דברי תקוע וראה מהרהורי לבו, כשהוא שש אלי קרב מיותר בתכלית.
זאת ועוד, ב"ג גילה בינתיים שערורייה חדשה והודיע עליה בלשון מפוצצת לממשלה: או"ם פלש לארמון הנציב ולשטח שמסביב ללא כל זכות וגם ה"ליגיון" תפס פינה באותו שטח שלא לפי הסכם שה"ן. הוא ידרוש מברנס החזרת המצב לקדמתו. כשהודעתי כי מצב זה שב"ג מתריע עליו קיים ועומד משנת 1948 הייתה תדהמה מסביב. שאלתי אחר כך בפיתקה את גולדה - לפי דברי ב"ג, מתי לדעתה נעשתה ההפרה? ענתה כי על כל פנים הרושם היה כי המצב הוחמר לפני זמן קצר.
ולבסוף, תוך כדי חזרה בפעם העשרים על חשיבותה של ניצנה, אגב השתלהבות הולכת ועולה, הכריז ב"ג כי הכרחי סוף סוף להקים נקודה יישובית בבארותיים ומסר התראה כי בשבוע הבא יביא את הדבר לאישור הממשלה. אמרתי בשקט: "הן הדבר אושר!" נדהם ושאל: "באמת?" אישר המזכיר כי אומנם כן הדבר. חזרתי אף אני וקיימתי את העובדה, רק הוספתי כי בעקבות האישור היבעתי מישאלה כי ביצוע ההחלטה יידחה עד לאחר גמר הדיון במועב"ט. אמר: "ובכן אפשר להעלות את הנקודה?" אמרתי: "ודאי, זה כשבוע שיכולת לעשות זאת". באותו רגע נשמע קולו של שר החקלאות לוז מקצה השולחן: "הן הנקודה קיימת ועומדת!" [ר' על בגידת זיכרונו של דב"ג בעניין רב-חשיבות ב"ב"ג" מאת מ' בר-זוהר, ב', ע' 1024].
ואחרי הכל אינני יודע אם נתנו כל חברי הממשלה את דעתם על כל תהפוכות הזיכרון, תעתועי הדיווח ותחבולות ההעלמה וההסוואה שבאו כאן לידי גילוי במידה כזו של גיוון תוך דקות כה מעטות.
למען היושר יצוין כי ב"ג פתח את הפרשה בהוקעה נמרצת של כישלון פנימי. כל השבוע שעבר רחשה העיתונות ידיעות על מעשי תוקפנות ערביים - יריות מצד ירדן, שריפת קמה שלנו על ידי הסורים. ב"ג הודיע כי אנו היינו אשמים בתקריות אלו. טרקטור שלנו עבר את הקו וגרם ליריות ירדניות. שריפת הקמה פרצה בגלל אי-זהירות שלנו והסורים חשו לכבותה מפחד פן תתפשט האש ותאכל בשדותיהם. הוא נתן הוראות חמורות כי דובר צה"ל לא יפרסם ידיעות שלא נבדקו, המסעירות לחינם את דעת הקהל, מסלפות את התמונה וגורמות לנו ביזיונות אצל או"ם.
חשבתי על שרשרת ארוכה של תקריות בדויות ומסולפות ועל מקרים רבים שאירעו באשמתנו ועלו לנו בדמים ועל פריצות גדר של אנשינו שגרמו לאסונות חמורים ביותר ומהם שהשפיעו על כל מהלך המאורעות ותרמו חלקם למשבר הביטחוני בו אנו נתונים עכשו.
הישיבה עברה לדון בתקציב מטבע חוץ. עזבתיה בטרם תסתיים. אמרתי לעצמי: הבה וארגיל את השרים לפרישתי. באתי הביתה ולא מצאתי את צפורה. כשבאה התפלאה כי הקדמתי. דווקא ביום א' אני רגיל לאחר לארוחת הצהריים. אמרתי: לו אמי חיה הייתי אומר לה: מַמוֹצ'קָה, יָה רַסְטְרוֹיֶן [אימא, אני מסוער], והיא הייתה מתעצבת אל לבה ושואלת: אוּ טִיבְּיָה סְלוּצִ'ַילַס נְיֶפְּרִייַטְנוֹסְט? [קרה לך משהו לא נעים? - ברוסית].
