יום ה', 19/11/1953
החורף הירושלמי - סגריר קר וקודר - ירד עלינו כחתף, ללא אזהרה והכנה. הסתפרתי הבוקר וכשבאתי למשרד פגשוני המזכירים בהפצרה כי אחזור מייד הביתה והמוּעדות תועברנה לשם. חדרי קר כקבר ולמרבה הצרה קירותיו דולפים והיה צורך לגלול זוויות שטיחים לפנות מקום לשלוליות. נעניתי וחזרתי. נסעו איתי לבבי ובנדור לשיחה. כשנכנסנו כיבדתים ב"סליבוביץ" לחימום הלבבות ונועצנו על סידורים לקראת בוא השיירה [של עולים] מהונגריה – פיקדונות שקיבלנו מידי האנשים בבודפשט אשר עלינו להחזיר תמורתם מייד עם בואם.
ביקרני הצרפתי [ז'אן] קאסו, מנהל המוזיאון לאמנות חדישה בפריס, העושה בארץ. צרפתי טיפוסי, אינטלקטואלי מרמה גבוהה, אוהד קומוניזם לשעבר שנתאכזב כליל. נלהב מכל מראה עיניו בארץ, בכלל זה מהקהל שבא להרצאותיו - צימאונו לתורה, עירותו השכלית, נבונות שאלותיו והערותיו. עצם הנהירה ההמונית להרצאות צרפתיות בענייני אמנות הפתיעתו. שוחחנו בעיקר על בעיות צרפת. הסכים בפה מלא להגדרת המצב כמדכא בתכלית - הקיטוב לקצוות הימין והשמאל, שיעבוד המונים לאמונה עיוורת בקומוניזם ללא כל ראיית פרצופו האמיתי, דכדוך הנפש הלאומית מהתלות בעזרת חוץ ומאובדן החירות המדינית, ניקוז הדם המתמיד עקב מלחמת הודו-סין המתישה כוח האומה ללא כל סיכוי של גמר חיובי ומהיר, האכזבה העמוקה של הנוער מכל תקווה ועליית קרנה של צרפת כגורם תרבותי יוצר. שאלתיו אם נסתם כליל הגולל על עתיד הסוציאליזם הדמוקרטי של צרפת. אם מתוך הרהורי לב או תקווה מבוססת ענה בשלילה - לדעתו יש סיכוי לאכזבה מקומוניזם ולשיבה אל הסוציאליזם והדבר אינו תלוי דווקא בהופעת אישיות מנהיגה שתחדש את נעורי החזון הסוציאליסטי אלא בהתפכחות ההמונים מהשיכרון הסובייטי ובהצטללות הכרתם. סיפר הרבה על התמורה שעברה על המנהיג הקומוניסטי הוותיק [אנדרה] מרטי, ידידו האישי, אשר לאחר שהוכתם כבוגד וכופר בעיקר וגורש מהמפלגה החל מחשב מחדש כל דרכו בעבר ורואה מאורעות ועקרונות באור אחר - בודק, למשל, משפטי גנאי שהיה שותף להוצאתם על אחרים ומשווה אותם עם המשפט שהוצא עליו עצמו - עד שחזר בתשובה כליל ובאמת כפר בעיקרה של הטוטליטריות הסובייטית.
בסוף השיחה טען קאסו לחשיבות טיפוח קשרי תרבות בין צרפת לישראל על ידי חילופי מרצים; ביקורים הדדיים של תלמידים, מורים, סופרים ואמנים; תערוכות וכיו"ב. הסכמתי בכל לב ואמרתי כי על כל אלה ישוחח-נא עם שגרירנו החדש יעקב צור, שמחשבתו מתלבשת תמיד במושגים ארגוניים וחזקה עליו שיוכל להציע כלים ומסגרת לפעולה ממשית. הסברתי, כי אנו מעוניינים מאוד לקיים ולפתח קשרינו עם התרבות האירופית בהיקפה הרחב - בכלל זה להרים ולחנך לידיעתה ולהבנתה את המוני העולים שלא היו שותפים לה או נהנים ממנה בגלויותיהם - הן לשמה והן כדי להינצל מהסכנה האורבת לנו לשקוע לתוך הסביבה הנטולה כל השראה רוחנית אמיתית, שהגורל גזר עלינו להשתבץ בתוכה, ולהידמות ברבות הימים לאחת מארצות המזרח התיכון של ימינו. הוספתי כי אנו קשורים קשר חזק ומתחזק לעולם התרבות האנגלוסכסית אולם אנו מעוניינים להפקיע עצמנו מתלות ייחודית בו. בחתירה להיקף אוניברסלי של זיקתנו הרוחנית לאוצרות תרבות המערב נועדה שליחות מיוחדת לקשרינו עם צרפת.
