יום ה', 16/2/1956
בבוקר לתל אביב, עם צבי ורוחמה.
העיתונות עטה על הצהרת ב"ג ב"ני"ט". כותרות גדולות ומרעישות בכל עיתוני הבוקר - "ישראל מוותרת" וכו'. [אליהו] סלפטר מבריק ל"הארץ" מוושינגטון על הרווחה שהייתה למח' המדינה ועל דעת "משקיפים" כי הוצאנו מידנו קלף של מיקוח ללא כל קבלת תמורה. "למרחב" מייחד לנושא זה את מאמרו הראשי, מוקיע את הנסיגה ודורש לדעת אם נעשה צעד זה על דעת הממשלה. ברור כי בישיבה הקרובה של הממשלה יהיה "מעניין".
בלשכתי בקרייה קיבלתי את לאוסון עם ווייט בנוכחות יעקב. הזמנתים לדיון על גודל המענק השוטף - שהורד מ-40 אשתקד ל-20 מיליון דולר, בעוד שהמענק המצרי הורם מ-40 ל-55 - ועל ביקור אוניות המלחמה האמריקניות [בחיפה], צעד רב-משמעות בימים אלה, העלול לעורר גירויים וקיטרוגים. הם מיהרו להרגיעני כי יהיה זה ביקור נימוסין והבטיחו להיוודע באלו נמלים ערביים תעגונה אוניות אלו או אחרות מהצי השישי. כן חזרתי לעניין הנשק ואמרתי כי מתקרב היום שבו נצטרך לאמר לעצמנו כי מוטב לנו לא להטריד את ארה"ב בבקשות שהחזרה עליהן גורמת אך אי כבוד. לאוסון רק ביקש לדעת - למען יהיה דיווחו לעזר לנו - אם נכון לומר כי המתיחות בציבור הולכת וגוברת (זה בשעה שהשביתה של משכילי ישראל הולכת ומתרחבת!). אמרתי לו כי ציבור גדול אינו מסוגל למתח מתמיד וממילא חלות בו מעלות ומורדות. לא תמיד יש להביא ראיה מהלך רוח הציבור. מה היה מצב הרוח בארה"ב ערב [התקפת היפנים במלחמה"ע השנייה על בסיס] פרל-הרבור - חרדה או שאננות? אי-אפשר היה לדרוש מהציבור כי יראה מראש את "פרל הרבור", אך הייתה זו חובתם של קברניטי המדיניות והניצבים כצופים על המשמר. הוא הדין אצלנו.
באמצע השיחה נקרא ווייט לצאת ומשחזר אחז בידו נייר צהוב. היה זה מברק ממחמ"ד ובו הוראה לשאול אותנו אם הדברים שהופיעו בשם רה"מ ב"ני"ט" מדויקים ואם יש לראות בהם שינוי המדיניות. ממילא נמצאתי "מתקן" את רושם הצהרת ב"ג. אמרתי כי אין כאן שום שינוי. כאשר הודיע לי [אריק] ג'ונסטון ב-18 באוקטובר כי נאצר ביקש מאיתנו שהות של 2-3 חודשים על מנת להביא את סוריה לידי הסכם, והוא תלה בי עיניים שואלות, אמרתי לו מייד כי אני נותן לו 4 חודשים - עד א' במרס (למעשה ארבעה וחצי) והיה אם יושג עד אז הסכם - מוטב, ולא - הרינו חופשים לעבוד [בערוץ הירדן] ושאלת מועד חידוש העבודה לא תהיה תלויה אלא במזג האוויר. מעולם לא קבעתי מסמרות כי נתחיל דווקא בא' במרס. עכשיו שהבינונו מג'ונסטון כי שוב יש סיכוי כלשהו להסדר וכי ייתכן שיבקרנו מחדש, הרינו מוכנים להמתין שבועיים-שלושה כדי לא לקפח סיכויי ההסכם, אבל אם יתברר כי זוהי תקוות-שווא, חוזר המצב לקדמתו ועניין חידוש העבודה עומד שוב על הפרק.
נוסף לתגובה האמריקנית באה תגובה צרפתית. ז'ילבר התקשר עם אמיל, כשהוא נבוך ועוקצני. כלום עליו להסיק כי במקום לעמוד בקשר עם מנהל מע"ר במשרד החוץ מוטב לו לשאוב ידיעותיו על קו הממשלה מטדי קולק, המקורב לרה"מ? ז'ילבר מבקש להתקבל אצלי לשם הבהרת המצב.
