שבת,  12/3/1955

 

ב-11 בא הביתה השגריר לאוסון ועמו יעקב הרצוג. עבר ישר לעניין והודיע כי נצטווה למסור לי שדר בעל פה מדאלס. עם זה הוציא נייר מהכיס והתחיל קורא. כיוון שהייתה שבת, לא רשם יעקב את הדברים. השדר מסתמך על קודמו, בו העריך מז' המדינה את התאפקותנו בגבולות והביע תקוותו כי קו זה יתמיד. עכשיו שקרה מה שקרה בעזה, מתברר כי אין לסמוך על קו זה ואז מתחייב שידוד התוכניות הקודמות לגבי מתן ערובה לנו. עם זה מובעת התקווה כי לא נחבל בתוכניות ההגנה של ארה"ב במזה"ת, ההכרחיות לביצור החזית נגד הקומוניזם והחיוניות גם לנו. רוח השדר קודרת וזעומה כלפינו.

אמרתי כי עם צערי על האכזבה שנגרמה לממשלת ארה"ב עלי להבהיר כי ממשלת ישראל רואה את עצמה אחראית לביטחון המדינה ותושביה ולכן תנקוט תמיד בצעדים שייראו לה הכרחיים לפי הבנתה. היא מקבלת על עצמה את מלוא האחריות לאשר קרה בעזה אם כי חקרתי ומצאתי כי לא הייתה כל כוונה-תחילה להרוג אנשים ולא שוֹעַר כלל כי במקרה אם יהיו קורבנות - יגיעו להיקף כזה. כנראה בחו"ל קשה להבין כיצד רציחת עובר-דרך אחד במרכז של אוכלוסייה צפופה ביותר והרחק מהספָר מחרידה מאות אלפים ואיזה משבר של אמון זה גורם לגבי יכולת השלטון להבטיח חיי האזרחים. צר יהיה מאוד אם המסקנה שיסיק מזה מזכיר המדינה תביא לידי יצירת מעגל קסמים: הן כל הכוונה הייתה להפיג הרגשת בדידותה של המדינה, אך אם המסקנה תהיה לשלול מאיתנו ערובה מפני שפקעה סבלנותנו נוכח התגרויות בלתי פוסקות, הלא יביא הדבר לידי החמרת הבדידות וחידוש ההכרה כי אין לנו לסמוך אלא על כוחנו המעט. האומנם זוהי ההתפתחות הרצויה לארה"ב?

לאוסון הבטיח להבריק מייד לוושינגטון תגובתי זו. הוסיף לחקור ולדרוש לגבי משמעות עמדתנו בכוונה ברורה לעזור לנו ללמד עליה זכות. שאל המון שאלות מסייעות: "הן כל הכוונה הייתה ללמדם לקח, לא כן?" "הן אין זאת אומרת כי חל מיפנה במדיניות?" "הן במועב"ט גוללו פרשת 'בת גלים'" וכו'.

סיפרתי ללאוסון כי קראתי דברים שאמר מפקד או"ם, זאת אומרת מצביא אמריקני בקוריאה למפקד של הצד שכנגד. אירעו אלו הפרות של הסכם שביתת הנשק, לא כאלו – חלילה - שגרמו לאבידות בנפש, אלא רק טיסות מעבר לקו המותר. קם הגנרל האמריקני והזהיר את המפקד של צפון קוריאה כי אם לא יושם קץ להפרות אלו תבוא תגובה נמרצת. הוא דיבר ממש באותה לשון שאנו נוקטים כאן, אלא לנו יש הצדקה הרבה יותר ניצחת, שכן אצלנו נרצחים אנשים. לאוסון העיר, כי תפיסת קצינים אמריקנים על ידי כוחות סינים הרגיזה מאוד את דעת הקהל בארה"ב והיא משמשת חלק מהרקע. עניתי כי אצלנו גם התליות גם עניין "בת גלים" הם חלק מהרקע. אמר כי הוא מבין זאת היטב.

אחרי גמר השיחה הרשמית נדבר לאוסון עם הרצוג כי ייפגשו הערב ברמת-גן ואז ימסור להרצוג את נוסח השדר ויקבל ממנו הדרכה לגבי חיבור הדוח לוושינגטון על תגובתי.

יוסף תקוע הקדים לבוא לפני ארוחת הצהריים כדי למסור מילואים לדוחו הטלפוני מאמש. עוד בישיבת וש"ן המעורבת מייד אחרי תקרית עזה הייתה לו שיחה מעניינת עם הנציג המצרי הראשי [צאלח] גוהר, ביוזמתו של זה. גוהר הביע קורת רוחו מנוכחות תקוע בישיבה. אמר, כי עם קציני צבא שלנו קשה לנהל שיחה. הם נוקשים ובוטים בדיבורם. גם איננו נוהגים אדיבות במינוי קצינינו כלפי הצד שכנגד: יש שלפגישה אשר בה מיוצגת מצרים על ידי אלוף-מישנה אנו שולחים איזה סרן צעיר. שיחה זו, בישיבה שמייד לאחר התקפת דמים שלנו על עזה, אשר זיעזעה את מצרים, היה בה כדי להפתיע והעידה ללא ספק על רצונם של המצרים לשמור על קשר ישיר איתנו על אף הכל.

