יום ה', 24/12/1953
היום נפתח בתספורת מוקדמת במספרה הוותיקה שלי ליד כיכר דיזנגוף. משם לקרייה, לשורה של מוּעדות.
הראשון - איסר [הראל]. ביררנו כמה בעיות בעניינים המסורים לטיפולו.
אחריו עזרא דנין. הוא שולל לחלוטין את מעשי התגובה [פעולות התגמול של צה"ל] כשיטה, ומחייב מערכת אמצעי-מֶנַע והתחקוּת גם להצבת תריסים וגם לפגיעה מחושבת במקורות הרע. הדבר יחייב הקמת מנגנון ורשת קשרים יש מאין. יעברו חודשים בטרם נראה ברכה, אך ככל שנקדים להתחיל נקדים להשיג תוצאות. אין הוא עצמו בא בחשבון לניהול הפעולה - משעבר את גיל החמישים שוב אינו מסוגל לקצב של מאמץ משנים עברו - גם אינו רוצה לנטוש גידול תפוחי-אדמה ושאר יוזמות, אבל הוא מוכן ומזומן לכל עצה ועזרה ותושייה. יתר על כן, לא יהיה כל סיכוי של הצלחה אם הפעולה לא תיעשה על ידי הצבא עצמו ובלב שלם. השאלה היא אם המַטה מוכן לכך.
שאול [אביגור] בא לברר עניינים שבתחום התעניינותו עכשיו [יהדות מזרח אירופה].
[ראובן] ברקת הופיע לשיחה יוצאת-דופן במקצת - על המצב הפנימי במפלגה. נתכוון להזהירני בפני כיווני התפתחות המובילים ליצירת קבוצות לחץ ומרכזי תאוות שלטון.
נתקבלו מברקים מניו-יורק על האנדרלמוסיה במועב"ט. אחת הנקודות הסתומות - התפקיד של ארה"ב בנסיגה מהטיוטה הקודמת. [הנרי קבוט] לודג' [נציג ארה"ב באו"ם] ואנשי מחמ"ד טוענים כי ידם לא הייתה במעל ורק בעלי-בריתם נתפסו לפיק ברכיים, ואילו הללו נשבעים כי אנשי ארה"ב היו בעצה אחת איתם לגבי כורח הוויתורים לשם השגת רוב של שבעה. המדאיג ביותר - מברקו של אבא על היותו על סף אפיסת-כוחות גמורה ורצונו לצאת מייד לנופש בפלורידה. הרצתי לו מברק בו הבעתי הערצה למאמץ שמעל לכוח אנוש שעשה בשבועות האחרונים והוספתי תפילה כי יחזיק מעמד עד סוף המערכה.
מייד לאחר ארוחת הצהריים יצאתי עם הרמטכ"ל לצריפין ליום התותחנים. האזכרה וטקס הנטיעה השנתיים לחללי חיל התותחנים נכרכו הפעם יחד עם חג העשור לתותחנים מימי מלחמת-העולם השנייה. בעצם הוזמנתי על-ידי אלה, אך מששמע הצבא כי אבוא לצריפין הפציר בי לבוא לטקס השנתי. במחנה חיל התותחנים בצריפין התאספו אנשים משלושה סוגים - פלוגת תותחני צה"ל, מי שהיו תותחנים במלחמת-העולם וקבוצת הורים שכולים - בבואה של קיבוץ גלויותינו. במשך השנה וחצי האחרונות נפלו בשורות צה"ל כ-25 תותחנים - סיפרה מפתיעה. בנאומי הזכרתי נשכחות על החשיבות המיוחדת שנודעה לחדירתנו לחיל התותחנים בצבא הבריטי, שנתנה אותותיה בהקמת חיל התותחנים של צה"ל, וציינתי שלבים בגידולו של אותו כוח ונתיב הייסורים שבו עברו אותם מתנדבים עד שהגיעו לגיבוש ראשון ב"בריגדה". בטקס נטיעת העצים נשמע בכי רב והיו אימהות שהתייפחו ומיררו בבכי ומיאנו להתנחם. ניגשתי אל נער בן שש שטרח בהידוק הקרקע סביב שתיל שנטע זה עתה. על ידו עמדה אישה צעירה. העץ היה נטוע על שם בעלה שנפל ב-1951. יש לה עוד ילד, שנולד אחרי מות אביו.
חזרתי במכונית הרמטכ"ל כלפי תל-אביב לפגוש בדרך את צפורה. ניגשנו לחולון לומר שלום לזקנים עם עקירתנו מסביבתם ומשם עלינו לירושלים. עם כניסת צפורה הפעם לבית ברחוב סמולנסקין הושלמה השתקעותנו המחודשת בעיר הקודש, לאחר הפסקה של שש שנים ומחצה.
