יום ד',  15/2/1956

 

חיים נסע איתי בבוקר למשרד לשם סידור ענייניו - העברת סכום כסף שגייס בארצות הברית לאיטליה, הטלת קניית כלים לתזמורת "התנועה המאוחדת" על אחת מעובדות הקונסוליה שלנו במילאנו, שהיא עצמה מוסיקאית, והסתייעות באסטוריו מאייר, שהוא גם קונסול כבוד וגם עשיר ונדבן מופלג, להעברת הכלים לארץ - מיבצע מורכב ומסועף, המתוכנן בתכלית הפירוט והדיוק.

בין מועדות הבוקר - ביקורו של הכומר [ג'יימס] פייק מארה"ב [ראש הכנסייה האפיסקופלית בארה"ב], מרצה על תורת הדת ב[אוניברסיטת] "קולומביה", מחברי "הוועד הנוצרי של ידידי ישראל". בא בלוויית רעייתו, אף היא עסקנית ודורשת ברבים. שניהם מסיירים בארץ כדי לשאוב השראה להסברת ענייני ישראל, אך כיוון שביקרו גם בעיר העתיקה ואף בישראל ראו ערבים וגם יהודים יוצאי-דופן, הוטלה בהם מבוכה ותהייה על כמה בעיות מוקשות. בעיקר ביקשו הסבר לעניין המימשל הצבאי מזה ו"רדיפת היהדות הרפורמית" מזה. דומני כי הנחתי דעתם.

באמצע הבוקר נודעה לי צרה חדשה. ב"ג נתן אתמול ראיון לנציגו החדש של "ניו-יורק טיימס", הומר ביגרט, ובין השאר בישר לו כי החלטנו לא להתחיל בעבודת ערוץ הירדן באחד במרס, אלא להמתין ולראות אם יעלה בידי ג'ונסטון להשיג הסכמת הערבים להסדר. התנהגות בן-גוריונית טיפוסית! שום הודעה מראש לי כי עומד להתקיים ראיון כזה, שום התייעצות מוקדמת, העמדה בפני עובדה, זריקת הודעות בפומבי ללא כל שיקול התוצאות - בקיצור, חוסר תיאום למופת במדיניות חוץ וכאילו חבלה מחושבת בעניינים דקים ביותר.

הקו שנקטנו במשה"ח היה להניף על סוריה ושאר מדינות ערב מזה ועל המעצמות מזה את שבט התחלת העבודה לפי התאריך שנקבתי פעם לג'ונסטון - מאחד במרס ואילך - כדי להפיק מאיום זה מה שאפשר: להפעיל לחץ המעצמות בבירות ערב, בעיקר בדמשק, כדי להביא ממשלות אלו לידי קבלת ההסדר; ולמכור את ויתורנו על התחלת העבודה לאלתר בכל מחיר שנוכל לקבל - נשק מארה"ב, נשק מצרפת, מימון המפעל על ידי ארה"ב בתנאי שלעת עתה לא נעבוד ב"מפורז", והודיה בזכותנו לחדש את העבודה בתנאי שנדחה אותה לזמן-מה. במה דברים אמורים - אם אנו מקיימים את המתח עד הרגע האחרון ומקבלים "תמורה" בעד הוויתור על ידי מו"מ בחדרי חדרים. אך אם אנו מכריזים על הוויתור בפומבי, הרי ביזבזנו את הקלף שבידינו על לא דבר ועשינו עצמנו לשחוק בעיני כל הנוגעים בדבר.

יעקב התחיל מתרוצץ ומתעצבן וניסה לשכנעני כי אוציא הודעת-מילואים אשר "תתקן" את הרושם. נתמלאתי רוגז וסירבתי לנקוף אצבע. עד מתי אהיה אומנת לב"ג לנקות אחריו? ומה בצע בתיקון מצדי להצהרה ברורה שנשמעה מפיו? תהיה בזה רק הפגנת חוסר תיאום בצמרת שלטון ישראל והניסיון לטשטש את הוויתור לא יגרום לנו אלא ביזיון נוסף.

