יום ד', 18/11/1953
הבוקר הוספתי להרהר בהחלָטָתי מתמול: האם אני נוהג כשורה כלפי המפלגה כשאני מונע ממנה מוצא מכובד על ידי הצגת מועמד יחיד? האין אני מעדיף שיקולי כבודי האישי על טובת הכלל? איני יודע אם מתוך הרהורי לב או בהיגיון צרוף, באתי לידי מסקנה כי מוטב גם למפלגה להכריע בעניין זה מתוך מיבחן של אמון מאשר להיזקק לפיתרון קל של אישור מועמד אשר ממילא יש להיאחז בו, אך ורק משום שאין זולתו.
השכמתי למשרד הבוקר כדי לרכז את החומר לקראת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון ולעבור עליו בעוד מועד. העסקתי את שמאי ואת זאב בבירור עניינים שונים ועברתי עם המנכ"ל על פרשיית נפט קוויית והקו הפיליפיני.
ב-9.30 בא [יעקב-ג'ק] זנזיבר בלווית [דוד] מושין. זנזיבר מוצאו מהארץ אך גדל והיה לאיש בארה"ב - קבלן בעל ניסיון רב המבצע מפעלים גדולים בארה"ב ובאמריקה הלטינית. בארץ הוא מנצח על שתי קיבולות: ייבוש החולה וסלילת הכביש לאילת. בא להרצות רעיונותיו שמסקנתם הסופית - קבלת סכום מתקציב הסיוע הצבאי של ארה"ב לשם השלמת כביש באר-שבע-אילת, כחלק מהכביש הראשי אילת-מטולה.
ואלה עיקרי דבריו:
המנוח [אליעזר] קפלן [שר האוצר הראשון של ישראל] ביקשו ללמוד שלוש בעיות:
א) הכבול בחולה;
ב) המחצבים בנגב;
ג) הנמל הדרומי.
לגבי הכבול בא לידי מסקנה כי אין מרבצי חומר זה באים בחשבון כמקור של דלק; כושר הבעירה שלו זעום, כמות האפר התחוח שלאחר השריפה עצומה, הוצאות התובלה גבוהות. ולעומת זה מצא כי זהו זבל חי משובח לטיוב הקרקע - לא כדשנים שהם לקרקע כזריקה לגוף, משאירים תמיד משקע מלחים שסופו להצמית פריון, אלא כדומן המצמיח כוחות גידול. אשר למחצבים הריהם לפי טיבם ואיכותם חומרים נמוכי-מחיר המחייבים תובלה זולה. לכן פסל תוכנית הנמל ליד אשקלון וחייב נמל באילת. פוספטים שיוטענו באילת להישלח להודו או ליפן יתחרו בהצלחה בפוספטים של מרוקו, כי האחרונים ישאו בעודף הוצאות תובלה ממרוקו ועד ים סוף ובתשלום דמי המעבר בתעלת סואץ. כאן סטה להביע רעיון נכון. אנו נלהבים בארץ מיכולתנו לייצר מיצרכים חדשים ושוכחים כי ייצור המיצרך כשלעצמו אינו ולא כלום והעיקר הוא ייצורו במחיר בר-התחרות בשווקי העולם. עלינו לפתח בקרבנו תחושת הוצאות-הייצור (cost-consciousness) אחרת לא נשיג ולא כלום. אשר להורדת ההוצאות - אחת הבעיות הרציניות ביותר היא משק הכבישים. רוחבו של כביש, חוסנו לגבי משאות כבדים, זוויות מעלותיו ומורדותיו, קַשתות פיתוליו - כל אלה קובעים מהירויות, כמויות המשא למכונית, מיכסות ניצול הציוד ליחידה של זמן - באחת, רמת הוצאות התובלה שהיא יסוד חשוב בהוצאות הייצור. חישב ומצא כי על-ידי ייעול רשת הכבישים בארץ ניתן לחסוך 50 מיליון דולר לשנה. כתרומה כבירה לייעול כזה הגה רעיון כביש ראשי אילת-מטולה. בנוי לפי כל השיקולים המסייעים לתאוצת התעבורה ולהוזלת התובלה. בירר הסיכויים ב"פנטגון" ומצא כי יש שם כל הנכונות לאשר לנו הקצבה לכביש כזה מכספי הסיוע הצבאי.