טדי מסר בטלפון מירושלים כי אמר לב"ג דברים כדורבנות על משמעות המעשה אשר עשה בשיחתו עם ביגרט; ב"ג טען כי לא כך אמר וכי ביגרט לא מסר דבריו לאשורם. טדי: אבל הן ביגרט הראה לך את הנוסח בטרם ישלחנו! ב"ג: הוא אומנם הראה לי, אך אני לא קראתי. נפלא!
אחרי כל הדברים האלה החלטתי לכתוב לב"ג כפי שחשבתי והיססתי לכתוב אמש. כתבתי לפי תאריך אתמול ולא הסתייעתי בשום התפתחות שחלה מאז אלא אמרתי בדיוק מה שהיה בדעתי להגיד מלכתחילה.
אל: ראש הממשלה אישי וכמוס ירושלים, ג' באדר תשט"ז
מאת: שר החוץ 15 בפברואר 1956
דבר שיחתך עם נציג "ניו-יורק טיימס" וההודעה שמסרת לו על אי חידוש העבודה בערוץ הירדן נודעו לי הבוקר לאחר מעשה.
הקו שנקט משרד החוץ, על שלוחותיו בוושינגטון ובפריס, היה להחזיק את הגורמים המעוניינים במצב של מתיחות תחת אימת נכונותנו לחדש את העבודה בכל עת ובכל שעה החל מ-1 במרס ולנסות להרוויח משהו הן באמריקה והן בצרפת תמורת היעתרותנו להפצרותיהם והסכמתנו לדחות את חידוש העבודה לזמן-מה.
ההודעה הפומבית על נכונותנו להמתין מוכרחה לפרק את המתיחות ולבטל את הסיכויים לזכות באיזו תמורה.
בעצם השעה בה נתת את הראיון לביגרט ביקר השגריר הצרפתי אצל נג'ר ומסר לו תזכיר בו מפצירה בנו הממשלה הצרפתית בכל לשון לדחות את חידוש העבודה ומצביעה על תמיכה בנו ובמיוחד על מכירת ה"מיסטרים". נג'ר לא אמר לז'ילבר דבר וחצי דבר על נכונותנו לחכות - מתוך כוונה להמשיך במיקוח ולנסות לנצל את הקלף של ערוץ הירדן לשם לחץ דיפלומטי המכוון להשגת מיסטרים נוספים. נקל לשער את תימהונו של ז'ילבר כאשר יתברר לו כי בעצם נתקבלה כבר החלטה בממשלה לדחות את העבודה ואפילו נמסר הדבר לפרסום. במצב זה ייבצר ממנו להבין לפי איזה היגיון התנהלה השיחה איתו.
הוא הדין לגבי וושינגטון. גם שם נעשה עלינו לחץ שלעת עתה לא ויתרנו לו. גם שם היו לנו סיכויים "למכור" את הדחייה בעד תמורה זו או אחרת. לא היה, לדעתי, שום היגיון בהשמטת נשק זה מידינו, כל שכן ע"י הודעה פומבית.
אני מניח לך כראש הממשלה להסיק מניסיון זה אם לא מתחייבת מידה יותר גדולה של תיאום בינינו לגבי פרסום עמדותינו בענייני חוץ.
כירסם את מצפוני הרהור אחד: מדוע לא ביקשתי הזדמנות להסביר לב"ג את הקו שאנו נוקטים כלפי חוץ בעניין חידוש העבודה? הן היה בדעתי, אחרי ההתייעצות עם אשכול ואחרים, לאמר בעניין זה משהו בישיבת הממשלה, אך לא הגעתי לכך. מדוע לא שוחחתי עם ב"ג? זוהי שאלה כללית ורעה חולה. בכלל אין אנו משוחחים אלא כשיש כורח גמור וגם אז לפי יוזמתי - זה זמן ועידן שלא קרה כי הוא יזמינני. כל שיחה איתו ביחידות היו עלי לטורח ולמצוקה - אין מתקשר בינינו חילוף דעות אמיתי, הוא קופץ מעניין לעניין, מפסיק באמצע כל ניסיון מצדי להרצות נושא כהלכה ונפשי סולדת בכל ה"הליך" הזה. אני מעדיף משום זה דיבור אליו בנוכחות אחרים, זאת אומרת בישיבה, שאז אני מוגן והוא מטיל על עצמו עול משמעת. אבל כנגד אשמתי בעניין המסוים הזה - אם אשמה היא זו - קיימות שתי עובדות:
ראשית, הוא ראה, או חייב היה לראות, כמה מברקים שנשלחו ושנתקבלו, אשר מהם היה ברור הקו;
שנית, הוא נתן ראיון לעיתון ראשון במעלה על נושאים ראשונים במעלה מבלי להודיעני תחילה. מבלי להתעניין מה הנושאים שהוא עלול להישאל עליהם, מבלי להיוועץ כיצד עליו לענות.