בינתיים קיבלתי דוח מאמיל [נגר] על שיחה שהייתה לו עם ז'ילבר רק אתמול - בעצם היום ואולי באותה שעה ממש שבהם ניתן הראיון האומלל לביגרט. השגריר הצרפתי מסר למנהל מע"ר מיזכר בכתב, ובו מתחננת לפנינו ממשלת צרפת לדחות את חידוש העבודה כדי לא לחולל משבר ומסתמכת על תמיכתה בנו כמוכח על ידי מכירת ה"מיסטרים". אמיל לא רמז, כמובן, על שום אפשרות של ויתור, מתוך מגמה לערוך עם צרפת מיקוח עקשני. אלו פנים יהיו לו עכשיו, כשיתברר לז'ילבר כי הוויתור הוא עובדה, אלא הוא ניתן באפס מחיר, מתוך החמצת הזדמנות לכבד בו את צרפת, להרים קרנה בדמשק כמעצמה שמצאה דרך להשפיע עלינו, לחייב אותה על ידי כך להכרת טובה ולקבל טובת הנאה בעד הכרת טובה זו? איזה כבוד ירחש שגריר צרפת למשרד החוץ הישראלי שאינו יודע מהן החלטות ממשלתו בעניינים שהוא מטפל בהם - עד כדי כך שהוא ממשיך במישחק דיפלומטי מבלי דעת כי עובדה שנחרצה על ידי רה"מ רוקנה אותו מכל תוכן.

בהיותי טרף לחרון-אין-אונים זה נכנסתי להתייעצות רחבה על יחסינו עם בריה"מ - ראשונה לשורת הישיבות שתהיינה לנו עם השגריר אבידר. נכחו מהמשרד המנכ"ל, ליאו, אייב, גדעון, איסר, [אריה] אשל, אבידר, יעקב, אמיל, מרדכי [שניאורסון], משה יובל, אריה ארוך, זאב ש"ק. לא הייתה כל סיבה לאי-הזמנתם של מנהלי מא"ס ומל"ט והעירותי לוולטר על כך. שוב הוברר לי כי אין במשרד תכנון מדוקדק בכגון אלה.

אבידר פתח בניתוח ענייני, תוכו רצוף ביקורת על מדיניותו החד-צדדית של המשרד, והציע מגמה יותר "מאוזנת". איסר יצא בהתקפה על ניסיון זה של שידוד מערכות. דווקא אייב תמך באבידר. נכנסו לזירה גם אחרים ונחלקו מי לצד זה ומי לצד זה. הייתה שיחה מעניינת שגילתה תהייה והתלבטות. ראיתי כי משימת הסיכום תהיה לא קלה. שמחתי כי הבירור לא נסתיים ונקבע לו המשך - תהיה לי קצת שהות לחשוב.

בתוך כל אלה חשבתי: נניח החלטנו על צעדים מסוימים של "התקרבות". בינתיים תתפרסם זוועת הסופרים [ופעילי התרבות היהודים] שהוצאו להורג [ע"י השלטון הסובייטי ב-12.8.52] - כיצד ניגש לביצוע אותה תוכנית בתוך סופת הזעם שתתחולל? אמרתי: "הצרה היא כי עד שאנו דנים ומחליטים לנקוט איזו יוזמה פייסנית באים הרוסים ומחוללים פורענות חדשה המשנה את המצב לרעה באופן מבהיל. כך היה כשנתפרסמה העיסקה הצ'כית ואחר כך כשנאם חרושצ'וב. מי יודע אלו אפתעות ממין זה נכונו לנו בימים הקרובים?" רק מעטים הבינו את הרמז, כי דבר ההריגות אינו ידוע עדיין ברחבי המשרד.