הודיתי לו על הסברתו המרתקת והמאלפת ביותר ואשר לעניין המעשי אמרתי, כי אנו יושבים ממילא על המדוכה והלא דבר הוא כי מייד לאחר גמר השיחה איתו אני נוסע להתייעצות על בעיית הסיוע הצבאי שבמרכזה תעמוד שאלת הכביש לאילת.
ואף אומנם, אך יצא נסעתי למשרד רה"מ להתייעצות על אותו נושא, שנקבעה לפני כן. ביקשתי לכנס התייעצות זו לפני כשבועיים, אך מרוב טרדות היא הלכה ונדחתה, עד שבא דירבונו של אשכול והחיש את מועדה. שר האוצר שלנו, משהריח אפשרות לחטוף עוד כמה מיליונים מחוץ למענק הקבוע ולהקדישם למפעל של פיתוח, לא נתן לי מנוח וביקש "אור ירוק" מבחינה מדינית.
השתתפו לבון, מקלף ו[יהושפט] הרכבי. איתי ישב [שמואל] בנדור. הצגתי לבירור שאלת פנייתנו לממשלת ארה"ב לדרוש חלקנו בסיוע הצבאי למזרח התיכון (30 מיליון דולר בסה"כ) על-ידי הקצבה לכביש אילת. אל נדרוש נשק -
ראשית, משום שלא נקבל;
שנית, משום שעצם הדרישה תשמש צידוק למתן נשק לערבים;
שלישית, משום שמתן נשק פירושו משלוח ועדה אשר תחטט בקרביים של צה"ל.
אם תבוא תשובה חיובית לגבי הכביש - מותנה בשיגור משלחת אמריקנית – נקבלנה, שכן זו תהיה מיוחדת לתוכנית הכביש וממילא לא תוכל לתחוב חוטמה למערך הכוחות ושאר סודותינו הצבאיים. קבלת העזרה לסלילת הכביש לא תפריע לנו להמשיך במערכה נגד מתן נשק לערבים. אם תיגש ממשלת ארה"ב להעניק גם לערבים הקצבות למי"ץ (מיתקני יסוד צבאיים: infra structural aid בלעז) לא נתנגד, באשר לא נוכל לטעון נגד הכשרת האזור להתגוננות בפני תוקפנות מבחוץ, ואילו התנגדותנו לזיון ארצות ערב כל עוד הן מסרבות לעשות שלום עם ישראל אינה חלה כאן.
לבון ואנשי הצבא לא גרסו כן. מבחינה מדינית אנו עלולים לנפול בפח ולהכשיל את כל המערכה נגד מתן נשק לערבים. משלחת שתבוא לכאורה לברר תוכנית הכביש תראה בזה אחיזה ראשונה ותפלוש לתחומים אחרים. משניכַּנס איתה לבירור לא נוכל להגבילו פן ניראה כמסרבים לשתף פעולה עם ארה"ב בענייני הגנה. לעומת זה, על ידי קבלתנו חלק מהסיוע הצבאי נכשיר במו ידינו מתן סיוע לערבים, והלא בעצמי אמרתי כי הם מתכוונים לתת לערבים נשק ואילו לנו רק מי"ץ. ואילו היה מדובר בסכום גדול בשבילנו אולי כדאי היה לשקול, אבל לכל הדעות לא נשיג יותר מ-6-מיליון דולר, והרי עד כדי כך איננו באים עד פת לחם. יתר על כן, אם תבוא משלחת מנין שתאשר את התוואי הרצוי לנו? ההיגיון הצבאי הפשטני נותן כי יעדיפו כביש בערבה, על גבול ירדן, ויתעלמו כליל מהצורך שיש לנו בכביש שיעבור בלב הנגב שלנו, מוגן כלפי מצרים וירדן כאחד. אשר לצד המעשי, הרי הכביש הנסלל עכשיו, גם אם אינו רחב דיו וגם אם לא כולו יצופה, מספיק לצורכינו הצבאיים וכן לתובלת מחצבים לאילת לכמה שנים. נמל אילת עודנו רחוק מבניינו - ספק רב אם נשיג בשבילו הקצבה מארה"ב, יען "פנטגון" ודאי תעדיף פיתוח עקבה - למה איפוא נזדרז בדרישת הקצבה לכביש המוביל אל הנמל? ואחרון אחרון, נוסף על 6 מיל' דולר יעלה הכביש עד באר שבע בלבד עוד 14 מיל' ל"י וסכום זה מניין יימצא? כלום מוכן האוצר להכניסו לתקציב השנה הבאה?