נגענו בחילופי השגרירים שלנו בפריס. קאסו נמנה על חסידיו הנלהבים של מוריס פישר. אף אני גמרתי הלל על איכותו האינטלקטואלית והרמה הגבוהה של אישיותו אבל ציינתי, כי אנו רואים יתרון גדול דווקא בהופעת יעקב צור לא כבן-בית גמור בתרבות ובהווי של צרפת, המזוהה בכל נימי נפשו עם סביבתו הפריסאית כאשר היה פישר, אלא כישראלי המייצג בכל יישותו את ההוויה המיוחדת של ארצו ותרבותו הלאומית ועם זה חותר ליחסי הבנה וידידות וזיקה הדדית עם צרפת. דומני, כי קאסו הבין את עניין העצמאות הרוחנית שהתכוונתי להדגישה.
יעקב הרצוג בא לברר שורה של עניינים. אנשי מילווה העצמאות באמריקה לוחצים על הנשיא כי יקליט ברכה לשידור לכינוס בשיקגו הנערך בסיסמת 3,000 שנה לקיומה של ירושלים ושש שנים להחלטת או"ם על המדינה. באותו כינוס ישתתף גם [הרי] טרומן. בתבונתם המעמיקה דורשים אנשי "המילווה" מהנשיא הצהרה מדינית רחבת היקף אך בלית ברירה יסתפקו בדברי ברכה בלבד. אמרתי כי פנייה ישירה זו אל הנשיא היא שערורייה. כבר נזפתי באנשים אלה כמה פעמים על שאינם מצַנְרים פניות כאלו דרך שגרירות וושינגטון אבל הם מסרבים לקחת מוסר. לגוף העניין ספק אם כדאי לנו להצמיד ברכת נשיא ישראל להופעת נשיאה לשעבר של ארה"ב שהוא [כ"דמוקרט"] איש חרמו של הנשיא הקיים, [כ"רפובליקני"], כל שכן בשלב זה של מתיחות יתירה ביחסים. על כל פנים יש לשאול את אבן, והלוואי ויענה שלילית.
יעקב סיפר על שיחה שהייתה לו עם אחד מאנשי "בני ברית" שבא לכינוס ירושלים, ממנה למד כי ב"ב מוציאים 2 וחצי מיליון דולר לשנה לתעמולה כנגד האנטישמיות. עלה בדעתו להיבנות מתקציב ענקי זה לטובת הסברתנו. איש שיחו ראה סיכוי להקצבת 100,000 דולר ל"מבצע ירושלים" - מסע הסברה [של משה"ח] לשבירת החרם [של ממשלת ארה"ב] על משרד החוץ [מאז התמקם בבירה]. הברקתי לשילוח להיפגש עם אותו אדם כהכנה לפנייה אל נשיא "בני ברית".
עוד בישר לי יעקב על רכישת שטח 20,000 דונם מהכנסייה היוונית בסביבות הרטוב על ידי הקרן הקיימת - אומנם בחכירה ל-99 שנה, אבל בזכות חידושה התלוי רק בקה"ק ובתשלום סמלי גרידא. השטח הוא אדמה חקלאית ויער.
הופיע הלורד נתן מלונדון. בא משרך רגליו בקושי ונשען על שני מקלות כעל קביים. התברר כי לפני חודשים מספר נפל מעל סוסו בשובו מציד - הסוס נבהל מרכבת עוברת והחל להשתולל. אכן אין לקנא באותו סוס שנגזר עליו שאת גוש בשר כה עצום! שליחותו של נתן הפעם כפרקליט חברת החשמל, בעקבות המו"מ שניהל לורד סמואל עם הממשלה. הוא נמכר עכשיו בידי [דב] יוסף ואין הדבר מעורר התלהבותו. הבטחתי לומר בעניין זה מילה לאשכול. היה סבור, כי אני הנני עכשיו - כאשר הייתי בזמן היות סמואל כאן - מ"מ ראש הממשלה. הוצאתיו מכלל אשליה זו.