הישיבה נפסקה יען הגיעה שעתי ללכת לב"ג על מנת להיכנס במערכה על פינוי ניצנה. לקחתי עמדי את המנכ"ל ואת תקוע. באתי דרוך לקרב ועם זה למאמץ עליון של התרסנות וכיבוש יצר. ובאמת היה קשה לא לצאת מהכלים. מה העובדות? את כל המו"מ על תנאי המרשילד להסדרת המכשלה של ניצנה ניהל ב"ג. עיקרו של מו"מ זה התנהל בהיותי בארה"ב וגם אחרי שחזרתי לא נכנסתי לתוכו, אלא אנשי משה"ח הביאו כל שלב ושלב שבהתפתחותו לידיעת ב"ג ופעלו לפי הכרעותיו. השלב היחיד שהשתתפתי בו הייתה שיחת שנינו עם המרשילד עצמו. וכך הייתה ההשתלשלות. לכתחילה הודיע ב"ג לברנס כי הוא מקבל את תנאי המזכ"ל, אך יש לו הסתייגות לגבי סעיף אחד בהם והוא סימון הגבול על ידי או"ם. לזאת יסכים רק אם המצרים יסלקו כוחותיהם אל מעבר לקו קסיימה - אבו-עגילה. יען זאת לדעת: תנאי המרשילד חלו רק על אזור ניצנה וחייבו אותנו בסילוק כוחות צה"ל מתוכו - ואילו עניין הוצאת הכוחות המצריים מאזור הספר שלהם לא נכלל בתנאים אלה, אלא בפירוש נקבע כנושא למו"מ יותר מאוחר שיבוא לאחר ביצוע הסדר ניצנה. ובכן ב"ג ניסה קודם להתנות פינוי בפינוי. אבל בהמשך המו"מ, כאשר טען ברנס כי לא רק המצרים מסרבים לקבל הצעות המזכ"ל אלא גם אנו מסתייגים מהם, הכחישו ב"ג פעם אחר פעם ולבסוף הצהיר: אנו מקבלים את הצעות המזכ"ל ללא כל סייג. הדברים רשומים בדוח השיחה ויש שני עדים חיים לדברים שנאמרו: תקוע ונבון. זאת עובדה ראשונה. השנייה באה כאשר הבריק אבן והציע לסתור את טענת או"ם שגרסה שוויון מזויף בין עמדות מצרים וישראל - כלומר ניסתה להציג את שני הצדדים כדוחים למעשה את ההצעות - על ידי הודעה ברורה לאו"ם כי אנו מקבלים את ההצעות וחסל. נתבקש אז נחמיה על ידי אנשי משה"ח להראות מברק זה לב"ג ולבקש תגובתו. ב"ג הגיב ואמר: מדוע יתפרסם הדבר בניו-יורק? מוטב לנו להודיע זאת כאן. על יסוד תגובה זו נערך מכתב לברנס ואף על פי שלכאורה ניתן לו כבר אישור מאת ב"ג, בכל זאת דאג תקוע להראות את הנוסח לב"ג בטרם יישלח המכתב. יצחק נבון הכניס את טיוטת המכתב לב"ג ואז התברר כי אין הוא זוכר את תגובתו לנחמיה. אף על פי כן הוא ראה את נוסח המכתב העומד להישלח ולא הביע שום התנגדות. אחר כך שוב טען כי שכח את דבר ראותו את הטיוטה, אבל בינתיים המכתב לברנס נשלח וקבע מסמרות לגבי עמדתנו: אנו מקבלים את הצעות המזכ"ל. נקודה. איככה נחזור בנו מדיבור מפורש והחלטי זה מבלי להיראות כמתעתעים? ואחרי כל אלה באה העובדה השלישית, אשר לה כבר הייתי עד ושותף, והיא שיחתנו עם המזכ"ל בירושלים. הוא דיווח לפנינו על המו"מ שניהל בקהיר ועל ההסכם שהגיע אליו עם פאוזי - הוציא נייר מכיסו, בו מנוסח ההסכם, והושיטו לנו. שנינו קראנוהו. המזכ"ל הראה פנים שואלות כלפי רה"מ. הלה אמר: האם ברור, כי סימון הגבול של "המפורז" פירושו למעשה סימון הגבול הבינלאומי בלבד? המרשילד ענה: ברור בהחלט, כך הוסכם, יש לי שני עדים. ב"ג החזיר את הנייר ואמר כי אם דבר זה ברור, הרי העניין בסדר. שום שאלה אחרת לא הציג, שום הסתייגות נוספת לא השמיע. לי לעצמי לא היה ברור אז עניין פינוי הכוחות המצרים אף מעבר לאותו קו. כאשר סיפרתי על השיחה לתקוע, שאלני מייד אם נקבע סייג מאותה בחינה ואז הסביר לי את העניין. אמרתי: אילו ידעתי הייתי מזכיר זאת. ב"ג אינו יכול לטעון כי הדבר לא היה ידוע לו - ואם בהיות הדבר ידוע לו לא העיר עליו, משמע שלא מצא אפשרות להסתייג, אלא ביודעים נתן הסכמתו ללא תנאי כלשהו.

