יום ה',  24/3/1955

 

קיבלתי מכתב משר המשטרה שטרית בעניין הארבעה: כיוון שהצבא מסרב לשתף פעולה לא יהיה מנוס מלשלחם לחופשי ובזה יתחסל למעשה העניין כולו. טילפנתי לרוזן ומצאתי כי עודנו מקווה להגיע לאיזה פיתרון חיובי. לא נשתכנעתי. הפגנה זו של אוזלת יד השלטון המשפטי מול הצבא אין לשער תוצאותיה הממאירות.

במשרד רה"מ שיחה עם השופט [סמואל אירווינג] רוזנמן [מארה"ב], שבא בלוויית יעקב הרצוג. מלא התלהבות ממראה עיניו בארץ ושופע חום-לב יהודי כאשר לא ראיתיו מעולם. גילה כושר חדירה רב ושבה את לבי בבהירות מחשבתו ובדייקנות ביטויו. אף הוא מתח ביקורת על מכונת הפרסום שלנו שלא השכילה להקנות לציבור הרחב בארה"ב את תחושת סכנת החיים באזורי הספר. הנה הוא, המצוי אצל עניינינו ומתראה תדיר עם אנ"ש - רק פה נוכח לדעת עד כמה חיי המתיישבים תלויים מנגד ולאלו ניסיונות מזעזעים הם נדונים יום-יום ולילה-לילה. אשר לביטחון האזורי, הוא סבור כי המימשל הרפובליקני יהיה מעוניין לעשות משהו למעננו דווקא השנה, בעוד מועד לפני 1956 שהיא שנת הבחירות, הן כדי לזכות באהדת הבוחר היהודי והן כדי לא להיראות כבא לשחדו ברגע האחרון. מכאן מסקנתו כי עלי לחתור ליצירת אפשרות לעצמי של נסיעה לארה"ב לשם שיחה רצינית עם אייזנהאור, אבל לא שיחה לשמה אלא בכוונה תחילה להשיג משהו. הווה אומר, יש להכין את העניין ורק אם יהא ביטחון בהישג - אוכל לנסוע. אשר לטיבו של ההישג הוא מעדיף התחייבות לסיוע צבאי ולאיזון באספקת נשק על פני ערובת ביטחון והתחייבות לבוא לעזרתנו. הסיסמה הראשונה - לא להפקיר את ישראל בשעה שמזיינים את ארצות ערב, אלא להעניק גם לה את המגיע לה - עשויה להתקבל הרבה יותר על דעת הציבור מסיסמת הערובה. כאן מופיעה ישראל ומכריזה כי היא מוכנה להגן על עצמה - אין היא דורשת כי מישהו יבוא לשפוך דם למענה, אלא היא מבקשת כי יינתנו לה הכלים להגנה עצמית, ואילו בבואה לדרוש ערובה הריהי משליכה כאילו את יהבה על אחרים. הציבור עשוי להיענות הרבה יותר לתביעת הסיוע הצבאי והממשלה לא תוכל להתעלם מלחצו בכיוון זה. הייתה זו שיחה עניינית ומרעננת.

על פי סדר יום שאינו יודע כל היגיון, בעל המוּעדה שלאחר סם רוזנמן היה הרב הזקן [יעקב] שכטר, לשעבר מבלפסט, עכשיו תושב ירושלים. בא יחד עם הרבנית - עולה מהונגריה שנשאה כאן לאישה, צעירה ממנו לפחות במחצית יובל שנים. תינה מר גורלו בהיותו בודד במועדיו - אין איש דורש לשכנו ואין איש זוכרו ופוקדו ואין איש משתפו באיזו מלאכת מצווה. כל חייו ציפה ליום בו יזכה להשתקע בארץ והנה כשנתקיים חפצו זה הריהו ככלי אין חפץ בו, והלא הוא התרועע עם [הנציב] ווקופ והיה מקובל אצל [הנציב] קנינגהם ואפילו השגריר אוונס הוא ידידו הנאמן - וכו' וכו'.