והנה בגמר ישיבת הוועדה המיוחדת אתמול שוב נתקשרה שיחה בין גוהר לבין תקוע. הנציג המצרי הודיע כי מייד לאחר הישיבה הקודמת הוא נתקבל על ידי נאצר ודיווח לו אישית על מהלך העניין. נאצר גילה לו באותה הזדמנות כי היה לו מגע אישי עם ר"מ ישראל וכי הדברים התנהלו למישרים ומתוך סיכויים טובים להמשך - אך הנה באה ההתקפה על עזה וכמובן עכשיו ! it's off [זה בטל]. תקוע ענה כי אין הכרח בניתוק הקשרים - "הנה אנו נפגשים ומדברים". גוהר נענה ואמר כי אולי באמת כדאי לחדש את המגע הישיר, אך הדבר ייתכן רק אחרי גמר הדיון במועב"ט. בתחילת הפגישה שאל תקוע את גוהר אם ייסע לניו-יורק. גוהר ענה אז בשלילה. אבל כשהגיעה השיחה לאותו שלב בו ציין גוהר עצמו את אפשרות חידוש המגע לאחר סיום הדיון במועב"ט, חזר תקוע ושאל אם אין הוא סבור בכל זאת כי מוטב לו לבוא לניו-יורק ואז שינה גוהר טעמו ואמר כי אף הוא מתחיל לחשוב על נסיעה. מתגובה זו מסתמן סיכוי של מגע ישיר בין אנשינו לבין גוהר בניו-יורק. אגב, גוהר הדגיש לתקוע כי מה ששמע מפי נאצר על המגע שהיה זהו סוד כמוס ועליו להיזהר מלגלות את הדבר לקצינים מצריים אחרים(!).

באותה פגישה דובר על התועלת שצמחה בעבר מפגישות ישירות של קצינים משני הצדדים להסדרת ענייני הגבול ונקבע מיניה וביה כי פגישות כאלו תחודשנה והפגישה הראשונה תתקיים ביום ב' הקרוב.

ידיעות אלו נסכו בי ביטחון כי לא הכל הלך לאיבוד בשלב זה לרגל קרב עזה וכי עוד תיתכן התקדמות ביחסים הישירים עם מצרים גם לאחר הדם שנשפך - ואולי דווקא הודות לו.

לארוחת צהרים המון עם רב: הור בלישה, ליידי מלצ'ט (אלמנת הנרי) חברתה ליידי דה-הוסו (גויה סקוטית, בעלת חוות בקר וצאן המשתרעת על שטח של 22,000 אקר, אף היא אלמנה), דוד היימן ואשתו מניו-יורק, אתל הימן מדרום אפריקה, בתה פגי ובעלה דוד שלוסברג, וולטר איתן, הצייר ראובן ואשתו אסתר, עובד בן-עמי, יוסף ורות תקוע, [נחמן] קרני ואשתו.

כל אחה"צ על ניירות. מאשכול נתקבל מברק על פיתרון מהפכני למשבר מונטור. הוא עצמו מסתלק ובמקומו יבוא יוסף שווארץ. ייתכן כי אדי ורבורג יעמוד בראש חברת "המילווה". עסקנים מרכזיים של "המגבית" יתנו מעתה ידם ל"מילווה". לכאורה תיקון יסודי של המצב, השכנת שלום ואחדות גמורה ביהדות ארה"ב סביב שני מפעלי העזרה לישראל מתוך שילוב ותיאום גמור ביניהם. השאלה היחידה היא אם אותו כוח דינמי ששפע ממונטור יגויס ויופעל בקרב החוג שבא במקומו.

מסרתי את הדברים טלפונית לגולדה ומצאתיה מורגזת עד עומק הלב ונטולת כל אפשרות של שיקול מפוכח. ידידותה עם מונטור מעבירתה לגמרי על דעתה. לדידה הפיתרון שהגיע אליו אשכול הוא "חורבן המפעל". "זוהי קבורה והקברן הוא... טדי!" דחיתי בתוקף קטרוג משונה זה ואמרתי: "הקברן הוא מונטור עצמו. יש דוגמאות כאלה בהיסטוריה כי מחוללו של איזה מפעל הוא המביא לידי חיסולו על ידי חוסר כישרון לכלכל את מעשיו בתבונה". הוויכוח הטלפוני ביני ובין גולדה הלך והחריף, נשתלבו בו זיכרונות עבר, עלבונות שלי על מונטור ועלבונותיה של גולדה על אנשי השגרירות והקונסוליה, עד שעשיתי מאמץ להפסיקו בטרם נגיע לריב ממש.

