שבת, 18/2/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  שבת, 18/2/1956

 

 

שבת,  18/2/1956

 

שבת של שקט ושלווה בטבריה ללא מגע עם העולם פרט לפגישה חטופה עם וינר, וייט והמילטון שיצאו לסייר בערוץ הירדן. הצטננתי וחשתי עייפות מופלגת ולכן לא יצאתי מפתח המלון חוצה. טיפלתי בניירות וכתבתי יומן.

אחה"צ באו מרדכי חדש [מוותיקי כנרת ומתנדבי החי"ל] ומנחם דנציג, האחראים ל"אוהלו" [על תל הכֶּרַכְּ שעל שפת הכנרת]. הלהט והדמיון וכושר המעש של בנציון ישראלי הקימו את הבית הנהדר הזה [יד לברל כצנלסון] ועתה שקועים אנשים טובים בדאגה מה לעשות בו ואיזה תוכן למלאו. השניים מציעים להקדישו למוסד של חינוך אזרחי ותנועתי לעולים חדשים. עוררתי מייד בעיות תיאום עם "בית ברל", ביה"ס לפעילי ההסתדרות וביה"ס לאזרחות של מינהל ההסברה. המסקנה, כמובן, היא כי יש לכנס התייעצות.

לפנות ערב הופיעה המשפחה מחמדיה - חיים ואשר ודליה וענת. נתכבדו בתה ובעוגות ושוחחו על דא ועל הא. חיים שקוע כבר ראשו ורובו במקצוע החדש - בריכות דגים - והוא עומד לצאת לקורס של חודש בענף זה במידרשה החקלאית.

כמו שבדרום אפריקה גולשת כל שיחה לוויכוח עקר על בעיית הכושים כך בכל פגישה עם חברי קיבוץ בארץ אין להימנע מהנושא הכאוב של עבודה שכירה. צפורה שביקרה השבוע באפיקים התרשמה מהמועקה שהכניסה תופעה זו בחייו הפנימיים של הקיבוץ ומהסילוף שהיא גורמת לערכיו החברתיים. בא אשר והוסיף להקדרת התמונה את מארת הלנת השכר. לא זו בלבד שהקיבוץ "מנצל" לפי המושגים המקובלים את העולים החדשים מארצות המזרח ונוהג בהם ככל מעביד בפועליו - לרבות אפליה בסדרי האכילה - שהללו סועדים כבני אדם בחדר האוכל ליד שולחנות והללו אוכלים מפיתם בחוץ, בצלו של עץ, כעוברי אורח שאין קורת גג מעל לראשם - אלא שגם את שכרם אינו משלם במועדו, אלא מפגר חודשים בתשלום ונמצא מרעיבם. הגיעו הדברים לידי כך שנוצר מעמד מיוחד של ספסרים נושכי נשך: קונים מהפועלים שכירי הקיבוצים את כרטיסי העבודה שלהם במחיר מופחת ב-30 אחוז ומעלה ונמצאו אלה משלמים ריבית של % 100.

עם צאת השבת יצאנו לדרך. הובלנו את המשפחה לחמדיה, את חיים הורדנו בעין חרוד לאסוף את האופנוע שנתקע שם בנסיעתו הקודמת, ומעפולה עלינו לבית החולים למען תת אפשרות גם לצפורה לברך את דיק וליהנות מאושרה. מעפולה אחזנו דרכנו הלאה על פני מגידו וחדרה והגענו לירושלים אחרי 10. בינתיים גאתה הנזלת שלי והחלה להשתולל. בבית מצאתי ערב-רב של ניירות. קרוב לחצות בא וולטר וטיכסנו עצה על הקרב החדש הנכון לנו בענייני שביתת הנשק. לא ראיתי אור ושכבתי מדוכא עד שאול - מוכה נזלת ממארת ומועקה נפשית כאחד.

 

העתקת קישור