בשש בביתי ועדת השמונה. נכחו רק שישה. גולדה ופנחס לא הופיעו. גולדה הודיעה ליצחק נבון, כי יש לה ישיבה אחרת. פנחס אמר כי "ישתדל לבוא". זיאמה תמה על היעדרם. שאל "מדוע לא באו?" חשבתי: "משום שלא ב"ג הזמינם לישיבה". סימנים מרנינים של רוח שיתוף-פעולה והיענות לקריאה, וכאילו הפגנת אדישות לגורל הממשלה.
בשורות חדשות היו בפי אשכול. יוסף יעקבסון בא אליו למסור, כי מסתמנים מוצָאים משני המצרים: אשר ל"אחוזים" - פשרה חשבונית חדשה; תחת 4% במקום 5% - חמישה מקומות בכנסת במקום 5%! על ידי כך משתמרת הסיפרה הקדושה 5 בעוד שלמעשה יורד האחוז ל-4. ואשר לסגנות במשרד החינוך, יש סיכוי שה"כלליים" יסכימו לדחות את העניין עד לאחר הקמת הממשלה, על מנת שאז יינתן להם סגן זה על יסוד הדדיות, זאת אומרת מפא"י תקבל תמורתו סגן באחד ממשרדי "הכלליים".
קבענו, כי יש קודם כל לרכז את כל המאמצים בהבאת ה"פרוגרסיבים" לעמק השווה עם "הכלליים" בעניין ה"אחוזים".
ארגוב מסר על שיחותיו עם בן-אהרון. זה שאל:
א) הנסכים לשלב "ביסודות מדיניות החוץ" אשר ניסחתי משהו על אי-הזדהות? [עם אחד הגושים העולמיים]
ב) הנסכים להוסיף על המקרים בהם נדחה מענק - פגיעה בחירות הפיתוח?
ג) הנסכים כי בעניינים מסוימים, אשר ייקבעו במיוחד, תינתן להם רשות להימנע בכנסת?
ארגוב ענה שלילית על א', חיובית על ב', ואמר כי יתייעץ על ג'. בן-אהרון לא אמר כי תשובה חיובית על שאלותיו תבטיח כניסת מפ"ם לממשלה, אלא שהדבר יאפשר לסיעה ב' לערוך מסע על פני כל הארץ, בדומה למסע שערכו לאחר משפט פראג [של אורן ואורנשטיין], והתוצאה תהיה גירוש אנשים (זאת אומרת הפעם ריפתין?) ושידוד מערכות במפ"ם.
כן מסרו חברים, כי חטיבת [דוד] ליבשיץ [וחנה למדן] גמרה אומר לחזור למפלגה והצעירים שבה דבקים בייחוד ברעיון זה ["סיעה ב'", שעיקרה זרם הקיבוץ המאוחד במפא"י וחלקה אנשי עיר ובתוכם ליבשיץ ולמדן, פרשה ממפא"י ב-1944 ונתקראה "אחדות העבודה"; ב-1948 התאחדה עם מפ"ם; ב-1953 פרשה הקבוצה העירונית שבראשה חה"כ ליבשיץ ולמדן ממפ"ם וב-1954 הצטרפה חזרה למפא"י].
ב-8 באתי לסוכנות לפתיחת הוועד הפועל הציוני, אבל הישיבה נפתחה באיחור רב. בינתיים ניגשו אנשים ונשים שבאו מארה"ב, מקנדה, מאנגליה, מצרפת ומדרום אמריקה ללחוץ יד ולברך.
פתח שפרינצק בנאום כתוב ואחריו בירכתי קצרות. [ברל] לוקר מסר דוח נרחב וצר היה לראותו בקלקלתו - עלבון למעמד ולעבָרו הוא. הרמה - להתפלץ! היעדר מוחלט וגמור של קורטוב רעיון וזיק השראה. נמיר שיגר לי פתק [ברוסית]: "ז'יבוי אוּזַ'ס - פולנויֶה סובראנִיֶה פוּסטוֹט!" [אימה חיה - כל כתבי הריק].
לעומת החיוורון והטיח התפל של לוקר הבריק נאומו של נחום [גולדמן] שבעתיים. מלאכת מחשבת במבנה ובביטוי וכולו התזת ניצוצות של מחשבה וחדירות נוקבות של ניתוח. הרעיון המרכזי היה זה שאני דוגל בו מאז 1948 - השפעתם הניצחת של מעשי המדינה על מעמד העם כולו בעיני אומות העולם והאחריות המתחייבת מזיקה זו.