וכך נסענו לת"א, ליום השנה של אליהו. אספנו את המשפחה משדרות 23 ובאנו לבית הקברות הישן. בעומדנו בין קברות אליהו מזה ודב ורבקה מזה מדדתי בעיני את המקומות הפנויים בתוך הצפיפות היתרה של המצבות מסביב, הקציתי מקום לעדה ליד אליהו וקבעתי את הברירה בין שני מקומות בהמשכה של אותה שורה לבין שני מקומות בפינה אחרת - לי ולצפורה. כבר החלטתי פעם לא להיקבר בהר הרצל, אלא דווקא בת"א בפינה זו [ושם נקברו: בצוואתו היחידה והקצרה מ-1962 ציווה מ"ש: אבקש,
א) כי דבר מותי לא יפורסם על-ידי מודעות אבל ברחובות;
ב) כי אגב הלוויה והקבורה לא יינשאו הספדים;
ג) כי אובא לקבורה בבית העלמין הישן בתל-אביב, סמוך לקבריהם של דב הוז ואליהו גולומב].
משחזרנו לשדרות 23 וישבנו לשתות תה פתח הדור הצעיר בנושא העומד על הפרק. דודיק [גולומב] מסויג כל הזמן מהסכמתי לדחות את ההתפטרות. אשר [ידלין] תובע בכל פה בירור בוועדה המדינית. הוא ושלמה הלל ואהרון רמז עומדים לדרוש זאת רשמית. אמרתי לו כי אף אני דרשתי וחדלתי כדי שלא לגרום למשבר עוד יותר חמור על ידי התפטרותו של ב"ג. אשר ניסה לטעון, כי בירור בוועדה יביא לידי הישארות שנינו. אשרי המאמין!
נסיעה זו לבית הקברות שימשה ראשיתו של חוט שנחרזו עליו חוליות נוספות. כיוון שנקלעתי לת"א נסעתי לערוך ביקור של ניחום אבלים אצל השר משה שפירא אשר מתה עליו אמו. מצאתיו נרעש מן המתרחש. חקר ודרש והשתמטתי מתשובות ברורות. ניסה לרמוז כי אולי לא נורא אם ב"ג יסתלק ואני אשוב להיות רה"מ. זוהי כנראה המישאלה המקננת בלב רבים מחברינו החרדים. הרסתי אשליה זו על ידי הסברת תורת גיהינום והזוועה [גיהינום במדינה וזוועה במפלגה - או להיפך - אם יעמוד מ"ש בראש הממשלה וב"ג יעמוד מן הצד ויפעל נגדו].
משם ל"תל השומר" לביקור חולים אצל השר שיטרית שחזר חולה מדרום אמריקה. עשה שם חודש בשליחות העלייה והצליח מאוד אך פתאום נפל למשכב בהתקפת לב ושכב למעצבה חמישה שבועות ועכשיו בא ועדיין לא חזר לאיתנו ופניו כמושות וצהובות וקולו רפה ורגליו כושלות. בפיו תהילות ותשבוחות לנציגויות ישראל ולעומדים בראשם - "איזה בניין אדיר הקימות!".
חזרנו לירושלים כשהמכונית מלאה חיילים. באה מירה ויינשל, ידידה ותיקה [מימי הגימ' "הרצליה"], לבקש שליחות לכלתה, מעובדות משה"ח, לניו-יורק למען תוכל לפרנס את בעלה שחשקה נפשו בלימודים.
עדיין לא תם יום ארוך זה. חילפנו וחצינו את רחוב בלפור בואכה "בית הלל" שממול לביתנו להאזין להרצאתו של מונסיניור פרנצ'סקי מארגנטינה, חסיד אומות העולם המבקר בארץ זו הפעם השנייה כאורח הממשלה, על ברית היהדות והנצרות. רק כאן נודע לנו כי בארגנטינה פרץ מרד פרוניסטי שהשלטון קם לדכאו בכוח וכבר הוצאו להורג עשרות מורדים. דבר המרד נתן אותותיו בנאומו של ההגמון הישיש שדיבר נרגשות על החירות שנגזלה והוחזרה ועתה צפויה לה שוב סכנה ויש למות בעדה. הערב נפתח בנאומו הצרפתי של משה טוב, אשר עלה על כל המשוער במיבנהו, בתוכנו וביופיו. רק המיבטא המחריד היה בעוכריו. המרצה עצמו, אשר אף הוא דיבר צרפתית, ניהל שיחה עם הקהל ואמר דברים היוצאים מן הלב ללא התעמקות יתר בנושא.
