יום ד', 11/11/1953
מוקדם בבוקר טילפנתי לצפורה בתל-אביב מאחר שאמש לא התקשרתי איתה, בגלל השעה המאוחרת ו"מצב הרוח".
ב-9 הגעתי למשרד הרבנות. מצאתי שם את החתן והכלה; הורי החתן ואחיו אלקנה עם רעייתו; אם הכלה שראיתיה בפעם הראשונה והיא אלמנת מכרי הוותיק בן-דוד, .R.S.M [רב-סמל גדודי] של הגדוד העברי הא"י במלחמת-העולם הראשונה; כל חברי לשכתי: שמאי, זאב, ליליאן ופוריה; ועוד כמה עובדים ממשרד החוץ. החופה והקידושין היו כדת וכדין. הרב שקידש העיד לפני בגאון כי הוא שקידש את בני קובי ורנה ב-1947, כאשר הייתי בניו-יורק. הוא זוכר כי הזוג בא אז מהנגב [מקיבוץ חצרים]. שמחתי על עדות חיה ומוסמכת זו כי אכן נישאו קובי ורנה כדת משה וישראל.
נסענו לדירת אלקנה בקטמון לכוס משקה ורק אחרי 10 הגעתי למשרד. חתונת עליזה היא השישית בלשכתי - לוי אלון, ליליאן, ורדה [וולפסון], פועה [אראל], אורי ועליזה.
מצאתי את המזכירה החדשה שירשה את מקומה של עליזה כבר מכהנת פאר ליד השולחן. שמה בבה ינאי, אשת עובד משרד החוץ, שניהם היו באנקרה וחזרו זה לא כבר. אומרים עליה כי היא אחת הפקידות המוכשרות והיעילות ביותר שבמשרד. פוריה המסכנה נשאה נפשה למשרה זו והיה לי אולי יותר נוח איתה, אך לאחר שיקול באתי לידי מסקנה כי מוקדם להטיל עליה תפקיד זה המחייב יתר בגרות וגם שליטה רהוטה באנגלית.
יעקב הרצוג בא להציע הפגשת [הבישופ ג'ורג'] חכים [ראש הכנסייה היוונית קתולית בישראל] ו[מונסיניור] ורגאני [נציג בישראל של הפטריארך הקתולי שבמזרח-י-ם] עם [הבישופ] מק-מהון [האמריקני] בנוכחותו, למען יעידו באוזני מק-מהון על בעיות העדה הקתולית שפתרנו לשביעות רצונם ועל ידי כך יוציאו קצת רוח ממפרשיו. אישרתי. יעקב הראה לי אגב כך מיסמך מאלף ביותר: מכתב של רוקח, כשר הפנים, לכומר של כנסיית "דורמיציון" [בירושלים], בו הוא מבשר כי הממשלה בישיבתה מיום כך וכך החליטה להחזיר לכנסייה את הרכוש הגרמני-הקתולי. מה עניינו של שר הפנים לעסוק בענייני החזרת רכוש שאינם נתונים כלל לסמכותו ולא עוד אלא לגלות לצד המעוניין החלטה פנימית של הממשלה, אשר גילויה מכשיל מראש את המו"מ? יש רק סברה אחת: עורך הדין של הגרמנים בעניין זה הוא [אלפרד דוד] לבהר מיודעי, מי שהיה קצין מחוז בטבריה בימי המנדט ונפסל מלשרת את המדינה, המשתייך למפלגת "הציונים הכלליים" ולכן נהנה מעזרתו של רוקח. שערורייה מאין כמוה - אך אופיינית לשר הפנים שלנו, שאין לו מושג מהכללים הראשונים של התנהגות בעסקי שלטון.