ברנס במכתבו האחרון אלי מסתמך בפירוש הן על מכתב המנכ"ל והן על האישור ללא סייג שנתן ב"ג למזכ"ל על קבלת הצעותיו מצדנו.

כיצד מתרץ ב"ג עובדות נוקבות אלו? הוא מתעלם כליל מהראשונה כאילו לא הייתה, וטוען וחוזר כי בכל שלבי המו"מ עם ברנס עמד על התנאי של נסיגת הכוחות המצרים כדבר מובן מאליו. הוא כופר בעובדה השלישית וטוען כי השיחה עם המזכ"ל לא הייתה כלל בגדר מו"מ - המזכ"ל סתם סיפר על מה שהעלה בקהיר וב"ג הציג לו שאלה רק להבהרת העניין ולא הייתה בתגובתו שום הסתלקות מהתנאי שהציג לברנס. לשווא היו כל מאמצי להוכיח כי המזכ"ל אמר בפירוש כי הוא הקדיש את ביקורו בקהיר להסדרת עניין ניצנה ופנייתו אלינו הייתה גם היא לשם סידור העניין וחיסולו ולא לשם סיפורים בעלמא, וכי על כל פנים אין כל ספק כיצד התרשם המזכ"ל מתגובת ב"ג ומהיעדר כל תנאי נוסף בתגובתו, ולכן אין ספק כי הוא יראה בסירובנו לפנות את ניצנה מתוך עמידה על אותו תנאי מעילה בדיבור ומעשה של הטעיה. הם התנפצו אל קיר אטום של סרבנות עקשנית להבין את הדברים כפשוטם ולהודות בהגיוניותם הניצחת. ואשר לעובדה השנייה, הרי סוף סוף סחטנו מפי ב"ג הודיה בשפה רפה כי ייתכן שראה את המכתב, אך הוא סירב להסיק מזה מסקנה כלשהי ומתוך התחמקות גמורה מהמסקנה הברורה התריס כלפינו את קיטרוגו העיקרי: אין אני מוכן לפעול לפי הוראות משרד החוץ! משרד החוץ לא ייתן לי הוראות! הגבתי בחריפות על סילוף זה אך ללא הועיל.

כאן הגענו לעוקץ התסביך ונתקלנו בהחלטה נחושה. בעצם ידעתי זאת - או הייתי חייב לדעת זאת - זה כמה ימים. יעקב סיפר לי כשחזר משדה-בוקר, כי משהוברר לב"ג כי יהיה אנוס לתת פקודה לצה"ל להסתלק מניצנה החליט "להתנקם" במשרד החוץ ולדרוש החזרת ענייני שביתת הנשק לידי הצבא. נראה כי "פיצוי" זה דרוש הן לו לעצמו והן כהצדקה כלפי הרמטכ"ל לפקודת "הכניעה" שהוא נאלץ לתת. ובכן שמענו הכרזות כדורבנות: אם התחייבנו - אין ברירה ואני מוכן לתת את הפקודה. אני בטוח כי [וולטר] איתן שלח את המכתב בתום לב וייתכן כי גם ראיתי אותו ואני מוכן לשאת בתוצאות. אבל בטרם אעשה זאת עלי לדעת מה יהיה להבא. תמיד טענתי כי ענייני שביתת הנשק הם ענייני ביטחון ולכן הם צריכים להיות בידי הצבא. אני דורש עכשיו לקבל עניינים אלה לידי. אם לא זו תהיה ההכרעה - לא אגע יותר בעניינים אלה ולא תהיה לי שום שייכות להם. או אני אנהל את ענייני שה"ן או שאין לי כל חלק בהם.

לא היה כל טעם מעשי ולא הייתה כל אפשרות הוגנת להיכנס למאבק זה בנוכחות המנכ"ל ותקוע. אומנם הגיעו הדברים לידי כך שאני מלמד היתר לעצמי לדבר באוזני חברים אלה בהרבה גילוי לב על העניינים השנויים במחלוקת עקרונית חמורה ביני לבין רה"מ, אך לא הרי שיחותי האישיות איתם על נושא כאוב זה כהרי עשייתם עדים לריב גלוי ביני לבין ב"ג. ממילא לא היה הוויכוח במסגרת זו פותר שום בעיה, כי העניין עומד על הפרק של ישיבת "חברינו" הקרובה. אמרתי לחברי כי הם פטורים וכשיצאו דרשתי מב"ג כי לא ידחה את הבירור, שכן התשובה לברנס אינה סובלת דיחוי.

