יום ג', 17/11/1953
המוּעדה הראשונה במשרד - שיחה עם ועדת השלושה: [מאיר] ארגוב, [עקיבא] גוברין ו[מרדכי] נמיר, עליהם הטיל המרכז [של מפא"י] לברר מועמדויות [לראשות הממשלה].
פתח ארגוב וטרח להוכיח בכל הכנות, כי אני המועמד היחיד גם לאחר הסבך שנוצר. לוי אשכול מסתלק לחלוטין. מאיר לא כיחד, כי אין דרכי מקובלת על חברים רבים ויהיה צורך בהכרעות על דעת הרוב בעניינים השנויים במחלוקת. גוברין מילא אחריו במקצת שינוי נוסח. כנראה אין מנוס מהופעת שני מועמדים בפני המרכז, אבל ברור מראש מה תהיה ההכרעה.
שלושתם סיפרו על השיחה עם "הכלליים" שנתקיימה אמש בבית גולדה ונמשכה עד חצות. הללו גוללו את כל יריעת תביעותיהם: שלוש הסגנויות, ביטול הדגל וההימנון, [ביטול הנפת הדגל האדום ושירת "האינטרנציונל" בביה"ס של זרם העובדים אחר חיסולו], עצמאות משרדיהם מהשתלטות האוצר וכו'. בסוף השיחה הפליט רוקח: "אבל רק אל תמנו גליציאי כראש הממשלה!" אשכול הציע לסיכום המו"מ כי הממשלה הקיימת תישאר על כנה ויחולו בה רק החילופים המתחייבים מהתפטרות ב"ג, הווה אומר רה"מ חדש, שר ביטחון חדש, וחבר נוסף למפא"י תמורת ב"ג היוצא. כל מו"מ קואליציוני על שינויים יידחה לחודשיים, כדי להפגין כי פרישת ב"ג אינה מערערת את היציבות. "הכלליים" הבטיחו לחשוב על מוצא זה אך ספק רב אם יקבלוהו. בין השאר טענו, כי מכיוון ששניים משלושת ערביי מפא"י עזבו את סיעתנו, נשתנו יחסי הכוחות בין מפא"י ו"הכלליים" בכנסת ואין מגיע למפא"י מספר השרים שנקבע בראשונה.
פתחתי בהרצאה על עצמי ובעייתי ואמרתי כי אדבר בכל גילוי הלב. לא הייתה לי עד כה הזדמנות לבאר את מצבי, יען בכלל לא דיברתי עם חברים ואיש לא דיבר איתי בכל השבועות האלה.
הודיתי בפה מלא, כי מועמדותי לבוא במקומו של ב"ג מוכרחה להיראות בעיני המונים, בארץ ובגולה, כטבעית ביותר וכמובנת מאליה. זה עשרים שנה אני עומד לימינו ליד ההגה. נכנסנו לסוכנות [היהודית] יחד למלא את החלל שנוצר על-ידי הסתלקותו של [חיים] ארלוזורוב. אני נכנסתי להנהלה, הוא להנהגה, שנינו לייצוג. הייתי שני לו וחליף לו כלפי חוץ וכלפי פנים, ביישוב ובמפלגה. ברשימות לבחירות הופיע שמי תמיד מייד אחרי שמו. הצמידות בסוכנות נמשכה בממשלה וכך הגענו עד הלום.
אף על פי כן - ואילו הכל היה כשורה מבחינת היחסים - הייתי מתקשה מאוד לקבל עלי עכשיו את הראשות בגלל היותי שר החוץ. אין בדעתי בשום פנים לנטוש תפקיד זה וצירוף שני התפקידים יחד כרוך במגרעות רציניות.
ראשית, המעמסה תהיה כבדה מנשוא ובכל זאת לא יתמלאו התפקידים כראוי; גם אם אניח כי אצליח להגיע ליעילות של 150 אחוז הרי התוצאה תהיה כי תפקיד רה"מ ותפקיד שה"ח יתמלאו כל אחד ביעילות של 75 אחוז.
