יום ב',  28/12/1953

 

נודע מה הוחלט אצל ה"פרוגרסיבים". הדבר נמסר לי בסודי סודות. הוחלט לבטל את ההחלטה הקודמת - להתנגד לכל אחוז שהוא ויהי מה. על ידי כך נוצרה "גמישות לשם מו"מ". פירושו, כי מוכנים להתפשר עם 4 אחוזים.

מתשע עד אחת-עשרה ישיבת המוסד לתיאום [הממשלה והסוכנות], מוקדשת לבעיית "הירידה". נכחו לוקר, יוספטל, [יצחק] רפאל מהסוכנות וגולדה, רוקח, [משה] שפירא ואני מהממשלה. עמדי היה אבנון. עיקר תביעת הסוכנות - החמרה בניפוק היתרי יציאה. אני ואבנון קבענו את הדגש בניפוק דרכונים. אף על פי שהשאלה הוכרעה למעשה בממשלה, ראו רוקח ושפירא לערער במסיבה זו על ההחלטה הממשלתית. רוקח חזר לדרישתו - חוק המונע מתן דרכון למי שישב בארץ פחות משנתיים. שוב הוכרחתי להוכיח

ראשית, כי יש לשר הפנים כל הסמכות המינהלית לסרב לתת דרכון,

ושנית כי הגבלת השנתיים לא תועיל כלום, יען רוב היוצאים שהו בארץ יותר מזה ורק הודות לאריכות שהותם הצליחו לחסוך כסף להוצאות נסיעה.

כן דובר על הצורך לחדש את ההקפדה על תשלום החובות לסוכנות לפני קבלת הדרכון ועל החזרת השיכון - יען יש יורדים המוכרים את שיכונם שקיבלו מהסוכנות למימון נסיעתם וסידורם הראשון בחו"ל. אבנון הדגיש את הצורך בפעולה משטרתית נמרצת לביעור קיני סוכנויות-המירמה המבטיחות אשרות לקנדה ושאר ארצות מעבר לים ומפתות בזה רבים הנשארים תקועים בגרמניה. כמו תמיד העלה גיורא [יוספטל] את הבירור לגובה עיוני עקרוני כאשר הוקיע את שטחיות גישתו הליברלית כביכול של שפירא, שבא לתבוע זכותם של אנשים לצאת את הארץ וללכת באשר ילכו לפי חפץ לבם. כשם שמותר לרופא או לעובד-סעד - ובעצם חובתם היא זאת - לא למלא אחרי משאלות לבם הנואלות של האנשים הנמסרים לטיפולם, אלא לגזור עליהם ריפוי או אורח חיים המכוון לישועתם, על יסוד הסמכות המוקנה להם בתוקף השכלתם ומומחיותם וניסיונם - כך מותר למדינה, וחובתה היא זאת, לא להיענות ליצר הנדודים המקנן בלב בני העם הפזיז ולא להיכנע לשכחת עברם, אלא להציל אותם ואת בניהם אחריהם - בלית ברירה על כורחם - ממארת הצועניות הנצחית, אשר בקוצר דעתם הם מבקשים בה פורקן מחבלי הקליטה הקשים בביתם היחיד בעולם. הייתה זו ציונות של ברזל - לא, של פלדה! - והיה נהדר לראות בגילויה המבריק והמפתיע, אגב דיון מעשי בבעיה טרדנית וממארת, של אישיות יהודית כבירה בתוך הגוף המסורבל של טיפוס "יקי" זה. ירבו כמותו! לא לחינם העריץ אותו אליהו [גולומב] ולא לחינם מאמין בו שאול [אביגור]. גם לא לחינם אהבתיו אני אהבת נפש ואוזני קשובות תמיד למוצא פיו.

המוּעדה הראשונה במשרד החוץ - [חה"כ בנימין] מינץ כנציג "פועלי אגודת ישראל". עמד לבוא איתו הרב [חה"כ קלמן] כהנא אך נבצר ממנו מחמת מחלת בנו. מינץ ביקש ראיון זה מייד עם כניסתי לתפקיד ממלא-מקום רה"מ. פתח בהצהרת אמונים לממשלה שמפא"י בראשה ויחס חברי נאמן למפא"י עצמה. הם אדוקים הן בדת והן בהכרה מעמדית. ב"ג הראה להם תמיד יחס מיוחד ו[אליעזר] קפלן המנוח היה להם משענת נאמנה. הם מצפים לאותה הבנה ולאותו סבר פנים גם ממני.