יצאתי נסער עד עמקי הנפש. לעת כזאת עלינו להשתקע מחדש בריב אשר אחת היא כיצד יסתיים, הוא מוכרח להעמיק את הקרע ועלול לנתק את החוטים האחרונים המקשרים בינינו איך שהוא. ויותר שחשבתי יותר נתברר לי כי כך אי-אפשר להמשיך. החזרת ענייני שה"ן לצבא פירושה חבלות בלי סוף בענייני חוץ דקים מן הדקים וחמוּרים מן החמורים. אין לי שום אפשרות לשאת באחריות לגורלם של עניינים אלה. קצתי בחיי מן הכורח להיאבק ולעקוב ולהציל. אף אני לא אוסיף געת בעניינים אלה - ישתבשו ויסתבכו ויהי אשר יהיה, לא אני אהיה האחראי. כמה פגיעות חמורות נעשו במעמדי וכמה ביזיונות נחלתי וכמה הכרעות נפלו בניגוד להכרתי ולמצפוני שחייבו והצדיקו את התפטרותי - הנאום באיצטדיון, וההצהרות בימי הבחירות, וההתפרצות במרכז, ופשיטת כנרת - ועכשיו תבוא הכרעת החברים לטובת ב"ג בענייני שה"ן, ולא משום שישתכנעו בצידקת עמדתו אלא אך ורק מפני פחדם מפניו - כלום לא מוטב לי להסתלק עכשיו, כשכלפי חוץ אין סכסוך בולט, לאחר שלא יכולתי להסתלק אחרי עניין כנרת? מוטב לחתוך ולפרוש עכשיו, מלהיכנע ולהתפשר ולהתבזות ואחר כך לעורר שוב שאלת ההתפטרות בשעת איזה משבר שייתן אותותיו כלפי חוץ ועל ידי עצם טבעו זה ימנע את ההתפטרות.

אכלתי ארוחת צהריים חטופה עם חיים, כששיחתי איתו ותשובותי על שאלותיו הטורדות נחנקות בגרוני עקב המועקה הנוראה. ביקשתי לנום אחר כך אך לא עצמתי עין בחשכת החדר מעוצר המתיחות. שוב כאילו נפערה תהום לרגלי ועמדתי בוהה לתוכה. כל מארת יחסי עם האיש הזה נדחסה בהכרתי לדבר מה אטום ואפל, המשבית כל שמחת חיי, כובל תנופתי, שולל ממני כל יוזמה, מטיל מום בנפשי ועושה אותי - האיש המוכשר, העובד החרוץ, המסוגל עדיין לעקור הרים, המכובד ומקובל על כה רבים - לעלוב גורל, לאומלל עד דכא.

וכיוון שנשתלט עלי סיוט זה באו ופקדוני צלמי בלהות אחרים. פתאום נזכרתי בסופם המחריד של העשרים ושישה [פעילי התרבות היהודים] ובלי משים גלשתי לתוך תהום של פלצות ואימים. העליתי בזיכרוני תיאורי הריגות במרתפי "צ'יקה" ו-גפא"ו [כינויי הבולשת הסובייטית שקדמו ל-נקוו"ד] - סיפורים של עדי ראייה ודמיונות של סופרים - והנה ראיתי לפני את [דוד] ברגלסון ואת [דוד] הופשטיין, השניים שהכרתי פנים אל פנים, מובלים להיירות, והם יודעים כי זה סופם - דוד הופשטיין שחי עמנו בתל אביב הנבנית, והחל כותב שירים עבריים ב"דבר", ואמר לי פעם כי אני לא סתם עיתונאי אלא סופר, ובת נולדה לו בארץ, והיה לו מאור פנים כה תמים וחביב, וברגלסון זה אשר בעיצומה של מלחמת העולם ושואת אירופה השמיע באוזני כל העם היהודי ובשמו מתוך הסוגר הסובייטי את קריאתו: "לא אמות כי אחיה!" [שם מחזה שחיבר על התנגדות לכובש הגרמני, לקוח מתהילים, קי"ח, 17] - והם צועדים כבולים ומובלים, וסוקרים ברגעים האחרונים את כל דרכם הנלוזה ומכים על חטא בפרפורי לבם האחרונים וחורקים קללה על תלייניהם עוכרי האדם.

