יום ד', 4/11/1953
בשעה מוקדמת טילפנה [מזכירתי] עליזה - מיכאל סימון, ראש הטקס, ביקש להודיעני כי הישיש צבי שמשי, אביו של הנשיא, נפטר בלילה.
בעיתונים כותרות מרעישות על "התפטרות" אשכול, ר"ל הסתלקותו ממועמדות לרה"מ. ביעבוע וגילוש זה של "הקלחת" השפותה במטבח לעיני כל הקהל הקדוש הריהם באמת מחזה מרהיב עין ומעדן נפש.
היום במשרד נפתח בהתייעצות על צירותנו ברנגון: דוד הכהן, המנכ"ל ומנהל מא"ס [דניאל לוין]. דוד, היוצא לפי שעה רק לשנה אחת, לכל היותר לשנה וחצי, מתפרץ לתפוס מרובה ונושא נפשו לא רק לצירות נוספת בבנגקוק, כי אם גם לשליחויות חד-פעמיות לסין ולאינדונסיה. אנו מנסים לרסנו. אמרתי כי אל לו לעורר רושם אצל הבורמנים כי רנגון חשובה לנו לא כשלעצמה אלא כמַקפץ לארצות אחרות במזרח הרחוק או בדרום-מזרח אסיה. לכן יסתפק לעת עתה בתוספת התפקיד בתאילנד, אם יסתדר הדבר, ואשר לשתי הארצות האחרות יתמסר לקשירת קשר ידידות עם נציגיהן שבבורמה ואל יציע להם ביקורים בארצותיהם בלי נטילת רשות מאיתנו. ביררנו כמה שאלות תקציב ונוהל, גם סעיפי תוכנית פעולה וכללי התנהגות כלפי השלטונות, הסגל והקהילה היהודית.
אחרי הישיבה אמר לי דוד, כי חברים במפלגה אינם מעלים על הדעת כי כל הסידורים שמציע ב"ג, קודם כל מועמדות אשכול לראשות, אינם פרי התייעצות בינו לביני. אפילו לו קשה להאמין, כי ב"ג לא שוחח איתי אף פעם אחת על כל אלה. אמרתי לו, כי אין לטעון על ב"ג - משבא למסקנה כי לא אני האיש קשה היה לדרוש ממנו כי יגלה לי צפונותיו.
אמרתי למנכ"ל, כי אין להחזיק עוד את נציגויותינו במצב של עם ההולכים בחושך לגבי ראשות הממשלה ויש להודיע לכולן מצב העניינים לאמיתו.
הסברתי לאבנון את המשימה המוטלת עליו בצפון. הוא יבקר במקום יחד עם עמיר ושָלו וייקח איתו גם את [המהנדס אברהם] דה-ליאו (הולנדי עם הולנדי!)
עזבתי את המשרד לשעה קלה לנסוע לרחביה לבקר את הנשיא. האב נפטר בבית-חולים של "מושב זקנים" - בן 91 היה, אך לא מת בידי שמים, אלא לפני חודשיים נפל ושבר את אגן הירכיים ומזה השתלשלו חולאים שהכריעוהו. הגוויה הועברה הבוקר לדירתו הישנה של הנשיא. ישבתי קמעה ושמעתי מפי רחל ויצחק משהו על פרשת חייו הארוכה של אביהם. הלוויה מחר.
הייתה לי שיחה מעניינת ביותר עם דייוו [דוד] גינזבורג [משפטן יהודי אמריקני; יועץ משפטי ראשון של שג' ישראל בוושינגטון] ומצאתי כמה מהשקפותיו על מצב העניינים אצלנו עולות בד בבד עם שלי.