אמרתי כי אני אוהד את תנועתם ונוכחתי מפגישותי עם חבריהם מן השורה בכנות המפעמת בהם. נודעת להם שליחות רבת ערך לקרב חטיבה שלמה ביהדות לציון העצמאית ולעבודה בתוכה. חשיבותם לא במספר אלא במשקל. כל עזרתי האפשרית תינתן להם. חובתם לעמוד שכם אחד איתנו ולעקור מהשורש את שנאת המדינה שנוגעו בה חלקים מהמחנה החרדי.

מינץ טען, כי למעשה הם רואים עצמם - שלא כ"אגודת ישראל" - בתוך הקואליציה ואילו רק ניתן להם שוב סגן בחינוך היו מצטרפים על ידי כך לממשלה. אין הם מַתנים כניסתם בדחיית חוק השירות הלאומי, שוב שלא כ"אגודה". הם שמחו כשאמרתי בתשובה לשאלתו של עיתונאי כי אברר אפשרות הרחבת הקואליציה גם על ידי שיתופם.

הופיעה משלחת רבנים ספרדים, אחד זקן ושלושה צעירים. היה תענוג לשמוע את העברית. הנושא - קיפוח הרבנות הספרדית, בייחוד בקרב העולים מארצות המזרח, על ידי הרבנים האשכנזים המשתלטים בעזרת משרד הדתות. בכל מקום של יישוב "מעורב" חזקה היא כי הרב האשכנזי הוא "הרב המקומי". הרב הספרדי מותר לו לערוך קידושין, אך אסור לו לחתום על הכתובה - זו זכותו של הרב המקומי, שהוא אשכנזי. נמצא הרב הספרדי מושפל לדרגת חזן גרידא. משל לרופא שמותר לו לבדוק את החולה אך אין ניתנת לו סמכות לחתום על תרופה. אלו בעיותיך, ישראל!

[ויטאל-חיים] מודיאנו [יו"ר מוסד-הגג של הארגונים היהודים בצרפת ו[מרדכי] שניאורסון מפריס. באו לפי הזמנת דינור לברר יחסי "יד ושם" עם מפעל הזיכרון הפריסאי [לחללי השואה] ומצאוהו בחופשה. השבוע יחזור לעבודה וייכנסו איתו למו"מ, אך רצונם להבטיח תמיכתי לאי-חיסול מפעלם. מודיאנו טען, כי מלכתחילה הבין בעצמו כי מקומו של מפעל זיכרון לחללי השואה בירושלים, אבל שניאורסון הביא לו מכתבי הסכמה וברכה מווייצמן ומבן-גוריון (מה מאוד רצה שניאורסון כי יוכל מודיאנו להסתמך גם על מכתב שלי, אך אני נשמרתי לנפשי מלהתחייב) ולכן נתן יד ליוזמתו. עתה שהרחיקו הדברים לכת והושגה תמיכת נשיא צרפת, אף הוקצה מקום למצבה מטעם עיריית פריס, שוב אין לסגת בלי בושת פנים. אמרתי כי חזקה עליהם ועל דינור כי ימצאו הסדר מתקבל על הדעת. שניאורסון, רביזיוניסט לשעבר, מצא הזדמנות להעיד לפני כי מה שאמר גולדמן בוועד הפועל הציוני על הזעזוע שגרם עניין קיביה ליהודי ארה"ב הריהו אמת לאמיתה; הוא עצמו היה אז באמריקה ונוכח לדעת.

אחר הצהריים במשרד רה"מ שיחה עם הרב מרדכי נורוק [ח"כ, "המזרחי"] בהשתתפות ליאו [כהן] ויעקב הרצוג, על ענייני המיסיון בארץ. נורוק הוא יושב ראש ועדה מיוחדת שבחרה הכנסת לעניין זה. הוועדה ישבה שבעה נקיים, שקלה וטרתה, ועתה תוהה נורוק במה לסיים את עבודתה ולאלו מסקנות להגיע. הצעתי שני רעיונות - מוסד ציבורי בלתי רשמי ומטה בין-משרדי פנימי, עם תיאום בין שניהם. הבטחתי להביא עניין המטה לממשלה.