שנית, אין זה בריא כלל וכלל כי שר החוץ יהיה גם ראש הממשלה. מאוד לא בריא היה המצב הקודם, כשרה"מ היה גם שר הביטחון. כמה מההתנגשויות שהיו לי עם ב"ג נבעו מהיותו שה"ב אבל החריפו משום היותו גם רה"מ. כמה מהעמדות הקיצוניות שנקט באו בשל היותו שה"ב, אבל תחת אשר בנסיבות כתיקונן יכול היה כרה"מ להמתיק את העמדה הקיצונית, הרי משום היותו משמש בשתי האיצטלות הסתייע בסמכות רה"מ כדי לחזק ו"לנקש" את עמדת שה"ב. במידה מסוימת הוא הדין לגבי הצמידות במקרה דידי. לא בריא הדבר לממשלה שעמדת רה"מ תהא נקבעת בראש וראשונה מתוך שיקולי מדיניות חוץ, או תהא מושפעת משיקולים אלה יתר על המידה, בעוד שחובתו לשקול כל עניין מכל הצדדים - לאור שיקולי מדיניות חוץ, ביטחון, צרכים כלכליים, אפשרויות כספיות וכו'.
שלישית, יש בצמידות זו נקודת תורפה בשביל המפלגה מבחינה קואליציונית. יש יותר פתחון פה ל"כלליים" לדרוש סגנות לרה"מ כשהוא כורע תחת נטל של תפקיד כפול, משהיה להם פתחון פה אילו היה מדובר במי שמשמש בתפקיד רה"מ ותו לא.
אבל במצב שנוצר לא הגעתי כלל לקבוע את עמדתי הסופית לפי השיקולים האלה - אם מתוך קבלת דינם או מתוך התגברות עליהם. קמו מעצורים חדשים לקבלת המשימה שאני מוכרח להירתע מפניהם ולהסיר את מועמדותי, והם שניים.
המעצור הראשון, שאין כל אפשרות להתגבר עליו, הוא התנגדותו הגלויה של ב"ג למועמדותי. בעניין זה עשה ב"ג מישגה חמור מאין כמוהו - אולי יותר חמור משעשה על ידי ההתפטרות. אין ולא תוכל להיות לי או למישהו כל טענה עליו אם בא לידי הכרה כי אשכול ולא מ"ש צריך לבוא במקומו. אבל אז היה חייב לשאול את עצמו אם תתקבל הצעתו על דעת המפלגה. אם כן - מוטב. אבל אם לא - הרי צריך היה להיות ברור לו כי פרסום העובדה כי הוא, ב"ג, הציע מועמד שלא נתאשר על ידי המפלגה מוכרחה להביא לידי תוצאות הרות אסון. והן יכול היה לברר על נקלה את סיכויי המועמדות שהחליט לתמוך בה על ידי שיחות מוקדמות עם ארבעה-חמישה חברים שלא היו מוציאים את הדבר חוצה. אבל הוא בחר להציע את אשכול בישיבת הוועדה המדינית באוזני ארבעים איש ומייד נתפרסם הדבר ועבר כבזק את העולם כולו.
התוצאות עלולות להיות ממאירות וללא כל תקנה.
ראשית, אם אין המפלגה בוחרת באשכול, הרי הופגנה מחלוקת בין ב"ג לבין המפלגה בעניין כה יסודי כבחירת רה"מ החדש. הדבר מוכרח להחליש את סמכותו של ב"ג, וזה נזק גדול שאין לו כפרה, ובו בזמן להוריד את קרן המפלגה.
שנית, זו תהיה פגיעה קשה באשכול, שוב על לא כל דבר. אשכול נמצא עכשיו במעלה. מעמדו כשר האוצר הולך ומתבסס. הוא הפתיע רבים בכישרון התמצאותו והשתלטותו על העניינים ובדמיונו היוצר. גם בעיני אנשי חוץ, יהודים ולא יהודים - נציגי שלטון, בנקאים, מומחים - הוא כבש לו מעמד שלא היה לו קודם. עתה בא ב"ג, אחז בציצית ראשו וניסה להעלותו לדרגה עוד יותר גבוהה, ואילו המפלגה באה להורידו. על שום מה מגיעה לאשכול "הורדה" כזאת?