ומבעיה זו של קליטתו הרוחנית והציבורית של רב שעלה לארץ באחרית ימיו - למכשלה משונה ומיותרת לחלוטין של סבך יחסים שבא עלי כחתף. זאב שרף נכנס מוכה תימהון. מה עוללתי לזיאמה ארן שהוא מלא עלבון וזעם עלי, חמתו בערה בו להשחית, והוא מכריז כי יותר לא ייענה להזמנותי ולא יבוא לביתי ולא ישתתף בישיבות שאני יושב ראש בהן - פרט לישיבות הממשלה, שביחס אליהן עדיין ריחם השם! - אבל גם בממשלה שאני בראשה ישתתף רק לתקופת כהונה זו שאין לו מיפלט ממנה, ואילו לאחר הבחירות - חסל, שכן כבר החליט מעכשיו לפרוש? זאב זוכר מה שקרה בישיבה האחרונה של "חברינו", כאשר שיסע זיאמה בהערה עוקצנית את דברי הנש"ם רוזוליו ואני כיו"ר הגינותי על רוזוליו והתרסתי כלפיו במקצת חריפות. האומנם זהו כל מה שקרה? הן היה זה דבר פעוט שבפעוטים, מעשה יום יום בישיבותינו! ובכן בהחלט זו הסיבה ולא אחרת ובאמת אפשר להתפלץ מרגישות חולנית זו, עליבות שקשה למצוא דוגמתה, נכונות לקרוע ידידות לגזרים ולרמוס אותם ברגליים בשל שטות גמורה ושאיבת סיפוק וכבוד מיכולת נפשית לבעוט בחבר יקר ולשכוח כהרף עין את כל עזרתו ונאמנותו ויחסו הלבבי - כאילו לא היו - ולהתעבר על פליטת פה בשעת ריתחה, כאילו הייתה איזה מעשה נבלה, גרימת עוול משווע, הוצאת לעז או הכשלה בזדון או נרגנות שפלה - ללא כל חוש מידה וללא שמץ של חסד נפשי - מתוך השתוללות של רשעות מטורפת, אשר הוא עצמו הינו קורבנה הראשון.

אבל אין זמן לשהות ולתהות. עוד בבוקר טילפן שר התחבורה ספיר מתל-אביב. בנמל הקישון פרצה שערורייה שהדיה נשמעים זה יומיים-שלושה בעיתונות וכבר הגיעו מים עד נפש, והוא זקוק להתערבותי. ובכן הגיעה שעתי לאוץ לכנסת לפגישה איתו.

זימנתי לשיחה זו גם את אשכול. את גולדה לא השגתי ורק דיברתי איתה טלפונית לת"א. מעשה במסירת עבודת הפריקה והטעינה בנמל הקישון, שהוא אח קטן לנמל חיפה, לידי חברת "גב ים", בת ל-pec האמריקנית, על פי מיכרז מיוחד, בתוקף סמכות שניתנה לספיר על ידי ועדת השרים הכלכליים. עתה שהגיעה השעה להפעיל את החוזה, מנסה חברת "שירותי ים" החולשת על משק הפריקה והטעינה בנמל חיפה - שותפות של "סולל בונה" עם יצחק רוקח - לחבל בביצועו והיא משלחת את פועליה למנוע בכוח את העבודה על האוניות העוגנות בנמל הקישון. ברור כי יש כאן תאוות מונופולין מצד החברה של נמל חיפה וכן ברור כי מבחינת החוק והסדר צודק ספיר ב-100 אחוז - גם אם היה בכריתת אותו חוזה מעשה נמהר, לאור הזכויות שלחברת "שירותי ים". אבל שוב לא ברור לגמרי אם מגיע לה שלטון יחיד בשני הנמלים ועל כל פנים מה סמכותה להפריע לעבודה חוקית על ידי שימוש באלימות? בכל זאת יעצנו לספיר להזמין אליו את נציגי חברה זו ולנסות להגיע עמה לעמק השווה בדרכי שלום.

מייד אחרי שיחה זו התייעצות בענייני המו"מ עם ג'ונסטון: אשכול ופנחס ספיר ויעקב הרצוג ווינר ובלאס ורוחו של טדי העושה בניו-יורק מרחפת על פני החדר. הבטחתי לג'ונסטון תשובה על הצעתו האחרונה, שהיא כנראה הסופית, ואנו מתחייבים באחריות רצינית על ידי השהיית גמר העניין. לעומת זה, אם ניתן תשובתנו, יש סיכוי להזזת המו"מ לקראת הכרעה ואז אולי נוכל לחדש עבודת הירדן עוד באביב או בקיץ זה. אשכול נוטה בהחלט לאמר לג'ונסטון מילה חיובית, גם אם לא תהיה מחייבת לחלוטין. כאן התעורר ארי מסוֹבְכוֹ, בדמות בלאס שראשו חבוי בשפעת בשרו: שוב החל טוען כי לא מיצינו את כל הוויתורים האפשריים מצד ג'ונסטון - אפשר היה לטעון כך וכך ולהשיג זאת וזאת. קפץ אשכול והציע להטיס את וינר ובלאס לארה"ב למען ינסה בלאס קסמי כושר שכנועו על ג'ונסטון - שמא יהפנט אותו ויסחוט ממנו עוד כמה עשרות מיליונים מטרים מעוקבים של מים חיים. לא הלך לבי אחרי עצה זו, שלא ראיתי בה שמץ רצינות, אבל משיצאה מפי אשכול שוב לא היה טעם לפסול אותה, שכן לא הייתי רוחץ עצמי מעולם מאשמה לגבי עתיד משק המים הישראלי מול הרשעתו המתמדת של הקטיגור-האינקוויזיטור הזה, הדבֵק בתוכניותיו ובעקרונות חישוביו בכוח איתנים של חיית בראשית. ובכן הוחלט כי שניהם יטוסו מייד - וזה לאחר שעל נסיעת וינר הוחלט עוד קודם למען יבדוק את תוכנית השימוש בכנרת כמאגר באופן שירחיק כל חשש לפגיעה בריבונותנו.