אמרתי ליעקב כי סאת סבלנותי הוגדשה ואני חושב בכל הרצינות על הסתלקות מתפקיד. "ויחרד האיש ויילפת" [רות, ג' 8].
נתקבלה הודעה מלשכת רה"מ כי ישיבת "חברינו" נקבעה ליום א' בערב.
בֶּקִי זיו ודוד קרני באו לספר על מסע הניצחון של הסרט "גבעה 24" באנגליה ובארה"ב ולבקש עזרתי בהסבת ההלוואה שקיבלו מהאוצר בסך 100,000 ל"י להקצבה. הסרט עלה בסה"כ למעלה מ-900,000 ל"י.
משלחת עסקני העלייה המערבית - אנשי התאחדויות העולים מארה"ב, אנגליה ודרום אפריקה ושליחי ההסתדרויות הציוניות מאותן הארצות - תינו את מר גורלם, מנסים לשווא להתגבר על המכשולים וההכבדות שממציאים משרדי הממשלה.
מזכירתי הקודמת פוריה, שנישאה והיא יושבת עכשיו בת"א ועובדת ברָשות, באה לשאול לשלומי. בעלה הרופא שובת. היא חרדה והוא "חופשי" - גוי גמור בתפילות ובמנהגים - ויש בעיות, אך אף על פי כן ברור כי הדבק טוב. שמחתי להיווכח כי היא מצפה לתינוק. נעים לראות במצב זה של בשורת עתיד אישה צעירה, בריאה ויפה.
אחה"צ ביקרתי אצל גב' קרליבך. הייתי פעם בדירתם אך הפעם הוכנסתי לראשונה לחדר עבודתו של עזריאל, העושה רושם במיזוג שתי ספריות שבו, של האב ושל הבן. התפלאתי כשנודע לי כי עזריאל היה כותב את מאמריו ישר במכונה. לא התפלאתי לשמוע כי היה כותב עד שתיים ועד שלוש אחר חצות.
בלשכה ביקרני שר הבריאות ברזילי. ביקש זה כבר הזדמנות זו לדווח על שיחה ממושכת שהייתה לו עם [השגריר] הרוסי אברמוב. מסר דוח מפורט. השגריר הסובייטי קיטרג קשה על מדיניותנו כלפיהם ועל הפנים הזעומות שאנו מראים להם. ברזילי התווכח - בדרך כלל כהלכה. פעמים אחדות הדגיש אברמוב כי לא פנינו אליהם בבקשת נשק.
בבואי בערב לדירה טילפנתי לעדה והתבשרתי כי דקלה ילדה בת [נעמי]. אחרי שיש לה בן [יורם] הרי זו הצלחה מרעישה. ניגשתי לשדרות 23 ומצאתי את עדה, דליה, ובתיה מיגור. באוויר הבית העבוש צילצלו נשיקות למכביר. מחר בדרכי לטבריה אסור לבית החולים של עפולה לבקר את המאושרה בנשים.
בערב ישבתי על ניירות, בכלל זה על היומן, שהוא כערפד המוצץ את דמי. אם אני מזניחו הריני אוכל את עצמי על החמצת רישומם של דברים וכשאני עושה מאמץ לחדשו הריהו מתיש כוחי עד לסחרחורת.
זאב [ש"ק] טילפן מירושלים להודיע כי נתקבל מכתב מברנס, בו שואל אף הוא לפשר ההודעה ל"ני"ט" ואם יש בזה מדיניות חדשה לגבי עבודת הירדן. במצב היחסים בינינו לבין סוריה ונגיעתם לאו"ם הריהו סבור כי עליו לדעת את המצב לאשורו.
בניירות מצאתי מברק מר מאבא, "אישי בתכלית". על שום מה השמטנו מידנו באפס יד מכשיר של לחץ על ארה"ב (צור יאמר אותו דבר לגבי צרפת) והאומנם אמר ב"ג את הדברים המשונים על חובת כל אומה להגן על עצמה ללא עזרת אחרים, שיש בהם סתימת גולל על נאט"ו, סיאט"ו וכו'.
משיחה טלפונית עם [אריה] אשל בירושלים נתברר כי התעורר ספק לגבי אמיתותה הגמורה של הידיעה על המתת 26 סופרים. המקור הוא שחקן יהודי שמידת מהימנותו טעונה בירור.