מעניין היה הקהל. מלבד נציגי סולתה של ירושלים, שהצטמצמו הפעם בתחום שומעי צרפתית, הופיעו כמה וכמה נזירים קתולים, "ישראלים" ותושבי העיר העתיקה, שבתוכם בלטו המלומדים שבהם, בזה גם דוברי עברית צחה. באו גם מספר אחיות, רובן מורות בביה"ס של סנט-ז'וזף.
לאחר ההרצאה נערכה קבלת פנים לאורח בביתו של גרנדוס, ציר גואטמלה, המתגורר בבית סמוך ל"בית הלל". בהרצאה ובמסיבה נכחו שגריר ארגנטינה וצירי אורוגוואי והולנד. המעמד כולו עשה פומבי למכון קשרי התרבות של ישראל ואמריקה הלטינית ושימש מיפגן להישגי משרד החוץ בתחום היחסים עם אותה יבשת - הן דיפלומטיים והן תרבותיים. היה זה נשפו של משה טוב, אשר על אף החיל שעשה נכנסה בו רוח שטות והוא זומם כאילו לפרוש מן השירות.
בבית דגרתי על תיקים עד הרחק אחר חצות. שכבתי אכול השפלה. לפי ההיגיון הקר נכון עשיתי בדחותי את ההתפטרות, אך ההרגשה כי נשארתי תלוי בשיגיונו של אדם ומופקר לזעזועי רוחו מחללת כבודי.
מפי חנה זמר שמעתי פרט מלבב: ב"ג עצמו טילפן להרצל ברגר, קָבַל על סילופי עובדות בפירסומי "דבר" והיקשה: "מדוע אינכם עומדים בקשר עם משה? הוא היה מעמידכם על העובדות לאמיתן". השתמע מדברי ב"ג כי הכל חלק ומוסכם בין שנינו. אמרתי לעצמי: האומנם הוא מעלה על דעתו כי יצליח להשתיקני ולהציג את התפטרותי כנובעת מהיערכות חדשה בתוך המפלגה? הן הזהרתיו כי ההתפטרות באה בגללו ואילו כניסתי לעבודת המפלגה היא תוצאה של ההתפטרות ולא סיבתה. מנוי וגמור עמדי להודיע זאת ברבים במועד הנכון, אך מי יודע איזו סערה יעורר הדבר בשעתו ובפני איזה לחץ עודני עתיד לעמוד כדי להביאני לידי כיחוד האמת.
[צ"ש כתבה ביום זה מכתב ליעקב ורנה שרת בנ"י ולהלן חלקו הפוליטי:]
העניין התחיל מזה שהחליטו להחיות את המפלגה והשאלה הייתה להטיל את תפקיד מזכיר המפלגה על מישהו שיוכל להרים את המשא. אחד המועמדים הייתה גולדה מאיר. אבא, ביודעו כמה מתלבטת גולדה, רצה לחזק את רוחה ובאחת הישיבות אמר כי גם הוא מוכן להיות מועמד לתפקיד זה. זו הייתה ג'סטה ג'נטלמנית. אחר כך אבא העמיק לחשוב ובא לידי מסקנה כי תפקיד זה לא בשבילו: ומאז החל הסבך. תוך כדי דיונים בבעיית המזכיר אמר ב"ג לאחד החברים שהוא בא לידי מסקנה כי בתקופה זו משה צריך לחדול מהיות שר חוץ. וזה בלי כל קשר לשאלת מזכירות המפלגה. זה היה ביום השישי 1.6.
ב"ג ידע כי דבר זה יימסר לאבא. אדלוג על פרטים ועל "קלקול דם". התוצאה הייתה כי אבא אמר: טוב. אני מסכים [להתפטר מן הממשלה]. התנאים שלי –
א) יהיה ברור שאיני עוזב את משרד החוץ למען המפלגה אם כי אתרום למפלגה במידת יכולתי,
ב) בלי סחבת, כי העניין ייגמר תוך ימים ספורים.