קראתי לבנדור להתייעצות על בעיית העזרה הצבאית של ארה"ב. [יעקב-ג'ק] זנזיבר, הקבלן היהודי אמריקני הסולל כביש לאילת ומייבש את החולה, בטוח כי אפשר להשיג הקצבה מקרן העזרה הצבאית [של ארה"ב] להשלמת הכביש. זה כשלעצמו מחייב פנייה למחלקת המדינה - מה גם שבכלל עלינו לתבוע חלקנו בהקצבת 30 המיליון [של "קרן העזרה הצבאית" האמריקנית].
ליאו בא להוסיף קובלנות על אלו שהשמיע אתמול. המידות השוררות אצלנו יש בהן באמת ממורשת סדום. ליאו חיבר פעם [טיוטת] חוקה לישראל שזכתה לשם ולתהילה בארצות שונות, בעיקר בארה"ב. עכשיו חיבר משרד המשפטים חוק-יסוד על הכנסת ולא עלה על דעת איש באותו משרד לשתף את ליאו. זאת ועוד. באותה חוקה המציא ליאו חידוש על אופן בחירת השופטים. לימים נתקבל חוק על כך בדיוק לפי קווי הצעת ליאו, אך איש לא מצא לנחוץ להזכיר את המקור. אמירת דבר בשם אומרו אינה מהמצוות אשר משרד המשפטים שוקד על קיומן.
יש לליאו רעיון על חיבור חדש - תיאור עיתונאי חי של פרשת ההסתננות על כל פגעיה, מתוך הסתכלות בחיי הספר ומסירת חוויות ממקור ראשון. הדבר נתקבל על דעתי ויעצתי לליאו לסדר את העניין עם מויש פרלמן.
הכתבתי מכתב מפורט ל[חיים] יחיל על עניין מועדון פא"ן והצורך לצמצם את השתתפות הגרמנים ולדאוג לטיבם של אלה שיבואו.
ב-12.30 ניגשתי אל שפרינצק בכנסת לפי בקשתו. מסר לי רעיון שניסה להרכיב לווטסון - כי מפלגת העבודה [הבריטית] תכריז על היות ההסכם עם מצרים מותנה, לדידה, בכריתת שלום בין מצרים וישראל, הכרזה שישתמע ממנה כי המפלגה מתחייבת לנהוג לפי עיקרון זה בהגיעה לשלטון. רעיון לא רע, העולה בד בבד עם כל קו פעולתנו בלונדון. סיפרתי לשפרינצק כי ניי ביוואן, העומד לבקר במצרים כאורח הממשלה, מתכוון לשוחח עם נגיב בכיוון זה (אגב, ניי מבקש הזמנה ממשלתית לבקר בישראל).
עניין אחר המעסיק את שפרינצק - בעיית הוויכוח המדיני בכנסת. כדרכו הוא נתון במועקה תחת לחץ האופוזיציה ומתקשה להחזיק מעמד. האומנם גזירה היא, כפי שהחליטה הממשלה, להמתין עד גמר הדיון במועב"ט? שמא אפשר ללמד היתר? או לפחות למסור סקירה בשבוע הבא, על מנת שהוויכוח יבוא כעבור זמן? הסכמתי לעיין בדבר בתחילת השבוע, לאור ההתפתחות בניו-יורק עד אז.
בסוף השיחה הגיע שפרינצק אל הנושא: ההתפטרות ומה לאחריה! ביקש לתהות מפי על שורש הפרישה. אמרתי, כי גם אני טרף לניחושים. מסתבר, כי ב"ג אינו סתם עייף ממשיכה בעול, אלא אינו מסוגל להתבוסס בשיגרה באין על הפרק מיבצעים נועזים המבטיחים תוצאות גדולות: מיפנה בעלייה לקראת גיאות חדשה, שלום עם הערבים - או מלחמה שנייה, וכיוצא באלה. המאבק האפור עם קשיי יום יום הוא המתיש כוחו. הווה אומר לא משום המשך המתח הגבוה הוא פורש, דווקא מהיעדר המתח הגבוה.