שלישית, אם באמת כזהו המצב, כי אני הוא מועמד המפלגה ולא אחר, הרי במחי יד אחד נחרב מעמדי, בארץ ובעולם כולו. תחת אשר אופיע כמועמד יחיד שאין עוררין עליו, מועמד שמינויו הוא תוצאה מוכרחת אשר אין מנוס ממנה ושהכל סומכים ידיהם עליה מראש, נהפכתי בן-לילה לאחד משלושה-ארבעה-חמישה מועמדים, שמניותיו עולות ויורדות חליפות עם תנודות הבורסה, ובמקום ליהנות מתמיכתו הפעילה של ב"ג, הניתנת במלוא סמכותו העצומה, הריני מופיע כפסול לדידו. הן גם אילו תמך בי בלב שלם מראש ואילו הכל סמכו עלי ידיהם הייתי נזקק לכל המזלות שבעולם ולרחמי שמים גם יחד כדי לא להיכשל בתפקיד הקשה כשאול. לאחר שנטל ב"ג רשות מוסרית לעצמו לקעקע את הבירה ולסכן את יציבות המשטר על-ידי פרישתו המפתיעה, הן הייתה חובתו לפחות לעשות כל מה שביכולתו ושמעבר ליכולתו לחיזוק מעמדו של אותו האיש המוכרח או הנאנס לבוא במקומו. הוא עשה את ההיפך הגמור מזה.
כאן סיפרתי לחברים, כי כאשר נודע לראשונה דבר ההתפטרות והתברר כי זוהי החלטה נחרצת, היינו אנחנו, חברי המפלגה שבממשלה, דרוכים לכל מאמץ אפשרי ובלתי-אפשרי להניא את ב"ג ממחשבתו. ראינו עצמנו חייבים לעשות הכל לסיכול כוונתו גם כשהיה ברור לנו כי לא נועיל בזה כלום ולא נזיזו מהחלטתו כמלוא נימה. אבל באותו שלב לא פסה מלבנו התקווה כי שמא נצליח על ידי לחץ נמרץ ביותר "להעביר את רוע הגזירה". והנה, באחת ההתייעצויות אמרתי אני ואמרה גם גולדה כי על כולנו להתפטר. אחרי שהתפזרנו הירהרתי בדבר ומצאתי כי אין התפטרות כולנו באה בחשבון. מה יהיה אם היא לא תועיל? הן לא נוציא את האיום לפועל. ממשלת ישראל מוכרחה להתקיים. אבל הרגשתי עצמי במיוחד נתון במצב עדין. לא יכולתי להתעלם מההנחה כי אני המועמד. עובדה זו נתנה בידי נשק חריף כלפי ב"ג. יתר על כן, הרגשתי צורך לעשות צעד נמרץ שיעקור מלבו של כל אחד את המחשבה הזרה כאילו אני מצפה לפינוי המקום. עמדתי והודעתי לב"ג בכתב, כי להווי ידוע לו כי אינני בא בחשבון.
אחר כך, כאשר הודיע אשכול כי אין הוא מקבל את ההצעה, התפרסם בעיתונים כי "אשכול התפטר" - ממה? הוא טרם נתמנה! - וכן נתפרסם כי לאחר הסתלקות אשכול מהמועמדות עלו סיכוייו של מ"ש. לא נתפרסם כי מאחר שמ"ש הודיע כי אין הוא בא בחשבון כרה"מ הציע ב"ג את התפקיד לאשכול. חלה הוזלה גמורה של שמי, הידוע ברחבי תבל, בעולם היהודי ובזירה הבינלאומית. נהרס לגמרי הבסיס שניצבתי עליו עד כה. אבל אין זה הכל.
יש מעצור שני, לא פחות חמור. אני יודע, כי אין לבם של חברי בממשלה שלם עם מועמדותי. אני מרגיש זאת היטב. וזה בשעה שאני נקרא, כביכול, ללכדם סביבי. אני מסכים בהחלט לארגוב וכבר אמרתי זאת בעצמי, כי התחליף היחיד לכוחו האישי העצום של ב"ג יכול להיות רק צוות. אם יקום צוות, אפשר יהיה להתגבר על סכנות. גם אם יהיו הפסדים, הרי מכמה בחינות יצא ההפסד בשכר העבודה המשותפת. פירושו של דבר, קודם כל ליכוד החבורה שבממשלה לחטיבה אחת, על מנת שתשמש אמצעי מלכד למרכז ולמפלגה כולה. ודאי, שבהיעדר ב"ג נצטרך להתייעץ ולהכריע במשותף הרבה יותר מאשר איתו. הוא היה קובע דברים ומשכנע אחר-כך. שום חבר אחר לא ייטול לעצמו זכויות כאלו. תהיה ברכה בהפעלה כזו של המפלגה על מוסדותיה ותאיה. אבל שוב ושוב, במה דברים אמורים, אם החבורה הממשלתית תהווה חטיבה אחת. אבל איך אפשר להגיע לליכוד פנימי זה אם מי שנועד לעמוד בתווך אינו מקובל על חבריו - אם לכל היותר יקבלוהו בלית ברירה, אך לא בנפש חפצה ובאמון גמור?