כדרכו, הוא רואה את התקוות המנסרות אצלנו לגבי הכנסות מטבע חוץ כמופרזות. המענק [מארה"ב] לא יעלה השנה על 50 מיליון, וטוב שהתקציב הושתת רק על סכום זה, ואילו בשנה הבאה תחול ירידה נוספת, אם גם טרם יבוא החיסול. אשר להכנסות היהודיות, הרי השתא אולי נקבל מ"המגבית" ומ"המילווה" כדאשתקד, אבל בשנה הבאה שוב תחול ירידה. המאמץ ל"מילווה הביסוס" ייתן לכל היותר 10 מיליון ולא 30, כתקוות טדי [קולק].
הוא תמה אם אנשים מרכזיים אצלנו נותנים לעצמם דין וחשבון מדויק עד כמה אנו תלויים בהכנסות חוץ אלו לקיום רמת חיינו ומה פירוש ירידתן או חיסולן בשפת אורח החיים שלנו.
לדעתו לוקה האוצר בהעדפה מופרזת של החקלאות וההשקיה. גם אשכול גם ספיר הם יותר מדי אנשי "מקורות". כל התכנון הממשי מכוון לחקלאות. שום מחשבה רצינית אינה מוקדשת לתעשייה. הפרק על התעשייה בסקירה שהוגשה ל"כינוס ירושלים" הוא מגדל פורח באוויר. [יעקב] ארנון [מנהל אגף התקציבים; האוצר], שהוא משבחו מאוד כמוח צלול ומפוכח, הודה בזאת בפה מלא. הוא מייעץ לי לקרוא סקירתו של [מריון] קלוסון, חבר הסגל של אוסקר גאס, לא יהודי, מומחה דגול בענייני מים. הוא מותח ביקורת נוקבת על תכנון המים שלנו, שיש בו הקרבת ההווה הממשי על מזבח העתיד הסתום. אמרתי כי ביקורתו על חוסר יחס רציני לתעשייה בצמרת האוצר מתקבלת על הדעת. אכן גם במשרד המסחר והתעשייה אין דינמיות לפיתוח התעשייה. זהו למעשה רק משרד למסחר העוסק בחלוקת ההנאות הקיימות למעוניינים ולבעלי החזקה ללא דאגה ממשית ליצירת חדש, ללא השראה וללא דימיון. דייוו סיפר, כי בארה"ב קיים מוסד במסגרת משרד המסחר העורך סקר מתמיד של מצב התפתחות התעשייה לאזוריה ולענפיה, כך שיש בידו להדריך כל משקיע אנה כדאי לו לפנות.
רשמתי לעצמי כי כדאי לשלוח בחור מבטיח למוסד זה, למען ילמד את השיטה.
דייוו לא התרשם חיובית מפנחס ספיר. מצאו קשיח ונוקשה ביותר, אפשר משום כפיפותו לאשכול והזדהותו הגמורה עם אלופו, ללא הרגשת חופש לנקוט אותה מידת גמישות המצויה בהחלט באשכול.
בענייני מדיניות חוץ היה דייוו נָכוֹחַ בניתוחו אך יוצא דופן במסקנותיו: המפתח לשלום בידי מצרים וזו שקועה לעת עתה במו"מ עם האנגלים. שעת הכושר להתקדם תבוא עם סיומו של מו"מ זה. עד כאן דברים מובנים מאליהם וידועים משכבר. אמרתי: כל השאלה היא איך ישפיע ההסדר של סואץ על [גנרל מוחמד] נגיב [נשיא מצרים]. בכל מקרה ולכל הדעות יהיה זה ניצחון מזהיר בשבילו, אך אנה יהיו אז פניו מועדות? האם משום הניצחון יראה עצמו חזק דיו להתפשר עם ישראל, או הניצחון ישַכרו להיכון למלחמה בנו? דייוו קיבל את הניתוח אך טען כי מטרתנו צריכה להיות להציע הסדר כזה לנגיב שיוכל להציגו כלפי עמו לא כפשרה, אלא כניצחון נוסף. פירוש הדבר? ובכן, יש לדייוו רעיון חדש ומחודש: הבה ונציע לנגיב הקמת "קורפוריישון" מצרי-ישראלי לניצול משותף של מחצבים בנגב ומפעלים אחרים, עם זיכיון המשתרע על פני שטח מסויים בישראל בכלל זה זכות להחזיק צבא וכיו"ב. אמרתי: "כוונתך לניצול מחצבים הדדי, בשטחי ישראל ומצרים כאחד?" - לאו דווקא. העיקר לתת למצרים סיפוק כי הם השיגו דבר חדש שלא היה נחלתם קודם. כל הרעיון נראָה לי בוסר.