שפרינצק "הצהיר" כי הוא רואה בי את המועמד היחיד. לא יכולתי להתרעם, חלילה, על הצהרת אהדה ותמיכה זו, אך אילו ידע כמה קשה לי להסתמך דווקא עליו בתוך התסיסה שקמה סביב בעיית היורש! הוא עצמו מלגלג מרה על שני עמודי "הפועל הצעיר" [המפלגה שבהתאחדה עם "אחדות העבודה" בשנת 1930 קמה מפא"י] לשעבר שנפלו כליל קורבן להשפעת ב"ג - אשכול ולבון - בחינת בנים גידלתי ורוממתי... אמרתי לו: אולי בכל זאת גולדה תהיה רה"מ?
ירדתי לתל-אביב עם שמאי וב-4 בדיוק הגעתי לארמון ההסתדרות. שוב סלדתי בהשתוללות הפאר הבזבזני של היכל העבודה הזה והתברכתי בלבי על הצנע הסגפני ממש של ביתני משרד החוץ. איזו הזדמנות הייתה כאן להפגין מופת חינוכי של חיסכון וצמצום וכיצד השכילה ההסתדרות להוקיע לראווה את היפוכם הגמור. כישלון מוסרי מפוצץ שאין לו כפרה!
עד שהחלה הישיבה הרציתי לאשכול עניין ICI והבטיח להכניס מייד ראשו לעובי הקורה יחד עם אנשי מסחר ותעשייה.
לכתחילה הייתי סבור, כי ישיבת המרכז תהיה קצרה ביותר, שכן לא שיערתי כי ייתכן ויכוח לאחר תשובתו הסופית של ב"ג. אך למרכז מפא"י היגיון משלו אשר אין כלל לשער דרכיו הנלוזות. ב"ג עצמו בא באיחור. היו"ר ארגוב קרא שוב איגרת ממנו, הפעם למרכז, בה הוא מודיע נחרצות - עם כל הצער והכאב, המובעים בלשון כנה וחברית - על החלטתו לפרוש מהממשלה. אך כילה ארגוב את הקריאה וכבר הורמו ידיים מכל עבר. נואם אחר נואם התריע מחדש על ההתפטרות כאסון וקרא למרכז לא לקבלה - לכנס מועצה, לקרוע שערי שמים, רק לא לקבל הדין. משנאמו כעשרה הציע מישהו להפסיק את הוויכוח. שוב הייתה הזדמנות לעצור את שפך הדיבור שלא הייתה בו אלא השפלת המפלגה על-ידי הוקעת אוזלת ידה, אך הרוב הצביע נגד. נאמו עוד למעלה מעשרה עד שסוף סוף נסתיימה התשפוכת. אכן, בהמשך הדברים הופיעו כמה חברים שתבעו בתוקף-ביטוי ובכוח מוסרי רב להניח לב"ג לעשות כאשר לבו חפץ. אף על פי כן, עיקר רושמה של ישיבה זו היה מדכא ביותר. כמה חברים נאמנים וטובים כאילו לא חשו איזו תעודת עניות הם נותנים למפלגה וכיצד הם מחמירים את התקלה והופכים אותה בידיים לשואת חורבן על ידי הפגנת האימה בפני נטישת ב"ג את רסן ההנהגה. "שלושים שנה הלכתי אחרי ב"ג, מעולם לא חלקתי עליו, המפלגה כולה מלוכדת סביבו, איך נחזיק מעמד בלעדיו, איני מתאר לעצמי כיצד נוכל להמשיך, אנו עומדים מול תהום, נשקף לנו הרס גמור, אסור לנו להיכנע, הוא מוכרח לחזור בו, נכנס מועצה - נכנס ועידה - נפנה אל ציבור הפועלים - בשום פנים אל נקבל את ההתפטרות" ועוד כהנה וכהנה. האוזניים צללו לשמע ההיסטריה!