במצב זה, כשהכל נעשה למוטט את מעמדי האישי וכשחברי הקרובים ביותר אינם מודים בסמכותי, איך אפשר לדרוש ממני כי אקבל עלי אחריות עצומה כזו ואכנס למאבק למנוע התפוררותה של קואליציה ולחלץ את המדינה מהמצרים שהיא נתונה בהם? אין כל הצדקה מוסרית לבוא אלי בדרישה כזאת.
נמיר דיבר אחרי. אמר בפה מלא, כי אין בשום פנים לקנא במי שיקבל עליו להיות יורשו של ב"ג בחייו מבלי שב"ג עצמו סמך ידו עליו. אף על פי כן הוא סבור, כי אין לי ברירה. אם לא אני - חוזר הכל לתוהו ובוהו. המפלגה לא תקבל את אשכול. הוא עצמו הסביר בנימוקים חותכים ביותר ובהירים להפליא,
ראשית, מדוע אין הוא בא בשום פנים בחשבון,
ושנית, מדוע דווקא אני ולא אחר מסוגל לתפקיד זה. ניתוח תכונותי בפי אשכול היה משכנע מאוד.
ישנן איפוא, שתי אפשרויות. או תצליח הוועדה להביא למרכז מועמד יחיד - זה תלוי אך ורק בי; או בלית-ברירה תביא שני מועמדים להכרעת המרכז ושוב אין ספק כיצד תיפול ההכרעה. הסתלקותי לא תועיל כלום ולא תשנה דבר; אם גם אני גם אשכול נסתלק, יחליט המרכז כי אין לקבל הסתלקויות וייגש לבחירה בין שנינו.
פתאום אמרתי לחברים: מדוע לא יהא פנחס לבון רה"מ? אני משקיף בחרדה עמוקה על הגלגולים שהוא עובר ועל התפתחות יחסי איתו. כישרונותיו מסוכנים אם לא ירוסנו על ידי אחריות. הוא נתון בתהליך של רדיקליזציה בענייני פנים וחוץ כאחד, המוכרח להביאו לידי התנגשויות חריפות ביותר איתי אם אהיה אני רה"מ, כל שכן כשאינו מקבל סמכותי המוסרית. ויש לו כרה"מ עוד שני יתרונות: הוא יהיה רה"מ ותו לא - נמצא חבר אחר שיהיה שר ביטחון; והוא צעיר מב"ג לפחות ב-20 שנה בעוד שאני צעיר ממנו רק ב-8 שנים. הצעה מקורית ונועזת זו נתקבלה בתימהון רב.
בינתיים ארכו הדברים והמזכירה נכנסה פעמיים להזכירני, כי הגיעה שעתה של מוּעדה אחרת. נמיר סיפר לנו בסופה של השיחה על פגישותיו עם ברל רפטור ו[ח"כ יצחק] בן-אהרון [שניהם אנשי "אחדות העבודה" במפ"ם]. ברל רפטור לוהט להכניס את מפ"ם לממשלה. נסע לחיפה לסדר לנמיר פגישה עם בן אהרון. הלה בא ומסר כי שוחח שלוש שעות עם [מאיר] יערי ומצא אצלו מיפנה של 180 מעלות. אם יערי קובע עמדת "השומר הצעיר" הרי שמפ"ם כולה מוכנה ומזומנה להצטרף. הם מבינים היטב כי הצטרפות לקואליציה פירושה יחד עם "הציונים הכלליים". הם מוכנים לכך. בענייני מדיניות חוץ הם מסתמכים על מכתבי [מ-6 ביולי לוויאצ'סלב] מולוטוב [שר החוץ הסובייטי; נכתב לקראת חידוש יחסי ישראל-בריה"מ] ומסתפקים בנוסחה הכלולה בו [ישראל לא תהיה שותף לשום ברית או אמנה המכוונים לתוקפנות נגד בריה"מ].