קיצורו של דבר, קברו את התוכנית וגיבבו על הקבר אבנים כבדות שלא יכולתי להתעלם ממשקלן. אמרתי כי עוד אתייעץ עם השגרירות בוושינגטון ונשוב לדון בדבר ובינתיים הצעתי כי המטה יכין הצעות הן לבקשת נשק והן למי"ץ במקרה שיתברר כי הערבים מקבלים בין כה וכה משהו ואנו עלולים להחמיץ הזדמנות לעצמנו.
עכשיו עלי לכתוב לוושינגטון וגם לקחת דברים עם האוצר והפיתוח כאן. מהתייעצות זו עברתי ישיר לישיבת ועדת שרים לענייני חוץ וביטחון בכנסת. ועדה זו עלי לפרנס מזמן לזמן והפעם כיבדתיה בתפריט די מעניין - המו"מ בין אנגליה ומצרים על אזור סואץ והתערבותנו בו; התפתחויות בתחום אספקת הדלק - הפסקת המשלוחים מכוויית תחת לחץ החרם הערבי מזה, והמו"מ על קניית נפט ברוסיה מזה; כל ההשתלשלות על פרשת התייצבותו של הציר האיטלקי החדש העתיד לבוא לפני הנשיא - המו"מ הממושך והמייגע שהיה לנו בעניין זה ברומא והפשרה המורכבת ביותר שהגענו אליה. נכחו [השרים] ברנשטין, ספיר, שפירא ולבון. לא היו שום קושיות חמורות. הסתפקו בווידוע והכל על מקומו בא בשלום.
חזרתי למשרד ומצאתי שם את צפורה. עסקנו בהזמנות המילואים לשתי ארוחות הערב של השבוע - יום ה' ומוצאי שבת - והכתבתי כמה מברקים.
במשרד קור זלעפות. ההסקה טרם הופעלה ובחוץ רוחות קטב וגשמי זעף. חדרי כתאו של קברניט במרומי אונייה - הרוחות מסתערות עליו מכל עבר כאילו להפילו או להעיפו. בנוסעי הביתה לארוחת הצהריים בכביש רופין חישבה המכונית להינתץ ולהינשא ברוח לתוך אחד הגיאיות.
ב-4 נסעה צפורה לתל-אביב ואני - לישיבת ועדת השרים לענייני פנים ושירותים במשרד רה"מ. רוקח ישב ראש. אין אני חבר בוועדה זו אבל הפעם באתי להשתתף בדיון על בעיית הדרכונים, שאינה אלא בעיית "הירידה", והבאתי את אבנון עמדי. רוקח הגיש הצעתו - תיקון בחוק השולל זכות קבלת דרכון ממי שנמצא בארץ פחות משנתיים. פתחתי בשלילת הצעה זו על-פי תדרוכו של אבנון - נגד תחיקה חדשה ובעד שימוש נרחב בסמכותו המינהלית של שר הפנים להעמדת תריסים בפני התפשטות הרעה החולה. סיפרתי על מה ששמעתי מפי ג'ורדן ורוקח עצמו החרה אחרי - אף הוא קיבל דוח מג'ורדן והיה מזועזע ממשמע אוזניו על חילול שם ישראל, ודווקא בגרמניה. הסברתי כי מצד אחד אין כל צורך - וגם יהיה סבך מיותר - בשינוי החוק ומצד שני לא סגי בהקפדה לגבי העולים תוך שנתיים האחרונות, אלא יש להקפיד לגבי הנמצאים בארץ עד חמש שנים. רוב הנוכחים תמכו בהנחותי העיקריות, על כל פנים כולם התנגדו לתחיקה חדשה. אבנון נשא נאום חשוב. גילה הבנה עמוקה של הבעיה ונתן כבוד למשרד החוץ בגישתו השקולה, האנושית והממלכתית כאחד. רוקח המסכן, המעדיף תחיקה נוקשה על פני גמישות מינהלית, כנראה מתוך שיקולי בחירות - אם יש חוק אזי הכנסת אשמה, בעוד שלנוהג המינהלי אחראי השר ולכן הוא הנותן עליו את הדין לפי משפט הציבור - היה מוכרח לסכם כי אין להציע תיקון בחוק. למעשה קיבל גישתי.
מיהרתי הביתה ל-6 כי נתבשרתי על שיחה טלפונית מלונדון - שוב אותו יוסף סגל - אך הקווים נמצאו מקולקלים והשיחה לא באה.