לתוך שטף זה של דברים כנים, שהשמיעום אנשים אחוזי פחד עד לשיתוק כל מחשבה על העתיד במקרה אם לא תועיל כל ההתייפחות וב"ג בכל זאת ועל אף הכל יפרוש, נשתלבה גם נעימה מסוג אחר לגמרי. חיפה התנבאה כאן בסיגנון משלה. מנהיג ה"גוש" הזה [אבא חושי] לא הואיל, כמובן, לכבד את הישיבה בנוכחותו, אך שלוחיו עשו מלאכתו באמונה: ברמזים שקופים תלו בצמרת המפלגה את קולר הליכתו של ב"ג; הסתמכו על הגירסות המתהלכות בציבור על הסיבות "האמיתיות" של ההתפטרות; תבעו כאילו בשם הציבור את עלבונו של ב"ג מידי חבריו שבממשלה ובמזכירות המפלגה; בקיצור ובפשטות גילו מזימה ברורה לעשות את העניין חומר לנירגנות ארסית והרסנית אשר מעולם לא ידעה המפלגה כמותה.
[משה] קיטרון שישב על ידי אמר לי כי המנהיג החיפני אמר בחוג חבריו, כי ב"ג הוא האיש היחיד שיש עדיין בכוחו לאחד את המפלגה. המסקנה ברורה - משיפרוש ב"ג שוב לא יישאר במפלגה כוח מאחד, ואיש הישר בעיניו יעשה. פריקת מרות המפלגה, הנוהגת ממילא באותו סניף, תוכל להיהפך אז לקו רשמי, מוצדק עקרונית ותוכניתית.
שלחתי לב"ג פתקה כי הוא חייב לקרוא אליו את אבא חושי ולהזהירו על התוצאות ההרסניות של הקו שהוא נוקט. הניד לי ראש לאות הבנה והסכמה.
כאמור, היו שדרשו לתת לב"ג ללכת. אחדים מאנשי "איחוד הקבוצות והקיבוצים" הרימו את ההליכה לשדה-בוקר על נס כצעד מוסרי נעלה, העתיד לחדש פני התנועה החלוצית ולשמש מופת לרבים. שלמה לביא לא נקט קו זה - הוא רק תבע בפשטות עמוקה של ביטוי אנושי להכיר בזכותו האישית של ב"ג להסתלק ממשימה לאחר שנשתכנע כי לא יעצור כוח להוסיף שאת בה; דווקא לאחר שהעמיס על עצמו משימות עצומות כאלו - זכותו היא להסתלק לדל"ת אמותיו, ועוד תהיה ברכה בהסתלקות זו. לעומת זה, [אברהם] הרצפלד כאילו שש להזדמנות להתאכזר כלפי ב"ג ובהרמת קול רגשנית התריע נגד קבלת ההתפטרות. [שמואל] יבנאלי הפליאני בהצטרפותו לדרישת כינוס מועצה. גולדה הייתה היחידה מבין השרים שהשתתפה בוויכוח והגנה על זכותו הסופית של ב"ג להחליט בעצמו על עתידו.
לקראת סוף הבירור ביקשתי אף אני רשות דיבור, מתוך התגברות על לבטים קשים, אך בינתיים הוכנסה שוב הצעה להפסיק את הוויכוח והפעם זכתה ההצעה לרוב, ואילו היו"ר לא הגיע בגמישות התמצאותו להבין, כי מותר ואולי חובה להוציא אותי מהכלל.
היה בדעתי לומר, כי לאחר שמיציתי כל התקוממותי נגד ההתפטרות בדבַרי בוועדה המדינית שוב אין עומד בי כוחי הנפשי לחזור על הדברים כאן ולכן לא אומר מילה לגוף העניין וברצוני רק להבטיח את החברים בכל לשון של ההדגשה כי כולנו כאן בדעה אחת ואין ההבדל אלא בין אלה שכבר עברו בכל מדורי השכנוע והתוכחה ונתברר להם כי כלה ונחרצה, ובין אלה שבתמימותם עוד סבורים כי אפשר לקרוע רוע הגזירה בדבר שפתיים. את אלה יש להזמין לפקוח עין ולראות המצב כמות שהוא.