שוחחנו, כמובן, על ההתפטרות ועל קיביה. אשר לראשונה אמר כי טעות בידי ב"ג אם הוא סבור כי לאחר פרישה לשנתיים יוכל לחזור. גורלו להישכח ולאבד עולמו. ואין להביא ראיה מצ'רצ'יל. קודם כל, הוא לא פרש מרצונו אלא הוכרח להתפטר. ושנית הוא לא הלך להתבודד אי-שם, אלא נשאר בפרלמנט ולנאומיו בתקופת היותו מנותק מכל תפקיד בשלטון היה ערך היסטורי בחינוך העם ולבסוף בעיצוב המדיניות הלאומית.
על קיביה לימד לאו דווקא סנגוריה אלא המתקת דין. הודה והתוודה כי כשנודע הדבר לא יכול לגייס בקרבו אותה התמרמרות עצומה אשר פרצה בסביבתו. ועכשיו הוא מאמין, כי עם עבור הזמן יטושטש העניין וסוף שלא יעיק עלינו כבתחילה. אמרתי, כי לדידי יש במעשה קיביה יסוד אחד שיישאר קיים ועומד: העובדה כי אנו מסוגלים למעשה הרג כזה נחרתה עמוק בזיכרון ולא תימחה. את העובדה הזאת אין לעקור. אף כאן ביקש נתן להקל: בתולדותיה של כל אומה נרשמים לחובתה מעשי זוועה אשר במרוצת הזמן חדלים להיות קובעים לגבי היחס אליה.
כשהלך נתן מצאתי את יעקב הרצוג ממתין למכונית בחדר הסמוך. כיוון שהיה לי פנאי לעשר דקות נכנסנו לשיחה על ב"ג, שיעקב הוא ממקורביו ואנשי שיחו ביחידות. מצאתיו שרוי בדאגה לנטייה הנפשית שנתגלתה אצל "הזקן" לדרוש במופלא. הראה לו ערימת 20 כרכי "זוהר" במהדורתו החדשה שהוא לוקח עמדו לשדה-בוקר והכריז חגיגית ובתוקף רב כי מנוי וגמור עמו לרדת לחקר עניין הקבלה ולהבינו עד היסוד. יעקב רגיל בחברת מקובלים אשר חוכמת הנסתר מעבירתם על דעתם, עוקרת אותם כליל מקרקע המציאות ודנה אותם להישאר מרחפים בספֵרות עליונות מתוך אובדן כל תחושה לזרם חיי יום-יום. הוא מלא חרדה להתפתחותו הרוחנית של ב"ג אם ילך אף הוא בדרך זו, אשר כל באיה לא ישובון. לדעתו זהו עניין רציני ביותר אשר יש לתת דעת עליו ולטכס עצה כנגדו על ידי שמירת קשר עם ב"ג על מנת להחזיקו רתוק אל רקע החיים הממשיים. לא גרסתי חשש זה ואמרתי כי בשביל ב"ג לימוד הקבלה אינו יוצא מכלל התעסקות שכלית לשמה, ממש כלימוד הפילוסופיה היוונית ותורת המיסתור ההודית, ואין לו דבר עם חיי נפשו. עוד סיפר יעקב, כי עד כמה שיכול להציל מפי ב"ג יש לו משאת נפש לגבש בספר את השקפותיו על היהדות - בו יחלוק על הנחת אחד העם כי תורת החיים של היהדות מתמצה ברדיפת הצדק ויבקש להוכיח כי יסוד הרחמים שביהדות אינו חשוב פחות. מכאן עבר יעקב להשערה, כי ייתכן שיצר זה של ב"ג לבטא בכתב את הכמוס בלבו ולהנחיל דברו לדור הבא בעוד כוחו איתו הוא השורש העמוק ביותר של ההחלטה על ההתפטרות.