הופיעה לביקור בתיה אחותנו מיגור ואיתה חברה ותיקה מבית הכרם. שתו תה וקשקשו.
ישבתי כל הערב יחידי בחדר, קראתי וכתבתי, כשבחוץ מייבבת הסופה מעורבת בצליפי גשם.
טילפנתי לנמיר לתל-אביב לשאול מה העלתה פגישת חברינו עם "הציונים הכלליים". סיפר, כי הגיעו לשיתוק גמור אך נדברו להיפגש שוב במוצאי שבת. מסתבר כי הלחץ לסגן רה"מ נתרופף, אבל ההתעקשות לגבי סגן שר האוצר וסגן שר החינוך עומדת בעינה. על כל פנים, "הכלליים" דחו הצעתנו כי יש להסכים על המשך קיומה של הממשלה, עם חילופי האנשים שנתחייבו על ידי פרישת ב"ג, ולהניח לממשלה לפתור בתוכה את הבעיות הקואליציוניות שנתעוררו. עמדתם היא כי עם לכת ב"ג יש להקים ממשלה חדשה ועליהם להידבר איתנו על יסודותיה והרכבה בטרם ייכנסו לתוכה וימשיכו.
אמרתי לנמיר מה שסיכמתי עם עצמי לגבי קו התנהגותי - להסתלק כלפי המרכז מהמועמדות למען הביא לידי הצבעה בין שני מועמדים אשר תשמש מיבחן של אמון. אם יבחרו בי כמועמד יחיד, הסברתי, אין פירוש הדבר כי המרכז רואה אותי באמת ראוי לאיצטלה; פירושו יכול להיות כי המרכז סומך עלי ידיו בלית ברירה - רק מפני שלא ייתכן כי המפלגה תוותר על זכותה להעמיד ראש ממשלה מתוך שורותיה.
נמיר חלק עלי, כמובן, וביקש כי לא "אשבע" על קו זה. בינתיים סיפר, כי מלבד הפגישה של ועדת החמישה עם "הכלליים" הייתה היום לוועדת השלושה פגישה עם ארבעה שרים, שלושה קיימים ועומדים - גולדה, [דב] יוסף ולבון - ואחד העתיד להתמנות,: זיאמה [ארן]. שלושה מארבעת אלה - כלומר גולדה, יוסף וזיאמה - תמכו בכל פה בהצעתו ללכת לב"ג ולדרוש ממנו כי ייתן תמיכתו למועמדותי. הדבר בא לו כאפתעה וגרם לו סיפוק רב. לבון, כמובן, עמד במרדו.
אמרתי לנמיר, כי אף על פי כן אני מבקשו למסור לב"ג על עמדתי. אני רואה מועמדות אשכול קיימת ועומדת. צר לי להתנגש איתו, כביכול, אבל אין לי ברירה. אם אני מסתלק והמרכז מחליט לא להשגיח בהסתלקותי אזי גם הסתלקותו אין לה תוקף והמרכז חייב לבחור בין השניים. מוטב כך גם למפלגה וגם לחבר שייבחר.
נמיר שאל אם יש חדשות. אמרתי כי ההדים מניו-יורק מדאיגים. יש סימנים, כי תתקבלנה החלטות נגדנו גם לגבי קיביה גם לגבי תעלת בנות-יעקב. סיפרתי, כי עודני נתון תחת שטף בלתי-פוסק של תגובות מרות ביותר למעשה קיביה. הזכרתי שיחת ק. דיוויס עם צ'רצ'יל והזעם ששפך אותו ארי זקן כציוני, עלינו בשל זוועת קיביה. הוספתי שני דוחות שנתקבלו היום - שיחת אילת עם עורך ה"טיימס" היילי, ידיד מובהק, שהיה חומה לנו כלפי חוץ בימים הקודרים האלה, ושיחת הציר [שלנו בהאג, רחבעם] עמיר, עם שר החוץ ההולנדי לונץ, אף הוא ידיד נאמן. שניהם קיטרגו חמורות.
ביום זה כתב מ"ש לראש הממשלה דב"ג את המכתב להלן, ששמר בצמוד ליומן]
אל: ראש הממשלה ירושלים, 12 בנובמבר 1953
מאת: שר החוץ
כמוס אישי
ודאי תזכור כי בישיבה האחרונה של מרכז המפלגה הראיתי לך מברק שנתקבל מהשגריר אבן ואתה רשמת בשוליו כמה הערות.