מרדתי נגד עצמי על ערבוב מחריד זה של פרשיות, אך היש לאדם שליטה על נפשו? קמתי רצוץ לקראת התוכנית של אחר הצהריים.

ביקרני יוסף שווארץ שבא מניו-יורק לשבוע ימים. סיפר על ההדים המנסרים עדיין מסיורי למען "המילווה" ועל הפעולה ההולכת ונמשכת בהצלחה לא מעטה.

אהוד וטדי להתייעצות. אהוד הקדים וסיפר על החתירה של הרמטכ"ל נגד יעקב צור. הצבא נמנה וגמר לפסול אותו כשגריר [בפריס] ולחסלו. בתפישתם הקרתנית והנבערת אין הם מבינים את כל סבכי המדיניות הצרפתית של ימינו. הם רואים רק את הדבקים בנו מתוך אמונת שווא כי בנו בלבד עוגן ההצלה לספינתה של צרפת להינצל מהגלים הזידונים של נחשול העצמאות והאחדות הערבית - ועל יסוד הכללה פשטנית הם סבורים כי יש לאל ידינו להשיג מצרפת כל מה שלבנו מבקש, ואם אין אנו משיגים הרי רק משום שהשגרירות "מחמיצה הזדמנויות" ואין לה הכישרון לנצל את כל "הקשרים". הרי שהרמטכ"ל בא ומציע לאהוד את איצטלת שגריר ישראל בפריס - וחשוב להוסיף כי גם סמכותו המופלגת של נחמיה ארגוב מצטרפת לאישור המועמדות הזאת. אהוד מספר כי דחה את ההצעה ואת שיטת העלאתה בשתי ידיים אך הביע נכונותו לצאת לפריס לתקופה ממושכת על מנת לדאוג ליצירת קשרים ולטיפוחם, תוך שיתוף פעולה נאמן עם צור. תמהתי גם על הצעה זו ואמרתי כי איני רואה מסגרת נאותה לשיתוף של קבע בין שגריר מוסמך לבין חבר כנסת מתנדב.

מדוע נבצר מאהוד להיענות להצעתי בדבר שליחותו לארה"ב ומדוע יש לאל ידו לקבל עליו שליחות לצרפת - להגיונו ולעקיבותו פיתרונים.

משבא טדי ניגשנו לעניין שלפנינו - אם אכתוב או לא אכתוב הקדמה לספרו של יואל בראנד ["בשליחות נידונים למוות"]. הפנים הם לכאן ולכאן ואמרתי כי אקרא תחילה את הספר ועל יסוד אופיו אחליט. יואל עודנו מתהלך כאיש שירד מהירח וכל הליכות הארץ וסדרי חייה כספר החתום לפניו. בצאתו אז מהסוגר הנאצי לעולמם של בעלי הברית סירב להבין מושכלות ראשונים של משטר המלחמה העולמי, ועד היום הזה הוא מחזיק באשליותיו. לכתוב הקדמה על מנת להוקיע את טעותו הגורלית של המחבר ולהזימו אין זה תפקיד נוח. גם הרבה תלוי ברמת הספר כשלעצמו.

אברהם עזר בא להרצות על רעיון חדש שנתפס לו - ארגון הפצת הספר העברי הישראלי ברחבי תבל על ידי סידור ספריות במיכללות ובמוסדות תרבות.