עוד באמצע הוויכוח שלח לי ארגוב נוסח הצהרת המרכז אשר חיבר. ערכתי אותו סגנונית, מחקתי מילים מיותרות והוספתי כמה הגדרות לתפקידו של ב"ג בהנהגת העם והתנועה. נוסח זה הציע ארגוב כהחלטת המרכז, ולאחר כמה ניסיונות שווא מצד אחרים להשפיע על המרכז נגד קבלת ההתפטרות ובעד כינוס מועצה - נתקבל נוסח זה פה אחד, זאת אומרת ללא התנגדות. הרוב הגדול הצביעו בעד, אבל כשתי עשרות עמדו במרדם ונמנעו.
הישיבה נמשכה עד שבע ומייד הוכרז על כינוס הוועדה המדינית במעון מרכז המפלגה, ללא הפסקה.
בתחילת ישיבת המרכז עברתי בחטיפה על התיק שנתן לי שמאי ומצאתי מברק חשוב ודחוף ביותר מאוברי. אין הוא מסתפק לגבי קיביה בחזרה על הבעת הצער שהייתה כלולה במישדר של רה"מ, אלא הוא מבקש רשות לומר בעניין זה דברים הרבה יותר מפורשים ומאוד מרחיקים לכת - דברים שמשתמעת מהם למעשה "התנערות" ממעשה קיביה ואשר יש לפרשם כהתחייבות לא להיזקק להבא למעשי תגובה בכלל. באותו מברק מרהיב אוברי עוז בנפשו לציין כי הודעתו של רה"מ לא הצטיינה לא באומץ לב ולא בגילוי לב וכי מעטים קיבלו את הסברתו כאמיתית. הוא טוען, כי גינוי חריף של מעשה קיביה עלול להיות לנו לרועץ רציני ביותר לגבי עתידות מעמדנו הבינלאומי וכי הדרך היחידה לרכך את ההחלטה שתתקבל היא הקדמת הצהרה מצדנו, אשר לא רק תביע צער על קיביה אלא תשלול את המעשה מעיקרו.
ראיתי כי לא נוכל לתת לו סמכות להצהיר כזאת, כל עוד מדיניות הממשלה לגבי מעשי תגובה בכלל קיימת ועומדת. משבא ב"ג לישיבה שלחתי אליו את המברק בצירוף פיתקה, בה ביקשתי לא להתקצף על אוברי, הנתון במצר איום, ולעומת זה לנסח הצהרה מתקבלת על הדעת, שכן לא נכון לאשר את נוסח ההצהרה שהוא מציע למסור.
תגובותיו של ב"ג, רשומות בשולי המברק הצפון, באו בשרשרת של נְפָצים. לגבי ההנחה כי הסתייגות יותר נמרצת מצדנו תרכך את הגינוי - "אבן הוא ילד אם הוא חושב כך"; יש למעצמות שיקול מדיני להשפילנו, ושום הסתייגות מצדנו לא תועיל כאן. לגבי הביקורת על הודעתו הוא - יש להודיע לאבן כי גירסת בניקה (ז"א כי ההתקפה בוצעה על-ידי צבא סדיר) היא "שקר פנטסטי" (sic) לעומת זה, לגבי הנוסח שמציע אבן - אין הוא מתנגד כי הדברים ייאמרו.