עם צאת השבת בא יעקב הרצוג, בדרכו לבית השגריר לאוסון ברמת-גן, לקבל תדריך על אופן ניסוח תגובתי לשדר דאלס בדוח לאוסון למחמ"ד.

בערב פתחתי ב"בצלאל" תערוכת תמונות של סם ואילה זקס מטורונטו. התאסף קהל רב מסולתה ושמנה של ירושלים. פתח [מרדכי] נרקיס, אחריו נשא נאום עברי מפואר, בלשון שוטפת להפליא, וללא שיבוש אחד, השגריר הצרפתי ז'ילבר, אחר כך דיברה אילה ולבסוף נאמתי אני והכרזתי על פתיחת התערוכה. בין השאר אמרתי כי לדידי יש בין התמונות - כולן אסכולת פריס של ימינו - כאלו שהינן מובנות היטב, יש בלתי מובנות ויש העומדות על הגבול בין המובן והבלתי מובן. לימדתי זכות על הבלתי מובן כמשהו רומז קוסם מעבר לאופק וכאות לחתירת היצירה האנושית לגילוי מקורות אשראה וצורות ביטוי חדשים. כשהתהלכתי אחר כך עם צפורה על פני התמונות מצאנו כי הסתומות מרובות על הברורות. הקהל בכללו היה נלהב מהתערוכה וראה באוסף נכס אמנותי כביר ובאפשרות לראותו בארץ - הזדמנות תרבותית נדירה.

כיוון דְדש דש. לאחר שהקדשנו מחצית הערב לאמנות הציור, נענינו להפצרת הצייר [לודוויג] בלום מלפני ימים כי נבקר בסטודיה שלו ונראה את תמונת "הסעודה האחרונה" של ישו אשר צייר לפי הזמנת קווייקר אמריקני עשיר, שהכניס לראשו כי תמונה כזו צריך לצייר דווקא צייר ירושלמי. התמונה עומדת להישלח השבוע לניו-יורק ובלום התעקש כי אראנה בטרם תצא את הארץ. נסענו למנזר "טליתה קומי", מקום שם נמצאת עכשיו הסטודיה של בלום וראינו את התמונה - יצירה חשובה, שיש בה דמויות אחדות מביעות הרבה, פרט לישו עצמו הנטול כל רוח חיים.

מבצלאל ניגשנו לבית מזר - למסיבת פרידה לפרופ' [רוברטו] בקי, הפורש מהנהלת ביה"ס ע"ש קפלן לטובתו של [פרופ' אלפרד] בונה - וראינו שם תמונות פנס קסם ממראות ספרד וטנג'יר. לפני בואנו הוצגו שם תמונות מחיי העיר העתיקה בירושלים אשר זו הפעם השנייה שאנו מחמיצים את תצוגתם.

בחצות בא הביתה יעקב הרצוג שחזר מרמת-גן. קיבל מהשגריר העתק מלא של שדר דאלס שנועד למסירה בעל פה בלבד. ישב איתו על ניסוח מדוקדק של תשובתי. חקר אותה לגבי "ביטנת" כל ההתפתחות שהשתקפה בשדר דאלס. לאוסון היה סבור כי מקור כל האזהרות והאיומים בפחד שתקף את ארצות ערב לשובו של ב"ג. הם מפרשים את מעשה עזה כעדות כי החלטנו לסור להתקפה בכל החזיתות ואילו האמריקנים מלאים פחד פן יביא הדבר לידי התלקחות חדשה במזה"ת שתשבש כל תוכניותיהם. לכן הם חותרים לקבל מאיתנו התחייבות מוחלטת כי מעשים כאלה לא יחזרו.

טילפנתי לתקוע היוצא מחר לניו-יורק. הוא ירד לת"א להתראות עם הרמטכ"ל. בין השאר השיג הסכמתו להגשמת אותו סעיף במכתב לברנס בעניין התעבורה לכפר עיסאוויה שעל הר הצופים. נשאר לנו רק לשכנע את ב"ג ואז יוכל המכתב ללכת ועל ידי כך יחוסל המשבר החדש בעניין הר הצופים וגם תימָנע הסכנה של סיבוך חדש עם ברנס דווקא בשעה שכל כך הרבה תלוי במגמת הופעתו במועב"ט.

במשך היום קיבלנו ידיעות על הרעה שחלה במצבו של אבא-מאירוב. הרופאים גילו דלקת ריאות והוא נלקח לבית חולים דונולו ביפו.