אמרתי, כי כניסת מפ"ם לשלטון עכשיו תיצור בשבילנו בעיות קשות ביותר לגבי יחסינו עם ארה"ב, אבל במאמץ מסוים אולי נצליח להסביר את העניין.
ארגוב אמר לסיום הדברים, כי מנוי וגמור עמו להביא לידי מועמדות אחת.
משיצאו שלושת חברי הוועדה נכנסו מייד לחדר צ'רלס יורדן [ג'ורדן; נרצח בפראג באוג' 1967] נציג ה"ג'וינט" בגרמניה, [חיים] פסמן [ראש ה"ג'וינט" בישראל] ו[צבי] אבנון. יורדן בא לתבוע פעולה נמרצת למניעת "הירידה" לגרמניה, ההופכת שערורייה בינלאומית ורעה חולה בגרמניה גופה. מספר "היורדים" למעלה מאלפיים ו-700 מהם נטולי כל מעמד חוקי ומהווים בעיית סעד חמורה. רוב האנשים כבר בילו בארץ חמש-שש שנים, הסתדרו, עבדו במקצועות, קיבלו שיכון. רק הודות למעמדם המניח את הדעת הצליחו לגייס כספים לנסיעה. והטענה השגורה בפיהם כי ארץ זו היא מחנה-הסגר אחד, כי אי-אפשר לחיות בה, כי רבבות עומדים הכן לברוח ממנה. אם ייפסק הזרם, אפשר יהיה להשתלט על בעיית אלה שכבר חדרו לגרמניה ולפתור אותה איכשהו. אבל אם יימשך הזרם - ייווצר סבך שאין מוצא ממנו.
אמרתי כי אנו יושבים על המדוכה, והוא מצאנו ערב ישיבת ועדת שרים שהוטל עליה לטכס עצה לשינוי שיטת הדרכונים שלנו על מנת לעצור את זיבת "הירידה".
ביקשתי את המזכירות להתקשר עם משרד הפנים להחשת הישיבה ואף אומנם היא נקבעה למחר אחר הצהרים.
כן קבעתי למחר התייעצות על סיוע צבאי וישיבת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון. יהיה יום דחוס.
ל-11 נסעתי ל"טרה סנטה" ללווייתו של ורנר סינטור [ירושלמי, יוצא-ארה"ב, מנציגי הלא-ציונים בהנהלת הסוכנות, עסק במינהל וכספים; היה מקורב ל"ברית שלום"]. מצאתי קהל גדול וכולו בעל איכות. איש לא בא סתם, אלא רק מתוך יחס לוורנר. דיבר [פרופ' משה] שוואבה ואומרים שהיטיב לדבר, אבל מרחוק לא שמעתי מילה. כשיצאה הלוויה מצאתי בקהל את צפורה ואת [הידידים] מיטה ומאיר פלנטר וצעדנו יחד. אמרתי על סינטור כי היה איש צדיק אבל עלוב נפש. חלה עליו ההגדרה השגורה בפי הפלחים הערבים: "מסכין, זלמה טייב!" [מסכן, איש טוב] התהלך כמחאה חיה נגד כל עוול, אבל לא ניתכנו לו עלילות לתקן מעוותים. הלכנו ברגל עד הסוכנות, שם הספידו ברל לוקר, ושוב לא שמעתי דבר. משם נסענו לבית הקברות של סנהדריה. כמה נשים בכו [שלמה זיגפריד] להמן מבן שמן [מנהל המוסד החינוכי שם; איש "ברית שלום"] היה כאיש אבוד. חוששני כי ורנר יישכח מהר מאוד.
חזרתי למשרד ויחד עם המנכ"ל והמזכירים חיברתי סדר יום לישיבת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון מחר.
אחרי ארוחת צהריים עם צפורה ורותה נמתי עשר דקות בדיוק והתיישבתי על הניירות.
ב-5 בא צבי אבנון וניסחנו הצעותינו בענייני דרכונים ומניעת ה"ירידה" המבוהלת, לקראת ישיבת ועדת השרים לענייני פנים ושירותים מחר.