טדי נכנס להיפרד ערב צאתו לארה"ב בעניין מילווה הביסוס. שוב על אהוד. מקווה כי יקבל הצעתי להצטרף לסגל רה"מ, רק רצונו להיות בטוח כי ההצעה נבעה מתוך צורך שיש לי בו ולא מרצוני הטוב לפתור את בעייתו.

בארבע בכנסת עליתי על הדוכן לקרוא תשובות על שמונה שאילתות לרה"מ ולשר החוץ.

מייד אחרי כן ישיבת השמונה (למעשה שבעה, יען פנחס לא בא). הִצעתי והוסכם כי אקרא ל"כלליים" ואציע להם:

א) להסכים ל-4% על מנת שאוכל להודיע ל"פרוגרסיבים" כי זוהי העמדה ועליהם להחליט אם הם מצטרפים או פורשים; זה לשם שבירת מעגל הקסמים, לבל יישארו אלה ממתינים לאלה בנקיטת עמדה ברורה;

ב) לשים קץ למיסתום בעניין סגנות החינוך או על ידי הסתלקות מתביעה זו או על ידי התפשרות עם שני סגנים; לפי גירסת נמיר מוכנים רוקח וסיעתו לדחות את עניין הסגנות עד לאחר הקמת הממשלה, על מנת שתסודר אז על יסוד הדדיות בין "הכלליים" לבין מפא"י - אם נכון הדבר, הרי יתברר בתגובה להצעתי.

סיפרתי על שיחתי עם מינץ והחברים חייבו מאוד אפשרות סיפוחם של "פועלי אגודת ישראל" לקואליציה במחיר סגנות בחינוך ובהנחה כי "הפועל המזרחי" לא יפרוש בגלל היות הסגן דתי אך לא משלהם, ורק הזהירוני פן יסית אז הפוהמ"ז את פאג"י להציג תנאים נוספים לגבי השבת, גידול חזירים וכו'.

הזמנתי לשיחה את רוקח ואת ברנשטיין אך כיוון שהשני נתפס לוויכוח על הקרטלים בא במקומו [יוסף] ספיר. ההצעה הראשונה לא נתקלה בהתנגדות. להיפך, היה רושם כי היא מתקבלת על הדעת. ספיר ניסח: "ובכן זו תהיה עמדת שתי המפלגות יחד כלפי ה"פרוגרסיבים" - אם הם מסכימים מוטב, ולא - הריהם מוציאים עצמם מהקואליציה. אמרתי: "כך הדבר". אמר: "נמסור לחברינו ונודיע תשובתם." לא כן הסעיף השני. הדברים ירדו כמהלומה. טענו: "הן ויתרנו על סגנות לרה"מ ולשר האוצר, נשארה רק סגנות לחינוך ועכשיו גם זה יורד?" אמרתי: "לא ולא, אם רצונכם דווקא בסגנות זו הריהי נתונה, אבל אל תַתנו אי-מתן סגנות לאחרים - מה איכפת לכם אם גם אחרים ייהנו?" החלו מתווכחים וטוענים שוב, כי שלושה סגנים פירושו החייאת ה"זרמים". אמרתי: "לא היא! סגן דתי אינו מחדש ואינו משבש דבר במבנה החינוך הממלכתי, שכן ממילא קיימת חטיבה מיוחדת של חינוך דתי בתוך הממלכתי, ואילו סגן כללי יש בו בפירוש טעם לפגם מבחינת ממלכתיותו של החינוך. ובכלל, הקשיתי, מדוע מגיעה לכם סגנות זו - או בכלל משהו - דווקא לרגל פרישת ב"ג? ואיך תסבירו בציבור כי פרשתם לא משום שלא ניתן לכם סגן - יען הוא ניתן! - אלא משום שלא נתקבל התנאי שלכם כי לא יינתן סגן לאחרים?" לא הואלתי כלום. ספיר אמר שוב: "מילא, נמסור לחברים" - אבל הוסיף כי אינו רואה בנקודה זו שום סיכוי להתפשרות. ורוקח ביקשוֹ רחמים לא למסור לחברים כלום. שלא לגרום להתפוצצות, אלא לשוב ולעיין בדבר.

יצאתי משיחה זו ב"רגשות מעורבים". לכאורה התקדמות - עניין האחוזים חדל להיות סלע מחלוקת ושטח הניגודים הוצר לעניין הסגנות, אך בעיה זו נשארה ממארת ואין לראות בה כל סיכוי לפשרה.

