יום ב',  13/2/1956

 

מכתבה של צפורה נגד "שורת המתנדבים" כארגון בלשי הופיע בכל העיתונים אליהם נשלח: "הארץ", "הבוקר", "למרחב".

במשרד החוץ תדרכתי את [יוסף] אבידר לקראת הופעתו מחר לפני ועדת חוץ וביטחון בענייני בריה"מ וביררתי עם קובובי בעיית יחסיו עם הציבור היהודי בארגנטינה.

עברתי עם יעקב על טיוטת מכתבו של ב"ג לאייזנהאור וקבעתי נוסחו סופית.

מהשגרירות בוושינגטון נתקבלו שני מברקים רבי חשיבות:

1) דוח על התייעצות שנתקיימה בבית פוסטר דאלס בעניין "זיקית", בה באו לידי ביטוי חקרי לב וחילוקי דעות לגבי פרצופו האמיתי של נאצר וגם לבטים קשים מצד דאלס עצמו בעניין הנשק לישראל;

2) דוח על מו"מ עם ג'ונסטון, ממנו ברור כי וושינגטון מודאגת מאוד מכוונתנו לחדש את העבודה [בערוץ הירדן], אינה רואה הצדקה לעצמה להפריע לנו, עם זה מלאה חרדה לתוצאות ומשדלת אותנו להמתין קמעה, שמא בכל זאת יעלה בידיה ליישב הדורים. ג'ונסטון עצמו כופר בסיכויי "זיקית" ומבקש לנתק ממבצע זה את תוכניתו הוא.

נראה כי האיום הקבוע ועומד שלנו לחדש את העבודה בתחילת חודש מרס גורם מתיחות רבה ונותן בידנו קלף למיקוח.

במברק הראשון מהשניים מתוארת פרשה דרמטית. אחרי השיחה האחרונה, המאכזבת ביותר, עם דאלס בעניין הנשק היה לאבא ליל שימורים, בו חיבר מכתב אישי נמרץ ביותר לדאלס. למחרת ניחם על הגשתו - נראה כי יצא חריף ביותר - והראה את טיוטתו לג'ים. הלה דבק בטיוטה והשביע את אבא כי ירשה לו להראותה לאלן דאלס, האח. התוצאה הייתה כי אלן הראה את הטיוטה לפוסטר והיא שימשה ציר לדיון שהיה באותה ישיבה סודית וכנראה היה לה יעל רב.

אחה"צ נתקיימה סוף סוף נסיעתנו לטבריה. זה ימים ושבועות אני מדבר על לב צפורה כי תפרוש למנוחת הבראה לאחר שתש כוחה מהשפעת ורגליה לקו במכאובים שבאו בעקבותיה. סוף שנעתרה והסעתיה ל"גלי כנרת". נסיעה זו כיוונתי למילוי שתי משימות שנטלתי על עצמי בעמק הירדן. בירור ענייני הדיג בכנרת תוך שיחה עם אחד מאנשי עין גב ושידול אנשי מעגן לשחרר שניים מחבריהם למבצע הסברת ענייני מפעל ההצלה של המלחמה העולמית.