לקראת שיחתי עם ביגרט מ"ני"ט" הובא לי נוסח המברק אשר שלח על ראיונו עם ב"ג וקראתי את הבשורה הטובה על דחיית העבודה שחור על לבן. אולי עוד יותר תמהתי על פיסקה אחרת בראיון, שבה שלל ב"ג בכל שלילה מוסרית ומדינית את רעיון התערבותה הצבאית של ארה"ב להגנת ישראל אם תותקף, וטען כי אין כל הצדקה לדרוש מחיילים אמריקנים כי ישפכו דמם למען ישראל, אלא יש לתת לישראל נשק למען תוכל להגן על עצמה. לכאורה אלה הם מושגים נעלים ואמריקני שיקרא את הדברים בעיתון יתרשם כי הם נכוחים בהחלט, אבל כל אדם בעל השכלה מדינית כלשהי בהוויות של ימינו יעמוד מייד על אופיים המיושן ועל חוסר כל יחס בינם לבין המציאות הבינלאומית הקיימת. אילו נהג [נשיא ארה"ב הרי] טרומן לפי תורה זו מעולם לא היה מתערב [ב-1950] בקוריאה אלא מפקיר את הקוריאנים הדרומיים לגורלם למען יגנו על עצמם [מפני פלישת הצפוניים, הקומוניסטים] ויהי אשר יהיה. כל ההיסטוריה העולמית של השנים האחרונות הייתה אז אחרת. והרי ב"ג עצמו הרים על נס את מעשהו של טרומן כצעד כביר ונועז, שהציל את העולם המערבי מתבוסה ניצחת. וגם אם לא נגרוס השוואות מרחיקות כאלו, כיצד יכול ר"מ ישראל לוותר בקלות כזו מראש על כל סיכוי של עזרה צבאית אמריקנית בעת צרה ולפטור את ארה"ב מכל חובה לחוש להצלת מדינתו?

הומר ביגרט בא בכוונה תחילה לערוך איתי שיחה לפרסום, אבל הודעתי לו כי לאחר הראיון עם רה"מ איני רואה כל טעם לראיון נוסף איתי, שכן אהיה משתרע על פני אותה יריעה ממש ולכן מוטב כי תהיה שיחה זו להסברה בלבד. נענה לי וחקר ודרש אותי על כל הבעיות העומדות על הפרק. משאלותיו נוכחתי כי עם כל ההצדקה ההגיונית של תביעתנו לנשק דעתו היא כי אין עמדה זו, הטוענת לפיתרון הבעיה על ידי זיון בלבד, עשויה למצוא מסילות ללב הציבור האמריקני המעדיף להשלות עצמו באפשרויות של הצלת השלום על ידי משא ומתן, ערובות בינלאומיות והסדרי ביטחון קיבוציים. מיכאל אליצור נכח בשיחה.

כל היום התעניתי במחשבות על המשבר שפרץ מחדש ביחסי עם ב"ג ועל מוצא ההתפטרות, אשר עם כל היותו לכאורה בלתי מציאותי לא יכולתי שלא להעמיק בהכרתי את הכרחיותו - ולהתנחם בו. בערב ניגשתי לבקר את גולדה המוטלת על ערש דווי בלחץ דם נמוך ביותר, כשהדופק כמעט ונעלם. כיוון שגם דבורה קפלן באה אותה שעה ליטול אחד משישים ["ביקור חולים אין לה שיעור --- ונוטל אחד משישים מחוליו", נדרים ל"ט], לא יכולנו לשוחח. אומנם מלכתחילה החלטתי לא לגולל לפניה את פרשת ההתנגשות ביני לבין ב"ג, לבל איראה כמגייס אהדה ותמיכה.

מגולדה נודע לי על מותו של [עו"ד] שלום [סלומון] הורוביץ [איש תרבות ונדבן] בתוך משרדי האוניברסיטה, אגב ביקורו בהם. כך נעלם איש חמודות זה, כה מלבב בקומתו הקטנה, במיזגו הער ובמקטורת שלא משה מפיו, כה יקר בשכלו הפשוט וביושרו הקפדני, כה חביב בהארת פניו לבריות - הלך לעולמו בודד וגלמוד, ללא כל המשך משפחתי גם בלי להניח אחריו מפעל כלשהו המגלם את עבודת חייו, זולת "בית שלום" [ברחוב אחד העם בי-ם] אשר הוריש למוסדות הלאומיים. צר היה לי מאוד על כי נבצר ממני להיות בלווייתו מחר בבוקר.

כל הערב ישבתי על ניירות, לבדד בכל הקומה העליונה. חשבתי כי עלי לכתוב רשמית לרה"מ ולמחות, נניח בלשון רכה, על חוסר-התיאום בהצהרות כלפי חוץ, אך נמנעתי מעשות זאת כדי שלא להוסיף ריב על מדון. טילפנתי לצפורה בטבריה אך יכולתי רק ברמז קל למסור לה על מצב רוחי.