ב-6 בא נמיר. הוועדה כולה עומדת להיפגש עם ב"ג במהלך מילוי משימתה אבל בדעתו לשוחח עם ב"ג תחילה ביחידות ולנסות להשפיע עליו כי יחזור בו ממועמדות אשכול ויתמוך בי, כדי למנוע פיצול מסוכן במפלגה והחלשה רבתי של השלטון החדש. ביקש הסכמתי. דיברתי על לבו לא לעשות זאת, יען גם אם ייאות לו ב"ג לא יהיה הדבר אלא מן השפה ולחוץ; בלבו לא יחול שינוי והדבר יהיה ברור לחברים ולכן סכנת הפיצול תעמוד בעינה. שוב טענתי כי אין לדרוש ממני קבלת האחריות בתנאים הבלתי-אפשריים שנוצרו. הוא נשאר בשלו כי אין ברירה וכי יש לעשות הכל להצלת המצב על ידי החזרת ב"ג למוטב.
סיפר כי אף על פי שאשכול אמר דברים שקולים ונחרצים לביסוס מועמדותי ולשלילת מועמדותו, קשה היה להשתחרר מהרושם כי אין זה סירוב מוחלט. עובדה זו, וכן התנגדותו המוחלטת של לבון למועמדותי - הוא מוכן לתמוך בכל מועמד אחר, רק לא בי - ונוסף על כך הפחד שייפול בוודאי על כמה חברים לגורל העניינים באם ייבחר ראש הממשלה אשר ב"ג אינו תומך בו ועל ידי כך יימצא ב"ג פטור מאחריות לממשלה החדשה ומנותק ממנה לחלוטין - כל אלה מצטרפים לחזות קודרת של סכסוך חמור מתוך המרכז, אשר רבים בתוכו לא יירתעו מריב והם מוכנים לקדש מלחמה עלי ויהי מה.
שאלתי את נמיר אם אין לו רושם כי גולדה הייתה מוכנה להיות רה"מ. אמר בהחלט - הוא יודע אל נכון כי גולדה חושבת זאת, אבל חבריה הקרובים, בכללם זלמן [שז"ר], אינם תמימי דעים איתה. שאלני אם נזדמן לי לשוחח עם גולדה. אמרתי, כי לא הייתה שום שיחה בינינו - בתנאים הנתונים יכלה השיחה להיות אך ביוזמתה, ויוזמה זו לא באה.
שאלתי לדעת זיאמה. אמר, כי זיאמה התחלחל מהצעתי בדבר פנחס כרה"מ - זוהי ממש זוועה בעיניו. זיאמה משוכנע כי יש אצל לבון תקופות של ליקוי שיקול הדעת. הוסיף, כי תמיכתו המוחלטת של ארגוב במועמדותי בפגישתנו הבוקר באה בשבילו כאפתעה נעימה ביותר. בכל זאת, אחרי הפגישה נסע ארגוב מייד אל לבון. "זבאך!" (סבך) - כמו שהיה אומר [משה] ביילינסון [מבחירי הפובליציסטים של "דבר" בשנות ה-30].
שאלני, אם נזדמן לי לשוחח עם זיאמה. אמרתי לא - זיאמה לא דיבר איתי מטוב ועד רע, אף מילה אחת כל הימים האלה, ואילו אני איני יוזם עכשיו שיחה עם איש.
הוסיף פרט משיחתו עם בן-אהרון - אם מאיזו סיבה שהיא לא יסתדר שיתוף מפ"ם בשלטון, יהיו מוכנים להסדר-ביניים, שיחייב אותנו לעמידה בקשר ולמסירת ידיעות על מצב העניינים ואותם לריסון האופוזיציה בהסתדרות ובכנסת. כן הביע תקווה, כי במצב יחסים כזה יוכלו אחדים משלהם לחזור לצה"ל.
לבסוף אמרתי לנמיר, כי אולי באמת מוטב כי אשכול יהיה רה"מ ויסתדר עם האוצר איך שיסתדר. ודאי יחזיק מעמד עד הבחירות ונראה מה יהיה אז. בינתיים הוא ולבון יתפשרו איכשהו בעוד שביני לבין לבון עלולים לפרוץ ריבות חריפים ביותר ואני חרד לתוצאה זו יותר מלכל סכנה אחרת, באשר היא עלולה להרוס בתוכנו כל אחדות פנימית בהיעדר סמכותו הממשית המאחדת של ב"ג. לא קיבל דעתי.