מהכנסת לתל-אביב. נסעתי עם נחום [גולדמן] המופיע איתי באסיפת "הקרן הקיימת" ובדרך ביררנו כל מיני עניינים. נחום מלא חימה על מכתבו של ב"ג לוועד הפועל הציוני - שוב שלילת זכות קיומה של התנועה הציונית כל עוד אינה מחייבת חבריה לעלייה.

במלון "דן" הקצו לי מעון של שני חדרים וחדר רחצה. הריהוט נוח ביותר והשטיחים הרופסים מעובי משקיטים כל רעש. אכלתי בחדר ורשמתי קטעי מחשבות לנאום על הקה"ק. כשהגעתי עם גולדמן ל"הבימה" היה האולם על יציעו ובמתו מלאים מפה לפה. תמהתי על קהלנו המסוגל לנהור לאסיפה כזו הנערכת על טהרת ה"ציונות" ולשמה בלבד. היושב ראש [אברהם] קמיני האריך כדרכו - בשום פנים לא סמך על הנואמים שיבואו אחריו אלא מיצה את הנושא מכל בחינותיו. דווקא [אברהם] גרנות [מנהל הקה"ק] קיצר, ודאי לשם שמירה על בריאותו ובפקודתה של מירה [אשתו]. הייתה קריאת קטעים מדברי הרמן שפירא [הוגה הקמת "הקרן הקיימת לישראל" והאוניברסיטה העברית] על ידי נער ונערה ונגינה בכינור של [לורן] פניבז'. הנואם שלפני האחרון היה נחום. חילץ עצמו בקלות מפליאה מכל חובה להיזקק לנושא הערב והפליג לעניינים אחרים לגמרי. הגיש לקהל מהדורה עממית של נאומו בוועד הפועל הציוני על תגובת יהדות ארה"ב למאורעות בארץ ומזה עבר בקפיצה למכתבו של ב"ג וקלע אליו חצי פולמוס. הנאום כולו היה יוצא-דופן במסגרת הערב ואילו סֵיפתו - ממש מעשה קונדס. חשבתי - האגיב? הן לא נאה לי להתפלמס עם חברי לדוכן גם כשזה לא הפגין רגישות יתירה כלפַי. ולעצם העניין, אם אבוא לתבוע עלבונו של ב"ג ללא הסתייגות, הרי אחטא לאמת, שכן אין לבי שלם עם אותו מכתב כלל ועיקר, ואילו אם אבוא להסתייג אגב לימוד זכות, יצא שכר הגנתי בהפסדה. קמתי ואמרתי: "עד כמה שייראה הדבר משונה ומפליא - אייחד דברי הפעם לנושא הקה"ק". וכאן סיפרתי את המעשה באותו תלמיד לא-יוצלח של בית-מדרש לתורת הדת הנוצרית, שהיה נכשל תמיד בבחינותיו בברית הישנה, עד שיעָצוֹ מישהו ללמוד בעל-פה שמות מלכי יהודה וישראל, מתוך ביטחון כי בכל גיליון של בחינה תהיה כלולה שאלה על אלה - ומשנוכח לרוע מזלו כי נפקד מקומה של אותה שאלה ולעומת זה הוא נדרש לערוך השוואה בין ישעיהו וירמיהו, כתב לאמור: "חלילה לי להכניס ראשי בין שני הרים אלה - מי אני כי אהיה משים עצמי שופט בינותם, פן אפגע בכבודו של זה או זה, מוטב לי במצב כזה למנות כאן את מלכי יהודה וישראל!" - "מוטב איפוא לי לדבר הערב על הקה"ק, כל שכן שזהו נושא האסיפה." רעם של צחוק ומחיאות כפיים החריש את דברי. ובאמת דומני בפעם הראשונה בחיי נשאתי משא מרוכז על עיקר מהותה ההיסטורית של הקה"ק כרעיון וכמפעל, שארך בסך הכל רבע שעה.

כשחזרתי למלון טילפנתי לצפורה בירושלים וסיפרתי לה פרשת הערב.

בשוכבי לישון חשתי כאב בכתף השמאלית וחשבתי כי זהו ודאי אותו מיחוש פרקים הפוקדני לעיתים - עד עתה פעם בברך ופעם במרפק.