נסענו כשלוש שעות על פני ארץ ירוקה להפליא לאחר גשמי הברכה. במורד שער הגיא היינו עדים למחזה מחריד. מאיזו סיבה שהיא נוצר "פקק" על הכביש וראינו לפנינו טור מכוניות עומדות על עומדן בזו אחר זו. אף אנו האטנו הילוכנו והצטרפנו לטור. והנה פתאום נקעה מן השורה מכונית משא שאך זה נעצרה לפנינו. סטתה שמאלה, כאילו ביקשה לעקוף את המכוניות שלפניה ולהבקיע לה דרך קדימה. אך במקום להישיר במקביל לטור העומד ולנסוע על פני הפס הפנוי של הכביש, המשיכה המכונית בכיוון מלוכסן, ובנוסעה לאט-לאט, כאילו במכוון, הגיעה עד אבני השפה שממול ואף כאן לא נעצרה אלא גלגליה הקדמיים נתלו רגע באוויר ומייד ירדו אנכית לתוך החריץ שמשמאל לכביש, כשהמכונית הענקית צונחת מטה אחריהם, אף היא כמעט במאונך, יורדת-יורדת ומתהפכת ברעש על צדה. בעיניים יוצאות מחוריהן הסתכלנו במראה מפליץ זה, שכאילו הופגן במחושב לראווה, כשדמנו קופא בעורקינו. בינתיים הגיעו ונעצרו מאחורינו עוד כמה כלי רכב. מכל המכוניות קפצו נהגים וסתם נוסעים ואצו-רצו למקום התאונה. עד מהרה התברר כי איש לא נהרג. הנהג יצא שלם לגמרי ורק היה מבולבל מההלם. חייל צעיר שנסע בתוך המכונית נזרק מתוכה ונפל בגבו על סלע - הוכה קשה ונראה כמתעלף. משום מה נמצאו במכונית כלבים רתוקים בשלשלות. נהגים באו לכלל דעה אחת כי הללו היו מיועדים להמתה ונלקחו למקום גורלם. אחד הכלבים ניתק את שלשלתו ורץ במורד הכביש. אחרי כך נעצר ועמד תוהה - חופש זה שזכה בו מן ההפקר וסיכוי-חיים זה שהוחזר לו מה יעשה בהם? דקות אחדות נמשכה המרקחה על הכביש, כשנהגים מתחרים זה עם זה בהשערות על מה ולמה אירעה התאונה ומה היה פשעו של הנהג. יוסף שלנו פסק כי בלמי אותה מכונית משא לא פעלו כשורה, הנהג חש בדבר כשמכוניתו חישבה להנחית חבטה חבלנית למכונית שלפניה וכדי למנוע פורענות זו חרג מהשורה ועקב שיתוק הבלמים איבד כל שליטה על רכבו והידרדר מהכביש. לדעת יוסף מוטב היה לו לחבוט במכונית שלפניו מלהסתכן בנפילה קטלנית. משנתברר לנו פשר התעלומה והשתכנענו כי לא היו אבדות בנפש נחה דעתנו ואחזנו דרכנו הלאה כשעודנו מזועזעים ממראה עינינו.

את המלון "גלי כנרת" מצאנו מלא על כל חדריו. איש עין גב כבר המתין ומייד התיישבתי לקלוט תורה מפיו. ביקשתי וקיבלתי סיפור עובדתי מדויק על השתלשלות הנסיבות בשנים האחרונות והתברר לי ללא כל ספק –

א) כי לא חלה כל החמרה מיוחדת במצב העניינים השתא, אם כי המשך האיימנות הסורית ריפט את העצבים יותר ויותר והחל מרתיע דייגים ותיקים, שבעי פורענויות, מלצאת בסירותיהם למקום הסכנה שהוא גם מקום היידוג השופע;

ב) כי כשם שבוצעה פשיטת הכנרת הפעם, כך הייתה כל ההצדקה לבצעה אשתקד וכן לדחותה לשנה הבאה; ג) כי לא קדמו לפשיטה יריות על סירות הדיג אלא סירת משטרה מזוינת (קרי: סירה עמוסה צנחנים) התקרבה במתכוון אל החוף ו"משכה" אש;

ד) כי סירות המשטרה לא נהגו ממילא להתקרב לחוף אלא הגנו על סירות הדיג מרחוק, הרבה יותר מ-250 מטר;

ה) כי לאחר הפשיטה התברר כי ריכוז הדגים השנה אינו כלל במקום המועד לפורענויות, אשר על השליטה בו נערך המבצע, אלא דווקא מול עין גב, במקום חסוי בהחלט מפגיעותיהם של הסורים;

ו) כי לידיעות שהופיעו בעיתונים, כאילו לאחר הפשיטה עלו דייגינו על רצועת עשרת המטרים וכן כי היידוג עלה מאז בהרבה על ממדי אשתקד - אין כל שחר;

ז) כי הסורים שולטים שליטה ממשית בנוקייב וברצועת עשרת המטרים והם חזרו והתבצרו במוצבים שכבשנו והרסנו.

 

[להלן רישום ה"שלד" המפורט, שהכין מ"ש עבור הפסקה שלעיל:

לפני המלחמה דיג עברי מצומצם. דיג ערבי 30 רש'[יונות?] לסורים שעבדו [?] לחורי. אחרי שביתת הנשק לא חזרו לעבודה על 10 מ' [מהחוף]. 150 מ' מכורסי שדה דיג עשיר. מ-1945 [?] עבדו בו. הפרעות. תקרית קיץ 1950. סירת משטרה נגררה לחוף. חבר עין גב נהרג. 1951 נהרגו 2 דייגי טבריה. חיילים סורים יורים. דורכים ב-10 המטרים אם כי עמדותיהם מחוץ. מאז הבטחה בחורף. העונה – נוב/מרס. דיג סורי כל השנים. כשהתערבו [כשהתקרבו?] הדייגים לא הפריעו החיילים. לקראת סוף העונה שאני. רוב דייגינו לא גרסו הפרעות מצדנו בעונה. בעונת 54/55 יריות בסוף. המרכז מול כורסי, יותר מרגיע [?] ממול השפך. השנה חששו ללכת לכורסי. מתיחות רבה, מצוברת שנים, תמיד מול מוצבים. לקראת העונה שאלו צה"ל מה הבטחה. יצאו 6+5 בדצ' ולא היו הפרעות. בשבת יצאה סירת משמר והותקפה. ביום א' הפשיטה ["עלי זית"]. מה היה אילולא. אחרי הפשיטה יצאו כמה פעמים לא הפרעה. בינתיים התברר ריכוז דגים בעין גב ולא בכורסי. עלייה בייצוג לטבריינים דווקא משום [הריכוז] עין גב. לא נכון כי עלו על 10 מ'.]

 

איש שיחי היה יוסף פוגל, חלוץ וינאי מתלמידי "יודישס ריאלגימנזיום" של [המחנך ויקטור] קלנר [הורה לטינית בגימנסיה "הרצליה" לפני מלחה"ע הראשונה, בערוב ימיו בעין חרוד], בחור נבון מאוד ותרבותי ביותר, קצין צה"ל לשעבר שהיה ממונה על ועדת ש"ן הסורית כבכיר לאריה שלו ואחר כך חזר להיות מזכיר פנים של עין-גב. הוא "מכר" לי רעיון חשוב: מותר לנו להסכים להגבלה כי סירות המשטרה שלנו לא תתקרבנה אל החוף מעבר לתחום של 250 מ', אבל בתנאי כי גם המוצבים הסורים יורחקו באותה מידה מהחוף, שכן אימת סירותינו על האזרחים הסורים המתקרבים אל החוף מן היבשה שווה לאימת המוצבים על דייגינו המתקרבים אל אותו חוף מן הים.

עיכבנו את יוסף פוגל זה לארוחת ערב ותינה לפנינו תילאותיה החברתיות והכלכליות של עין-גב, לאחר שמחצית חבריה [אנשי "סיעה ב' - אחדות העבודה"] נטשוה ועברו לגינוסר עקב הפילוג [ב"קיבוץ המאוחד"], כמה מחברי מפא"י אף הם יצאו את הקיבוץ מאוכזבים, "השלמות" צעירות מאסו במקום נידח זה, כוחות העבודה מתוחים ביותר והישועה אינה נראית באופק.

אחרי ארוחת הערב יצאתי עם צפורה לטיול ברחובות טבריה שהיו כמעט ריקים מאדם ומשחזרנו למלון הופיעו אנשי מעגן. באו חמישה במניין, בחורים אחד אחד, בתוכם יונה רוזן הצנחן [לאירופה הכבושה במלחה"ע השנייה] ומנחם דנציג הבר-אוריין, עוד שניים שלא תפסתי שמם, אך אחד מהם נראה כארי שבחבורה ואחד, עלם-חמודות, גרס כי הדומייה תהיה לו לתהילה, ואחרון-אחרון גיורא סנש, אחיה של חנה. קורבנות הַתקָפָתי היו שני הראשונים. את יונה דרשתי לעבודת קבע בארגון מסע ההסברה נגד השמצת שמואל תמיר וכת דיליה, לאחר משפט קסטנר שכבר התקיים והפך לשואה היסטורית ונוכח המשפטים שעוד נכונו לנו ונחשול סילוף ההיסטוריה המאיים בעקבותם. על מנחם ביקשתי להטיל עבודת מחקר וכתיבה. כל התוכניות הללו נקבעו בהתייעצות מפלגתית וביצוען נשאר תלוי בגיוס שני אנשי מעגן אלה. היה ויכוח רב, נוקב ומעונה. מנחם קיבל הדין אך יונה נפתל ונאבק ומרד: שנים על שנים מחוץ לבית - פלמ"ח, צנחנות ושליחויות ומלחמת קוממיות ושוב שליחויות וכאן גדלים ילדים ללא אב וניתוק מהמשק והנה אך שנה הוא במשפחה ובקיבוץ ושוב זוממים עקירתו. היצעתי פשרה - ג' ימים בבית וד' בתל-אביב והודעתי כי אינני כופה תשובה חיובית מייד, אך לא אקבל תשובה שלילית מייד, אלא ישקלו ויתנו תשובה.

בחדר הקטן שהוקצה לנו ישבתי על ניירות שהבאתי עמדי עד אחר חצות.