יום ג',  1/12/1953

בבוקר קראתי למנכ"ל ופשוט נזפתי בו על הזנחת עניין התרגום לאנגלית זה שנים אצלנו.

ריכזתי את רשימותי על ההשגות שנשמעו בוויכוח כהכנה לתשובה, אך כשבאתי לכנסת ב-11 לחידוש הוויכוח נוכחתי, כי לא יגיע תורי לענות היום. דיברו עד קרוב ל-2 ותשובתי נדחתה ליום ב' הבא. גם זו לטובה - אספיק להתכונן באופן יותר יסודי.

ב-2.30 אצלי בבית ישיבת "השמונה". שני סלעי המחלוקת עם "הכלליים" - סגנות במשרד החינוך ועניין 10 האחוזים [שדרשו "הכלליים" כ"חסימה" בפני מפלגות קטנות בבחירות לכנסת].

לדבר הראשון מסרב דינור ומאיים בהתפטרות;

לשני - הפרוגרסיביים, המאיימים באי-הצטרפות לקואליציה.

סיכומנו היה כי בשום פנים לא ניכנס לקואליציה עם "הכלליים" בלי הפרוגרסיביים ויש לנסות להשפיע עליהם כי לא ימרדו נגד נוסחה של 5 אחוזים, ואחר כך להיאבק עם "הכלליים" כי יסכימו גם הם לצמצום ההגבלה. קיבלתי על עצמי לברר את העניין תחילה עם [פנחס] רוזן. כן התנדבתי להשפיע על דינור כי לא יהפוך הקערה על פיה על ידי התפטרות באם עניין הסגנות בחינוך ישמש סלע-מחלוקת יחיד שבגללו לא תקום הקואליציה.

ב-3.30 ישיבה מכרעת של ועדת השרים לחוץ וביטחון לשם החלטה על הרמטכ"ל. אי-האמון מצד האופוזיציה לדיין בעינו. מוכרח הייתי למסור על רמזו של מקלף, כי לפי הרגשתו אין הוא רצוי לשר הביטחון החדש. לבון קירטע אך שוב לא אמר דבר. ב"ג לא ראה ברירה אלא להעמיד את החילופין להצבעה ובפעם הראשונה אושר מינויו של רמטכ"ל לא פה אחד אלא ברוב.

הייתה תגלית מלבבת בתחילתה של אותה ישיבה. בטרם התיישבנו אמר ב"ג על משהו כי הדבר טעון בירור. הגבתי בצחוק, כי חזקה עליו לברר את העניין כשיהיה לו פנאי בשדה-בוקר. התריס: "מי אמר כי אני הולך לשדה-בוקר? מעולם לא הכרזתי על כך. מניין לקחו העיתונים את הדבר? על יסוד מה פירסמו?" - הדברים נאמרו באוזני כל והכל חייכו או צחקו. לוי אשכול: "ודאי, ודאי, אין לזה כל יסוד, אנחנו הקימונו בינתיים את הצריף על לא דבר!"

לי ברור, כי ב"ג מכין לו נסיגה ממישלט שדה-בוקר.

ב-4 ישיבה שלא-מן-המניין של הממשלה על בעיית חברת החשמל. לאחר שגמרנו סוף סוף עם החברה על קניית מניותיה, שפירושה למעשה העברת המפעל, אם לא כליל אזי בעיקר, לרשות הממשלה, קמו "הכלליים" ועירערו על כל ההסדר והחלו מושכים חזרה להצעה הקודמת של שותפות הממשלה והחברה. היה ויכוח טרדני ועקר. נוכחתי לדעת שוב איזה יושב-ראש כביר יכול להיות ב"ג כשהוא נותן דעתו על העניין - אין כמוהו אז למהירות תפיסת העיקר והצגת העניין על רקעו הנכון. היה תענוג שכלי וסיפוק מוסרי לשמוע אותו מוקיע את שגרתיות מחשבתם של "הכלליים", שדגילתם הנוקשה בהון הפרטי כעיקרון מופשט מביאה אותם לתלישות גמורה מהמציאות המשקית ולהתכחשות לעניינים חיוניים מובהקים של המדינה. כל עוקצו של העניין נעוץ במצב המשונה שנוצר: לא הממשלה להוטה כאן אחרי הלאמה, אלא החברה מטילה עצמה על הממשלה ומבקשת לעצמה פורקן מהמעמסה ומיפלט מהאחריות: אין בכוחה לגייס את ההון הדרוש להרחבת המפעל כדי להדביק את קצב גידול המשק; הצעת השותפות באה ביוזמת הממשלה; שותפות פירושה הטלת עיקר נטל גיוס ההון על הממשלה, בלי שליטה מכרעת במפעל; ההסכם הקודם, על יסוד שותפות, הניח ממילא פתח לחברה לכפות על הממשלה את קניית המניות, אבל במחיר בלתי-קבוע מראש, בעוד שההסכם החדש מאפשר את הקנייה לאלתר, במחיר ברור. אף על פי כן, משום דרכי שלום, הוסכם להציע שוב לחברה ברירה בין ביצוע ההסכם האחרון או שיבה לקודם.

לאמיתו של דבר, ולאחר כל ההוכחות ההגיוניות מצדנו לגבי יתרון ההסכם האחרון על פני הראשון, אין לי ביטחון כי באמת היינו מוכרחים לזנוח את ההסדר שהסכמנו לו בראשונה, גם משום שאין בו חיסול החברה הקיימת וגם משום עצם הפסול שבחרטה על הסכם שכבר נעשה ואושר. בכל העניין הזה פעלנו תחת לחצו הנמרץ של דב יוסף - אינני יודע אם לפי מיטב התבונה. בסוף הישיבה עוררתי בעיית הפקידות הגבוהה [בשירות המדינה] המאיימת בשביתת אזהרה ביום ה'. הם קוראים לזה "היעדרות מעבודה" - כמחאה נגד קיפוחם במשכורת ואפלייתם לרעה מהעובדים בעלי הכשרה אקדמאית. זוהי רעה חולה שעלינו, מוקדם או מאוחר, לחסלה. הצעתי להטיל על שלושה שרים להיוועד עם ועדת הפעולה והדבר הוטל עלי, על גולדה ועל [יוסף] ספיר.

הישיבה ארכה למעלה משלוש שעות. כל הערב בבית עסקתי בניירות ואיש לא הפריעני.