מאיגרא רמא זו של כבשון עולמו הרוחני של ב"ג, אליה העפלתי בעזרת איש הרוח המובהק יעקב הרצוג, לבירא עמיקתא של דאגות-חולין קודרות במאמר פיו של איש המעשה ישר הלב עד לטרדנות צבי אבנון. עדיין לא נחה דעתו של הממונה על התקציבים במשרד האוצר מהצירוף המחוכם של עניין קרן-השר עם "מיבצע מסק" (סידור ההסקה המרכזית במשרד החוץ שנעשה מעשה-בזק בפעולה ישירה מתוך השתמטות מעינם הצופייה של כל השלטונות המוסמכים - לשכת הקרייה, האוצר ומבקר המדינה - אשר אילו היה הדבר תלוי בהם היינו מגיעים להוציא בכל יום מהמשרד כמה גוויות קפואות של בחורים ובחורות בדמי ימיהם). המסקנה הייתה כי עלי לקחת דברים אישית עם לוי אשכול.
נתאחרתי ואכלתי ארוחת צהריים בחטיפה. מהשולחן ישיר למכונית – עם רותה ופוריה ועוד שתי בחורות מהמשרד עלומות-שם, על פני הכביש החלקלק, בינות לזרזיפי מטר וצניפות רוח תזזית, תוך אפלולית של אמצע-יום, נרדם ומתעורר חליפות, הגעתי לתל-בנימין, לתה עם סם ווטסון ורעייתו. הללו איחרו עד בוש. עקב הגשמים וחתחתי הדרכים נתעכבו בדרכם חזרה מטבריה, שם נפגשו עם ב"ג. באו עם ראובן ברקת - הוא כורה פחם בנעוריו והיא בת כורה, שניהם ילידי אותו רחוב בדורהאם, חיים כנראה זה עם זה בלב ונפש ושותפים בכל - ענייני משפחה ותנועה ויחסי אישים. ועם כל זה - בכל ההופעה והגינונים ואופן הדיבור זוג אנגלי טיפוסי, נתח חי מההווי של אנגליה. מתי נזכה אנחנו לגיבוש כזה של האופי הלאומי החוצה קווי שיכבה ומעמד ומעלה את הקבוע והמשותף על פני כל ארעי ומתחלף. ווטסון נתחזק בידידותו עשרת מונים אגב ביקורו זה - שיתופה של רעייתו בחוויית הזיקה לישראל מייצב ומעמיק את יחסו ללא כל ספק - והריהו מלא תוכניות על פעולה בקרב צמרת המפלגה, בכלל זה ליכוד קבוצה של ותיקים וצעירים לתמיכת קבע בישראל. ידעתי כי זוהי תוכניתו והחלפתי בעניין זה מברקים עם [אליהו] אילת. נתתי לו ברכתי מקרב לב, רק הוספתי כי חשיבותה של קבוצה זו תיבחן בשוב המפלגה לשלטון.
ניגשתי לחצי שעה למרכז המפלגה בענייני נוער וחזרתי לקראת ארוחת ערב עם מוזמנים. בפעם הראשונה החורף ערכתי עצים להבערת האח בחדר הגדול. אכן, כשעבר משרד החוץ לירושלים לא פיללנו כי עוד נחרוף בבית הזה בתל-בנימין, אך בדיעבד איננו מצטערים, כי אהבנו את הבית הזה וצר לנו להיפרד ממנו.
בזה אחר זה באו דוד גויטיין [היה ציר ישראל בוושינגטון] ואורה, מישה לובין ורעייתו בת-עמי (בתו של [הבלשן] יצחק אפשטיין), זנזיבר ואשתו (הוא בילה בראשון לציון שנות ילדותו, מחמש עד שתים-עשרה, ומאז הוא בארה"ב), דבורה [אלמנת אליעזר] קפלן, רנה ברמן [מלונדון] אחיה וגיסתה, יוסף נבו ומשה יובל שגוייס ברגע האחרון למלא את חסרונו של בוריה ברמן אשר מטוסו בושש לבוא מחמת הסופות. הבערנו את האח והאש עלתה יפה להפליא - למרבה החמימות וקרבת הלבבות. גיוון החברה לא היה בעוכריה. מישה לובין ביקש כדרכו לקיים בידו את יוזמת הדיבור בזכות יחיד ואני נזקקתי מפעם לפעם לטכסיסי גיחה מחושבים וקולעים לסכל מזימתו ולהציב סכרי-בזק בפני זרם מילולו, אשר איים בשיטפון כללי. האיש המעניין בכל החבורה היה זנזיבר - אוצר יקר של ניסיון ומחשבה.
אמרתי לזנזיבר, כי עניין כביש אילת אינו כה פשוט כאשר חשבתי ועוד חזון למועד.