לכאורה יכולתי להבריק מייד לאבן אישור על ההצהרה המוצעת - בידי הייתה הבעת הסכמתו של רה"מ לכך, כתובה בעצם ידו על טופס המברק המכיל את נוסח ההצהרה. אך ראיתי גם בהסכמה זו תפישה מיוחדת במינה של עקרון העקיבות המוסרית והמדינית - מעין זו שהתבטאה בהגדרת הנחתו של בניקה כ"שקר פנטסטי"! קראתי אלי את לבון והראיתי לו את המברק וחליפת הדברים ביני לבין ב"ג. מייד תפס כי נוסח אבן אין כלל להעלותו על הדעת. הלך אל ב"ג והחל מוכיח לו זאת (ובינתיים הנואמים חוצבים להבות אש או קורעים שמים או שופכים שיח מר!) וסוף שחזר אלי ואמר כי ב"ג פשוט לא קרא בעיון את הדברים. טיכסנו עצה איזה נוסח לנקוט וסוף ש"סיכמנו" משהו. שאלתי את לבון איזה פירוש הוא, הבקיא בפרטי העניין, מייחס ל"שקר פנטסטי", אבל הוא רק משך בכתפיו. ברור כי ב"ג פשוט התלקח בגלל הבעת אי-אמון בדבריו וכדרכו התפרץ בשצף.
יגעתי הרבה עד שניסחתי מברק לאבן ובו הוראה החלטית לא להיזקק לנוסח שהציע אלא לומר כך וכך - גם הוספתי במיוחד כי אין בשום פנים לומר דבר שפירושו מראש שלילת מדיניות התגובות - אבל בפעם הראשונה כללתי בהצהרה רשמית דברים כלבבי להתנערות ממעשה קיביה כפי שהיה.
בבואי לדירת המרכז טילפנתי את הנוסח - בניגוד לכל כללי הביטחון - לאפרת בירושלים וללא רחמים דרשתי כי המברק יישלח עוד הערב, יען מי יודע אם לא יגיע תור אבן לענות עוד היום. אפרת האומלל היה כבר בביתו אך לא עזר לו כלום: היה מוכרח לנסוע למשרד ולצפנת בעצמו את כל פתשגן הכתב.
לא נשארתי לישיבת הוועדה המדינית, יען הגיעה שעתי לשוב הביתה לארוחת ערב לכבודו של יצחק וולפסון ורעייתו מלונדון. בדיעבד שמחתי כי יכולתי להסתמך על תירוץ בעל משקל כה רב לא להיות בוועדה המדינית. אלמלא נסיבה זו, מי יודע איך הייתי מנמק את היעדרי ומי יודע אם יכולתי להיעדר. לפני לכתי סידרתי עם ב"ג כי יקרא אליו מחר את טדי לטבריה ויגזור עליו לטוס לארה"ב להמשך הפעולה להשגת "מילווה הביסוס" הפנימי ולהכנת ועידה בעקבות "כינוס ירושלים".
קורבן הערב הייתה המסיבה שערך הממונה השוודי לכבוד חגו הלאומי, בביתו בהרצליה. לכתחילה חשבנו לכבדו ולנסוע, אך דחיסות הישיבות והארוחה אצלנו ביטלה את התוכנית.
ארוחת הערב שלנו נקבעה בכוונה תחילה ל-8.30, מתוך ראיית הנולד. אף על פי כן, כשהגעתי הביתה ב-8 מצאתי את הוולפסונים [יצחק ואדית], הווייסגלים [מאיר ושירלי] והיעקבסונים [יוסף ורעיה] מרחובות כבר יושבים ומרבים שיח. הללו נזדרזו לבוא ב-7.30! חילפתי בלי חיפזון, סידרתי את תוכנית ההושבה וקבעתי את הכרטיסים על שולחן האוכל, מוגן מעיני רואים על-ידי הווילון. רק אז יצאתי אל האורחים וספגתי התנצלויות. סוף סוף התאספו הנותרים: רנה ברמן, אוויס שולמן, [ליאו] איסטוריק [מנהל בנק אפ"ק בלונדון; נשוי לבת סיימון מרכס], יחזקאל ודינה סהר, חנה בבלי ובעלה [יצחק].
