שבת, 28/11/1953
איחרנו קום והייתי חוכך בדעתי אם להתיישב אל הכנת נאומי בכנסת ביום ב' או ללכת למועצה [במפלגה]. הכרעתי לטובת השנייה, במקצת משום אחריותי המיוחדת עכשיו ומחוסר ביטחון לגבי הלך-הרוחות במועצה, אך בעיקר ודאי משום שמתחת לסף ההכרה אני נדחף כרגיל לדחות את הכנת הנאום עד היום האחרון. מצאתי את המועצה סחופה בזרם ההתלהבות לשלמותו של החינוך האחיד ומפוכחת משיכרון הדגל האדום, אבל בתוכה עדיין מצודות של נאמנות למסורת - בהתיישבות, בקרב המורים וגם בשכבת המנהיגות, כולל ארן וארגוב. לאחר שמעי את זיאמה נרשמתי לדבר והתווכחתי איתו נמרצות. נשארתי עד הסוף על מנת להשתתף בהצבעה. הרוב היה רב-רושם: 108 נגד 25 עם 22 נמנעים.
לארוחת הצהרים באו רותה וסם. בבוקר צלצל יחיאל נהרי להכריז על בואו ולצהרים הובא הביתה ארגז מלא כל טוב: תפוחים ואגסים ענקיים, אף אשכולות ענבים, נקניקים ומיני בשרים וחפיסות חמאה, ובקבוק משקה ושאר מגדנות.
בשעת ארוחת הצהריים טילפן שמאי מירושלים מברק שנתקבל מניו-יורק, בו עצת אנשינו לקו שיש לנקוט בשיחה עם שגרירות ארה"ב על סעיף 12.
אחר הצהריים שוב דחיתי הכנת הנאום וישבתי על היומן. באמצע באו הדייגים חסן ובנו מחמוד לברכני לעלייתי. לחסן ברור, כי אילו היו גיסַי חיים, היה דב רה"מ, אליהו שר הביטחון ואילו אני יכולתי להישאר שר החוץ.
ב-6 בא ראסל והתווכחתי איתו על גורל הוועידה עם ירדן. ניסה להציע תיווך ארה"ב לקביעת סדר-היום לפני כינוס הוועידה - למעשה עוד לפני מתן תשובת ירדן אם היא מוכנה להיוועד איתנו. דחיתי זאת, ואמרתי כי קודם כל תאמר נא ירדן אם היא נענית להזמנה וגם אחר כך מוטב להימנע מתיווך ולברר את סדר-היום בפגישה ישירה עם פתיחת הוועידה. הן ממילא זו ועידה שהכל תלוי בה בהסכם ולא נוכל לצוות על ירדן. לבסוף הבטיחני נאמנה, כי ממשלת ארה"ב מעוניינת להביא ירדן לוועידה ולהבטיח הצלחתה. השגריר דייוויס חוזר מחר, כנראה לא בריא ביותר.
בערב, מסיבה רבת-עם, כמאה איש במניין, לפרידה מדוד ומברכה [הכהן]. שני השבטים, הכהן וחבס בלבד, מנו כ-35 איש ואישה. הכהנים ובני ביתם באו כולם - מחיפה [דוד, ברכה ויחזקאל (בן ד"ה ואשתו הראשונה רות קרבצוב, כמוהו כאחיותיו אסתר ועדה], מירושלים [אחיות ד"ה רוזה גינוסר (ובעלה שלמה, בן אחד העם) וחנה רופין (ובנותיה כרמלה ובעלה יגאל ידין ואיה ובעלה צבי דינשטיין)], מחצרים [עדה הכהן ובעלה אהרון ידלין (בן-דוד אשר ידלין בעל דליה גולומב אחיינית מ"ש - יסוד יחיד לאגדה בדבר הקשר המשפחתי שרת-הכהן)], מבנימינה [אחי דוד שמעון והלל ובני משפחותיהם] ממכמורת [רפאל רופין בן חנה וארתור רופין ואשתו אסתר] ומצהלה [אסתר הכהן ובעלה עוזי נרקיס]. היו אנשי כנסת, "סולל בונה", [שד"ה היה מנהלו; ר' "עת לספר" מאת ד"ה, "עם עובד", 1974], "דבר", "עם עובד" [אכסניות הסופרת והעיתונאית ברכה חבס-הכהן]. גם משפחתנו הופיעה בכוח רב - נוה-ים כולה [יהודה שרת, בניו שלמה ונבות ובתו הלה] עם נציגות מחמדיה. נאמתי, כמובן, ואף דוד נשא קולו. אחרי שהתפזר ההמון נותרו קצת חיפאים והמשפחה וסיפרתי סיפורים. אחר כך נשתיירה המשפחה בלבד והנוער ביקש לרוות צימאונו בכל מיני דברי הסבר. סוף ששכבנו ב-2.30.
באמצע הנשף לקחני דוד הצדה לשאול מה יעשה "סולל בונה" לכיסוי 20,000 ל"י שכבר השקיע בבניין צריפו של ב"ג בשדה-בוקר ועוד ידו נטויה. פוליה דורשת ריהוט, ציוד וכל מיני נוחויות ו"סולל בונה" נעשה קבלן לכל אלה. אמרתי, כי אטכס עצה עם אשכול. דוד הוסיף, כי פוליה שפכה לפניו דמע: מה יהא עליה ומה על ב"ג באותו מדבר ובאותם תנאי פרא. נראה, שרק עכשיו נפקחו עיני ב"ג לראות אנה פניו מועדות. בשיחה עם דוד אמר: "אינני מתחייב להישאר בשדה-בוקר. אם אראה כי אין העניין הולך, אסתלק משם." הוא אינו מבין כנראה במה כרוכה הסתלקות זו בשביל מעמדו בתנועה ושמו הטוב.