בבואי הביתה לארוחת הצהריים מצאתי את דודיק, מירה ונבות סועדים בכל פה. תפסתי את עצמי נתון במצוקה בחברתו של הנער היקר הזה, סמל בגדוד הצנחנים, אשר אני יודע כי ידו הייתה במתן עזרה לארבעה לשם ביצוע פשעם המתועב - אכן לפי פקודה שקיבל מקצינו. לא עברו רגעים מועטים ונבות ניסה להציל מפי דבר על גורל הארבעה אבל השתמטתי מלענות.

התיישבתי על עריכת השידור שלי ליום העשור של הבריגדה. בינתיים הצטרף מוסיק אל החבורה שבמטבח. איתו, המאוזן והשקול והרציני ביותר, חטפתי שיחה קצרה, מועט המחזיק את המרובה. הוא שייך לפיקוד הצפון ושם לועגים הקצינים לכל הרפתקת המחסום שאין לה בעיניהם כל שחר. למה רגשו פתאום במטכ"ל על המכוניות הנוסעות לעיסאוויה:

ראשית, הן נוסעות מקדמת דנא,

ושנית, מספרן אחת לשבוע או אפילו לחודש.

אלא רוח תזזית משתוללת בראשו של משה דיין ואין הוא עוצר כוח לשבת בשלווה - הוא מוכרח להמציא בכל פעם איזה משבר חדש. שאלתי את מוסיק אם יחיד הוא בתגובותיו אלו, או יש עוד קצינים החושבים כמוהו. אמר כי בהחלט יש ויש, אלא רובם פוחדים לגלות דעתם פן יבולע להם. חזר ואישר לי כי אריק [שרון] אירגן את כל העזרה לארבעה, ומשנעצרו הוא שפקד עליהם להחריש והוא שהזמין את הכפתור-ופרח שמואל תמיר לשמש להם פרקליט.

נסעתי לאולפני "קול ישראל" והקלטתי את השידור ליום ההתנדבות - שלא היה אלא אותה אקדמה שחיברתי לאלבום התצלומים, בקצת שינויי נוסח. לא נשארתי מרוצה ביותר ממיבצע זה.

משם ללשכת הנשיא - לתרגיל של שליטה בכוח האופי וגילוי סבלנות אין קץ נוכח התגרות בלתי פוסקת בה באמצעות שאלות ונושאים חסרי שחר וחורגים מכל מסגרת של חשיבות ודחיפות.

משם בכל המהירות הביתה ואריזה בחיפזון רב ונסיעה לת"א עם צפורה וחילוף ברח' הירקון וכבזק לרמת-גן לארוחת ערב אצל הציר הבולגרי. החברה: ארבעה בולגרים, שני רוסים, שני צרפתים ואנחנו. בניגוד לכל המשוער והמחושש הייתה האווירה ידידותית ביותר, אפילו חמימה. הבולגרים פשוטים ואהודים, המאכלות מקוריים וטעימים ביותר, ידנו על העליונה ברוסית, הצרפתים בגלות ואנו נוטים להם חסד ומשתפים אותם בשיחה על ידי שניים מקרא רוסי ואחד תרגום צרפתי, והכל מייחלים למוצא פיו של מורה הוראה כמותי לסול להם דרך בתוך המבוך של סכסוכי המזרח התיכון - בין בגדאד ודמשק וביירות וקהיר וכו'.

לעת שובנו קרוב ל-11 לרח' הירקון זימנתי אלי את גולדה ואת נמיר בעניין נמל הקישון. הוכרחתי להיאבק עם שניהם, שסירבו לראות את הדברים נכוחה, כי גם אין החוזה של ספיר טלית שכולה תכלת, לא ייתכן בשום פנים לסבול הפרעה בכוח לביצועו ויש קודם כל להסדיר את העניין על ידי סילוק ההתערבות הגשמית של החברה על ידי פועליה, ורק אז אפשר לברר אם נעשה כאן איזה עוול.