אותה שעה הייתי שקוע בניסוח הוראה לאבן בדבר אופן הבעת הצער על מעשה קיביה, ולא הייתה דעתי פנויה להגיב על הערותיך, מה גם שקשה היה לעשות זאת בו במקום.
אף על פי שחלפו מאז כמה ימים הרשני נא לברר לך את דעתי בנקודה אחת שנגעת בה, לבל תתקבל שתיקתי כהודיה.
אבן טען כי הבעה מפורשת של צער על מה שאירע בקיביה, שתישַמע ממנה הסתייגות מוסרית ממעשה זה, עשויה לרכך את החלטת הגינוי שתתקבל נגדנו על ידי מועצת הביטחון. הוא הביע חשש, כי החלטת גינוי חריפה ובלתי מסוייגת עלולה להכתים את ישראל כעבריין בינלאומי ומשפט גנאי כזה יהיה לרועץ לנו ביחסינו הבינלאומיים לעתיד לבוא. משום זה ראה חשיבות מרובה במאמץ נמרץ מצדנו לשכנע את המועצה בכנות צערנו על המעשה, במגמה להוציא רוח ממפרשיהם של אלה הלהוטים אחרי הגינוי.
הערתך אמרה, כי אבן טועה כאן ואין הוא מבין מה מניע את אנגליה ובנות בריתה לגינוי זה. אם ירדתי לדעתך, נתכוונת לומר, כי מנוי וגמור עם אנגליה לפצות את הערבים ויהי מה, ובמיוחד לחזק את מעמדה-היא בירדן, שנתערער רצינית על ידי עניין קיביה, ולכן אין היא עשויה להיות מושפעת מניסוח זה או אחר של הצהרתנו.
לדעתי היית צודק בהחלט בהנחתך אילו היה מדובר בצעד מדיני או דיפלומטי אשר אנגליה - או ארה"ב - עמדה לנקוט כלפינו באורח ישיר, על-מנת לפרסמו אחר-כך ברבים או לפחות להודיע לירדן עליו. לא הוא הדין בקבלת החלטה של מוסד בינלאומי, המתנסחת בעקבות ויכוח פומבי ואשר עוד כמה מדינות - מלבד אנגליה וארה"ב - שותפות לה. הניסיון שלנו במוסדות או"ם - הן בעצרת והן במועצת הביטחון - מלמד כי גם אם ברוב המקרים (בשום אופן לא תמיד!) מצליחה ארה"ב להכריע את הכף לטובתה מבחינת תוכנה של העמדה שהיא מבקשת להקנות למוסד הבינלאומי, הרי לגבי צורת ההחלטה, ניסוחה ופרטיה, היא נאלצת להתחשב בהד שהיה בדעת הקהל לדברים שנאמרו במהלך הוויכוח וברגישויות של משלחות אשר לקולותיהן היא נזקקת להשגת הרוב הדרוש.
במילים אחרות, לא הרי מעצמה כשהיא פועלת על דעת עצמה כהרי אותה מעצמה כשהיא באה להפעיל גוף בינלאומי, אשר לפחות מבחינה פורמלית נוהג בו שוויון בין חבריו; שוויון פורמלי זה מחייב להתחשבות ולהסתגלות גם את המעצמה האדירה ביותר. במקרה שלפנינו לגמרי לא מן הנמנע - אם כי בשום פנים אין הדבר מובטח - כי הצהרה יותר נמרצת ומפורשת מצדנו, במגמה של החלשת כוח המחץ של המעוניינים במשפט גנאי חריף, עשויה לסייע לאלה המחייבים מתינות בדין, או המוכנים לנטול את העוקץ מהגינוי על ידי הרחבת היקף ההחלטה על מנת שתכלול את עניין השלום. מועמדים ללחץ בכיוון זה על אנגליה הם צרפת, אולי אחת המדינות של אמריקה הלטינית ואפילו ארצות-הברית עצמה, על-כל-פנים כפי שהיא מיוצגת במועצת הביטחון על-ידי קאבוט לוג'. הנני חוזר ומדגיש כי אין כל ביטחון בהמתקת הדין או בהעתקת מרכז הכובד, אבל אין בשום פנים לשלול לחלוטין את האפשרות הזאת.
בלילה טילפנתי לצפורה וסיפרתי לה את המוצאות אותי מאז נסעה [לתל-בנימין].
את התה האחרון שתיתי בחברת מחשבותי. סערת רוחי התאחדה עם הסופה שהשתוללה בחוץ.
