צעדים להרכבת ממשלה - יום ד', 9/12/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  צעדים להרכבת ממשלה - יום ד', 9/12/1953

 


צעדים להרכבת ממשלה

 

יום ד',  9/12/1953

 

יום מימים הוּחַס [פסוק מתפילת "יום מימים" מאת הקליר, מוסף יום כיפור] - היום הטיל עלי הנשיא להרכיב ממשלה!

איחרתי קום ובקושי הספקתי להגיע לבית הנשיא למועד הקבוע - 9. בסימטת אלחריזי ארבו לי צלמים. על פתח הבית צבאו עיתונאים. עברתי את כל המחסומים האלה "פָּסֹחַ על הנחשים וחָמֹק מתחת לְחָרֶב" [פסוק מתוך "הציץ ומת"; ח"נ ביאליק, שיר אהוב על מ"ש], עד שהגעתי למחוז חפצי והרסתי פנימה לחדרו של הנשיא. מצאתיו פשוט ואציל, נפשי וחגיגי. אמר דברים חמים וכנים עלי ועל כישרונותי ועל סגולותי ועל יחסו אלי מאז ומעולם. סיפר על פרשת פגישותיו עם הסיעות אתמול. "הפרוגרסיביים" תמכו בי בפה מלא. סיעות אחרות הסתפקו באי-הבעת התנגדות. עניתי מה שעניתי. קמנו והתנשקנו ולחצנו יד. בצאתי אמרתי לעיתונאים מה שאמרתי ושוב הייתי מטרה למצלמות .

משם לכנסת. הגשתי לחברים את נוסח יסודות מדיניות חוץ. ארגוב, נמיר וזיאמה העירו הערותיהם, רובם נכוחות ולעניין. על יסוד אלה חיברתי נוסח מתוקן ויצא מיסמך לא רע.

בכנסת למטה שמעתי שני נאומים מפוצצים ונבובים - אחד מפי וילנסקה ואחד מפי סנה - שבאו להסוות את הציות לפקודות מוסקבה בחיפוי של דאגה לגורל העם היהודי. בתשובתי הודעתי כי את העניין אביא לדיון בוועדת החוץ בבוא מועד, אבל את הצעותיהם של מק"י-סנה הצעתי להסיר מסדר-היום. כך נתקבל.

באתי למשרד וכאן חיכתה לי אפתעה מרנינה: מברק מללה מניו-יורק וזה לשונו: "אף אני נבחרתי - "פי-בֵיתא-קַפה." לא האמנתי למראה עיני - אין כבת הזאת, אמרתי לעצמי, שבקלות כזאת, כאילו בשחוק, היא זוכה בהצטיינות האקדמית הגבוהה ביותר. לא התאפקתי וסיפרתי למזכירים, אך הללו לא התרשמו ביותר, מאי-ידיעת העניין. לעומת זה, כשבישרתי את הדבר לליליאן הקנדאית - נדהמה ופערה פיה וכאילו נשימתה נעצרה.

מייד טילפנתי לצפורה והרצתי מברק תשובה: "יופי אדיר – נשיקות למכביר – נפצחה בשיר – לניצחון המזהיר".

כל היום הייתי מתרונן מאושר.

המברקים האחרונים מניו-יורק מעידים על מאבק נמרץ ועקשני המתנהל שם להשגת נוסחה מתקבלת על הדעת במועב"ט בעניין עבודת הירדן. לפי הרושם, הוטבו הסיכויים. ארה"ב נוטה בהחלט לחסד ורק אנגליה פָּניה לשבט.

ב"מעריב" מאמר של קרליבך בדיוק לפי הקווים שהצעתי לו אתמול, אלא כמובן בתוספת רשעות ועוקצנות קרליבכית הן כלפי מפא"י הן כלפי "הכלליים" - נופך שאי-אפשר לו בלעדיו.

בדרכי מהמשרד הביתה סרתי לכנסת והתייעצתי עם ארגוב, נמיר וזיאמה על הנוהל שעלי לנקוט בפגישתי עם ראשי הסיעות.

אחר הצהריים טיפלתי בניירות וב-5 הגעתי לגימנסיה של רחביה לחגיגת יובל של בן-ציון דינור במלאות לו שבעים שנה. ישבתי ראש. האולם היה קר אבל מלא: אנשי המכללה ומשרד החינוך, מורים, סופרים וכו'. פתחתי בנאום. אחרי נקראה הרצאת [אליעזר] ריגר [מנכ"ל המשרד] על פועלו של דינור כשר חינוך - פרשה מאלפת ביותר על ארגון החינוך בארץ על יסוד החוק החדש. לבסוף הירצה [פרופ' גרשום] שלום על דינור כהיסטוריון. בסיכומו של דבר היה ערב רב-תוכן.

בערב בבית נפגשתי עם רוקח וברנשטיין, שבאו לפי הזמנתי. העדיפו המשך המו"מ בין הגופים הקיימים. הניחו כי יסתיים ביום ג' ואז יתברר המצב. ביקשו כי אחזיק עצמי כעתודה להתערב במקרה של משבר או שיתוק. אמרתי כי אל להם להניח ותרנות יתרה מצדי על זו של חברַי. אמרו כי לא הוויתורים העיקר אלא "האווירה". אצלם אין עד היום הרגשה של שווי זכויות בממשלה - אין הם אדונים גמורים למשרדיהם ואילו בממשלה בכללותה נחתכים עניינים לפי הכרעות קודמות שאין להם חלק בהן. סתרתי הנחות אלו, אך הוספתי כי אם זוהי ההרגשה מה בצע במו"מ, הן רק בעבודה משותפת בחיי יום-יום אפשר לעקור קובלנות כאלו.

אחרי שהלכו עטתי על הניירות.

 

העתקת קישור