הכל ביקשו לדעת מה הוחלט ומה הוכרע במפא"י. לא יכולתי לספק סקרנותם ורק הודעתי כי התפטרות ב"ג הפכה עובדה עם קבלתה על-ידי מרכז מפא"י.
וולטר טילפן לשמוע מה הוחלט ואמרתי לו.
חיים בני טילפן מחמדיה לשמוע מה הוחלט ואמרתי לו. עם חיים נדברנו עוד קודם על ביקור שבת אצלו בחמדיה, עם הרצאה לחברי הקיבוץ. לכתחילה הצעתי לדבר על זיקת המדינה לתפוצות. בא עכשו חיים לבקשני להחליף את הנושא - או משהו אידיאולוגי "גבוה" או הסברת ענייני השעה.
הארוחה עברה בעליצות רבה. וייסגל התחכם למכביר ואף אני תרמתי חלקי בסיפורים ובדברי בדיחות. אחרי הארוחה הביע וולפסון באוזני עוצם התפעלותו ממראה עיניו בארץ. גילה כישרון חדירה והגדרה וקלע לנקודות שעמדתי עליהן בשיחות ההכנה ל"כינוס ירושלים": אין זו שאלה של ניצחון במלחמה בשנה זו, של סידור כך וכך עולים בזו שלאחריה וכו' - כאן מתנהל מפעל כביר של בניין ארץ, זה מוכרח להימשך הרבה שנים, זה מחייב השתתפות לאורך ימים של כל חלקי העם היהודי. יישר כוחו! בייחוד היה פיו מלא תשבוחות להתקדמות החרושת. ראה גדולות כאשר לא פילל. והן כל זה הושג בכוחות עבודה בלתי-מאומנים! - הפלא ופלא! הוא ראה גם מפעלי "תעש" ודיבר בהערצה על רמת הייצור ואיכותו. יהודי פרימיטיבי, בור ועם הארץ, אך ראש גאוני לעסקים, עין בוחנת בייצור, ועם זה לב חם ונשמה יהודית. הוא הציע אתמול ל"סולל-בונה" - לאחר שיחה יסודית עם דוד [הכהן] והלל דן, אשראי חופשי של מיליון לי"ש!
את חנה בבלי זימנו עם איל הממון הזה למען תשיג ממנו [כמזכירת כבוד של התזמורת הפיל' הישראלית] הבטחה לתרום תרומה הגונה למימון מסע התזמורת הפילהרמונית באירופה באביב 1955. וייסגל העוסק בהצלחה זה שנים בהרקת זהב מאמתחתו של וולפסון לקופת מכון וייצמן ניסה לסכל עצתה ולהעמיד מחסום בפניה, אך חנה נהירים לה שבילים וסוף שתפסה את וולפסון בפינה והשיגה מה שביקשה.
לקראת סוף המסיבה הופיע דוד הכהן, בדרכו מ"המדינית" לחיפה - שוב להמתיק סוד עם וולפסון. בינתיים סיפר לי משהו ממה שהוחלט. נקבעו שתי ועדות - אחת למו"מ קואליציוני ואחת לבירורי דברים עם המועמדים לשלושת התפקידים - רה"מ, שר הביטחון, וחבר נוסף לממשלה.
אך יצא אחרון האורחים והנה יצחק נבון בפתח. אף הוא בא למסור דוח על הישיבה, אלא שהוא לא ישב בה עד הסוף ולכן הוסיף רק פרטים ספורים על מה ששמעתי כבר מפי דוד ויותר משדיברנו על המדינית דיברנו על ב"ג ומעשהו.
ולאחר שהלך ועברתי על יתרת המברקים שהמתינו לי עד בוש ועד שחזרה צפורה מהוביל במכוניתה את הבחורות המגישות לבתיהן התקרבה השעה לאחת אחר חצות ודלא נותרו לי לשינה אלא חמש שעות וחצי.
