קושטא,  י"ז אלול ע"ו,  15.9.1916

צפורה!

היום קיבלתי אח מכתבך מסוף אב. אני מתפלא על סבלנותך ושקט-רוחך. הלא אני לא כתבתי לך זה כמה חודשים ואת, למרות זאת, עוד מוסיפה - כתוב כשתרצה וכשתוכל לכתוב. תודה לך, צפורה. אני תמיד רוצה לכתוב ולעולם איני יכול. ואיני יודע אם גם עתה אני יכול.

 כתבתי כבר הרבה מאוד, כ-30 עמוד[1] ועייפתי. תאמרי - מדוע השארתיך לאחרונה. שלא בכוונה וגם בכוונה. יש ערר למילה האחרונה. אבל לפעמים המילה האחרונה היא שתיקה. אבל נעזוב את "הפרזאולוגיה".

 עוד חמישה שבועות אני כאן. ואח"כ אוחזים בציצית ראשי ומטלטלים אותי מי יודע לאן. אני מאמין ומקווה וגם בטוח שלא"י. תבקשי את רבקה והיא תספר לך. תבקשי את מכתבי מאליהו, אם הוא בעצמו לא ייתן לך מתוך בטלנות, ואז תדעי את מצבי בבירור. לחזור על זה לא כדאי, כי זוהי הרצאה טכנית. ובכן, אומר אני שאני מאמין. יש לי שיטה של פרוצנטים. 99% לטובה ו-1% לרעה. ובכן מצוין, הלא כן! אלא, אומר אני, שוכחים בני האדם, שאם יקרה הפרוצנט המֵאי, הרי ייֵהפך בן-רגע ל-100% ומה-99 יישאר אפס, ובכן הלא אחת היא אם יהיו לכתחילה 99% לטובה ו-1% לרעה או 99% לרעה ואחד לטובה. העיקר התוצאה הסופית, הגמר, הגְזָר. והנה הגמר הזה אינו מניח לי לישון בלילה ואינו נותן לי להירגע בימים. ומבוקר ועד ערב ומערב ועד בוקר בלי מנוח, ובלי הפסק לרגע אחד, עובד מוחי עבודת פרך נוראה לפתור את אשר אינו ניתן להיפתר, לדעת מראש רק מה שאפשר לדעת לבסוף. ואני חולה, חולה רוח (לא במובן המקובל), חולה נפש - חולה מחשבה, אם אפשר לומר כך.

 עוד דבר. מצב כל הציבור שלנו בלתי ברור. עד כה הייתי דואג את דאגת הכלל וכואב את כאב הכלל. עתה, מכיוון שכל יום העובר מגדיל את ההבדל ביני ובינם ומקרבני אל הקץ יותר מקִדמם,[2] איני יכול להשתחרר מעול דאגתי הפרטית ורואה אני את עצמי אנוכיי מאוד מאוד. זה אומנם טבעי, אבל אני איני כועס.[3] איני רוצה רק שתחשדי בי שאני פוחד מפני איזה דבר. כל העניין הוא מפני התקווה המשעשעת[4] ושעשועיה גורמים עינויים וייסורי נפש נוראים.

 אדיר חפצי לדעת מה יהיה בסוף, ויהי מה שיהיה. העיקר שתיגמר פרשת גלגולי המחשבה. אדע את אשר לפני ואז - ולו גם יהיה זה הפרוצנט המֵאי - ישתרר השקט בלבי. הלא כשקיבלתי בבעל-בק את הידיעה על הנסיעה לקושטא - ואז הייתי יחידי לגמרי, ואז כאילו נפתחה תהום לרגלי - לא נפל רוחי לגמרי ואף משהו ייאוש לא חשתי. כי לעולם איני מצטער על מה שאירע. וגם כאז יהיה כך.

 נגמרו הרגעים. תסלחי.

שלום. משה