חזרתי לניירותי ול-9 נסעתי לכנסת, להתייעצות עם [פרץ] ברנשטיין על בעיית... החמאה האמריקנית. ארה"ב העניקה לנו באמצעות "הדסה" 10,000 טונה חמאה ו-3,000 טונה גבינה חינם אין כסף, מתוך עודפי המזון שהצטברו. לפי החוק עלינו לחלק מזונות אלה חינם לאוכלוסיה ועל כל חפיסה צריך שיהא מודפס כי זוהי מתנת ארה"ב. מתעוררות שאלות חמורות: הפסד ממון שאפשר היה לפדות אילו הותר למכור את החמאה והגבינה; התחרות במרגרינה מתוצרת הארץ; שוק שחור וספסרות בחפיסות חמאה שמקבליהן חינם ימכרון לאחרים בעד כסף. צץ בראשי רעיון - לומר לאמריקנים כי אין זה מקובל אצלנו לחלק מזון חינם; המתנה היא למדינה ולא לכל אחד מאזרחיה; אנו נמכור את החמאה והגבינה במחיר נמוך ונקדיש את הפדיון למטרה מסוימת; נדפיס על כל חפיסה כי זוהי מתנת ארה"ב והכסף המשתלם בעדה מוקדש לכך וכך. ברנשטיין קיבל על עצמו לקבוע את המטרה יחד עם האוצר ולהודיעני, למען אוכל לפנות לארה"ב.
ישבתי לשמוע דוח מפי יזהר הררי [ח"כ, "פרוגרסיבים"] על מסעו בארה"ב. נכחה גם אשתו דינה. יזהר דיבר כמגלה אמריקה וגילה תמימות מבהילה. ציטט עצמו מנאומיו בפני יהודים ובפני גויים ואמר דברים שגורים ונדושים בארשת של מקוריות גמורה - כאילו היה משמיע אמיתות חדשות ומגלה נצורות.
במיזנון למטה נתקלתי ב[עקיבא] גוברין. הושיבני ושאל בכל הרצינות - אם הגיעו היחסים ביני לבין ב"ג למה שהגיעו, שַלָמָה החרשתי ולא גיליתי אוזנם של חברים? מילאתי פי צחוק לשמע טענה כזו והסברתי כי יחסי עם ב"ג מצוינים - ידידותיים ביותר, עד כמה שייתכנו יחסי ידידות אמיתיים במצב זה, ואילו סיבת פירוד הלבבות נעוצה בשכבות נפש עמוקות וסמויות וכל זה הוא חומר למחקר פסיכואנליטי אשר אין לי כל חשק ואיני מוצא כל תועלת לעסוק בו.
חזרתי הביתה וכתבתי יומן עד חצות.
עם שתיית התה האחרון סיכמתי לצפורה את הנובע משיחת הבוקר עם השלושה ומשיחת הערב עם נמיר – כך: אם אינני מסתלק מהיות מועמד אז הסתלקותו של אשכול היא עובדה, אני נשאר המועמד היחיד, בחירתי מובטחת והמרכז ניצל מפילוג פנימי. אבל אם אני מסתלק אז מחליט המרכז כי אין לקבל הסתלקויות, התוצאה היא כי גם הסתלקותו של אשכול אינה מתקבלת, זאת אומרת מועמדותו קיימת ועומדת, מופיעים איפוא שני מועמדים מתחרים ומתחולל הפילוג. לאחר שהובהר לי והבהרתי לצפורה את המצב הגענו שנינו למסקנה, כי עלי להסתלק - ויחליט המרכז. אי-הסתלקותי פירושה כי אני כופה עצמי על המרכז ואילו המרכז בוחר בי מאין מועמד אחר, זאת אומרת אמונו של המרכז בי לא הועמד במיבחן. אבל אם אני מסתלק ואף על פי כן המרכז בוחר בי, אזי הוא המכריח אותי להיות רה"מ, המפלגה נעשית אחראית באורח הרבה יותר ממשי לבחירתי ואילו אני זוכה באמון המרכז בדין, בתוקף רוב ברור ומסוים. הפור נפל.