ואז הוא כתב לב"ג והציע לו לוח זמנים: ביום א' (היום) יודיע אבא על התפטרותו לממשלה, אחר הצהריים יגיש לרה"מ התפטרותו בכתב וביום ב' יודיע זאת ב"ג בכנסת (כל זה לפי החוקה).
ב"ג החליט כי כשר החוץ תתמנה גולדה ולימינה יעמוד אבא אבן כיועץ.
בהתחלה אבא דרש כי הדבר יהיה נדון בוועדה המדינית של המפלגה, שבעצם ממנה הוא קיבל את מינויו כשר חוץ. כתשובה לזה ב"ג היה מוכן להתפטר. אז "החברים" נבהלו מפני המשבר המאיים ואולי [מפני] בחירות שלא ברור מה יהיה בסופן, ולחצו על אבא שישלים עם "עיוות הדין" (אלה המילים ששני חברים יקרים הוציאו מפיהם כאשר באו לאבא לדרוש כניעה).
אבא ויתר על הדמוקרטיה, להתפלצותי הרבה. הכל היה כאילו מוצדק מתוך תבונה וראיית הנולד - פירוש הדבר שאם אבא יעמוד על שלו וב"ג יפרוש, ואם על אבא יהיה מוטל להרכיב ממשלה, ב"ג יארגן סביבו קבוצה שתפוצץ את הממשלה ואז החורבן יהיה מלא.
השלב האחרון בדרמה: השבוע החל להתקרב אל קיצו ואנו היינו מוכנים לגמרי לשינוי מצבנו - ואז טילפנו לכם - וכבר הופיע דוד הכהן לעמוד לימיננו בכל העזרה [המעשית] שתידרש. ואז ב"ג נרתע. אחרי הכל לא נוח היה לו להופיע בכנסת ולהודיע על התפטרות משה ולומר את האמת כי נקעה נפשו ממפלותיו בממשלה כאשר משה זוכה לרוב, וכי אינו יכול לשאת יותר בעובדה שמשה תופס אותו כל פעם באי-דיוק וסילוף עובדות. ומה עוד שמשה הודיע במפורש כי לא יסבול כל חיפוי [בהסבר "התפטרותו"]. המצב היה מאוד לא נוח ואז ב"ג ביקש את אבא כי תידחה התפטרותו עד לוועידת המפלגה באמצע יולי. שוב תחת לחץ "חברים" ואנשי המשרד (ארתור, יעקב הרצוג ועוד) אבא הסכים לדחייה. זאת אומרת כי החרב עודנה מונחת על הצוואר אך מי יודע מה יכול לקרות ולהתחולל במשך השבועות שלפני הוועידה.
בינתיים השתררה מבוכה וקמה מרקחה ב"ציבור" וחברים מתהלכים מדוכאים בהרגשת אשמה ואוזלת יד. כל הדרמה התחוללה תוך פחות משבוע ימים ועד יום ה' האחרון לא הייתה כל נזילה בעיתונות. וכאן אלוהים עזר. האישה המצויינת פולה [בן-גוריון] ששוכבת עכשיו ב"הדסה" החלה לדבר על "העניינים" עם האחיות ועם כל הבא לבקרה ולפזר את רעלה על סביבתה. העיתונאים הריחו בטרף ועטו עליו. החלוץ היה "מעריב". ישנו גם חשד שאנשי צבא הרוצים במלחמה מצאו להם שעת כושר להיפטר משר חוץ מתון ומאוזן (ייתכן שהכתבה ב"ג'רוסלם פוסט" ביום ה' 7.6 היא מהשראת המקור הזה [ר' בע' 1, בכתבת "הסופר המדיני", תחת כותרת הביניים "מה יעשה שרת"]).
כתבתי לכם את הדברים במערומיהם בלי כל תחרים. זאת לידיעתכם בלבד. עליכם רק לדעת כי תוך כל התהפוכות ועוגמת נפש ללא גבול עבד ועובד אבא כרגיל, מרצה ומקבל שגרירים וענייני משרד החוץ מתנהלים כאילו לא קרה דבר.
כתבתי את העמודים האלה ברגעים האחרונים לפני מישלוח העיתונים ואיתכם הסליחה על החיפזון.
אימא