מישה סיפר, כי ראשי ICI - אנשי מדע - שביקרו בארץ התרשמו עמוקות ממפעל הפיתוח, אם גם סברו כי אנו תופסים מרובה. לדבריו, [דב יוסף] לא עמד על חשיבות השילוב עם גורם כ-ICI. שיכול להיות לנו לסעד מדיני.
שאלתי את [דוד] גויטיין על שום מה נתעכב מינויו לבית-הדין העליון. סח לי, כי עיכוב בחירתו ובחירת אחרים חל בשל אי-כינונה של הוועדה הממנה ואילו הרכבה של זו אינו חסר אלא את נציגות הכנסת ואשר לנציגות זו הרי הדין נותן שתצטרף מנציג אחד של מפא"י ואחד מ"הכלליים", ומכיוון ש"הכלליים" מייעדים לתפקיד זה את [אליהו] אלישר שאינו ישר בעיני מפא"י וגם [פנחס] רוזן אינו רוצה בו מחשש פן ירצה לדחוס לבית-הדין העליון שופט ספרדי מבלי שים לב להכשרתו - הרי העניין כולו קופא על שמריו ואין מזיז. בינתיים [משה] דונקלבלום מת, [הרב שמחה] ואסף מת ו[משה] זמורה חשוב כמת והעבודה בבית-הדין נערמת ונעצרת ו[יצחק] אולשן משווע ועורכי-הדין זועקים והמדינה מתבזה. הבטחתי לנסות כוחי.
האורחים התפזרו רק ב-11.30. כחצי שעה עסקנו בסידור החדר וסילוק הכלים ואז רק אז רתמה צפורה את המכונית ויצאנו לביקור של חצות אצל אחותי עדה. הודענו לה על כך בטלפון והיא הזעיקה את יהודה ממאורתו. כך ישבנו ארבעתנו במטבח של ממה [כינויה של אם מ"ש פניה לב-צ'רטוק (1860-1951) ילידת אודיסה, בפי ילדיה ונכדיה; ר' עליה ב"עת לספר", דוד הכהן, ע' 339, "עם עובד" 1974] ויהודה השמיע דברי תורה ועדה לחשה באוזני מה הייתה אומרת עליו ממה ברוסית ואני חשבתי בפעם המאה או האלף איך קרה הדבר ומדוע כה התאכזר לנו הגורל שנותַרנו ארבעה מתשעה [חמשת צאצאי יעקב שרתוק ובני זוגם; לפי הגיל - רבקה (ודב הוז), משה (וצפורה מאירוב), עדה (ואליהו גולומב), יהודה (וצביה גריצובסקי), וגאולה שרתוק, חברת גבעת ברנר, מתה בלדתה, 1939] – והן יכולנו להיות עשרה! - חמישה שכלנו [דב, רבקה, אליהו, צביה, גאולה] והן כולנו עדיין בשנות העמידה, אל אלוהים! כה מעטים ומצומצמים ועלובים נראינו בעיני.
החדשה העיקרית שנפלה במשפחה - החלטת תמר בת אחותי [רבקה] ומוסיק [משה גורדון-גדרון] בעלה ללכת לנווה-ים [איחוד הקבוצות והקיבוצים], הקיבוץ אליו עבר אחי [יהודה] עם בניו [שלמה ונבות] ובתו [הלה] מיגור, עקב הפילוג [בקיבוץ המאוחד]. מוסיק יישאר בצבא הקבע עד השלימו חוק שירותו אבל המשפחה תהיה במשק. אכן זהו מפנה כביר ערך ורב סיכויים.
וסוף שהגענו לפרשת ההתפטרות ויהודה השמיע דברים נוצצים ונוקבים להשוואת אישיותם של ברל וב"ג והפליאני במידת חדירתו לתעלומת האופי של "הזקן". וכמובן מאליו, הוכרחתי לגלות מסתרי נפשי ולהסביר - או רק לנסות להסביר - את הסבך הסתום של יחסינו זה שנים ואת אשר עולל האיש הדגול והמתמיה הזה לו לעצמו, למפלגה, לממשלה העתידה ולי בהציעו את אשכול לראשות. חזרנו הביתה בשתיים ונבצר ממני לטבול בחמים יען האמבט היה מלא כבסים שנתעכב ייבושם מחמת הגשם ושכבנו ב-2.30.