דייוו יודע על תוכנית דוליק [הורוביץ] כי נציע למצרים מנהרה ליד אילת לחידוש הרציפות בין מצרים וירדן. מעניין, כי ב"ג עצמו סיפר לו זאת אגב הבעת הסכמה לתוכנית (בפעם הראשונה שמעתי כי ב"ג מוכן לכך), אבל לדעת דייוו ויתור פעוט זה אינו עשוי לעשות רושם על מצרים.
השיחה עם דייוו נסתיימה במקצת חיפזון, יען הגיעה שעתם של העיתונאים השוויצריים. נכנסה חבורה של עשרה: חמישה שווייציים גויים, עוד שניים יהודים, [יחיאל] אילסר המטפל בהם, [הקונסול אביגדור] שוהם שלנו מציריך וזאב ש"ק. התיישבו בחצי-גורן ופתחו באש צולבת של שאלות: העברת משרד החוץ לירושלים, בינאום והמקומות הקדושים, הגבולות, בעיית הפליטים, שביתת הנשק והשלום. עניתי בהרחבה. השיחה התנהלה כל הזמן בצרפתית ובגרמנית לסירוגין. שאלו בעיקר גרמנית - עניתי בעיקר צרפתית, אך שילבתי לא מעט גרמנית. אמרו כי היה כשורה.
חשתי הביתה, אכלתי בחטיפה תוך רבע שעה ומייד יצאתי לתל-אביב. נסעתי לבדי ואספתי שלושה חיילים מהכביש, כולם שחומים. דומני, כי גדעון הגיע הפעם לשיא המהירות. ב-1.58 יצאנו מרח' סמולנסקין וב-3.01 עמדה המכונית בשערי הבניין החדש של הוועד הפועל של ההסתדרות. וזה לאחר שנעצרנו ארבע פעמים להעלות ולהוריד את החיילים וליד משמר דוד ירדנו מהכביש לדרך עפר, עקב תיקונים. וכל כך למה? משום שישיבת המרכז [של מפא"י] - הגורלית! - שנקבעה לכתחילה להערב, הוקדמה ל-3 אחר הצהריים.
זו הייתה כניסתי הראשונה לבית החדש, אשר הבורגנים כינוהו "קרֶמל". רבות שמעתי על פארו המופלג ומותרותיו, גם את שיר ההלל והצידוק של נתן אלתרמן קראתי ["שיחה עם בניין פאר", "הטור השביעי", "דבר", 4.9.53], אך מה שראו עכשיו עיני עלה על כל המשוער - עמודי השיש, ברק הקירות, רחבות המדרגות, שיכלול המעלית ועל הכל המרחב העצום, הריהוט המחוטב, ציפוי העץ המפואר והתאורה המבהיקה של אולם הישיבות - כל אלה דוקרים עיניים באופיים המופרז. חיקוי צעקני ומתגנדר לאמריקה - יציאה בעקבות "הבית הציוני" [בית ציוני אמריקה בת"א], להוציא את כולנו לתרבות רעה. מה נעלָה על הפירכוס הזה צניעותם הנאווה של ביתני משרד החוץ.
המרכז התיישב לפי מיבנה האולם. בווה"פ הישן ישבנו סביב השולחן הסגלגל כשחברים רבים מצטופפים בתוך ה"בֵיצה" וממלאים את הפינות. כאן ההושבה כמו בכנסת - שורות שורות, כל שורה רואה עורפם של היושבים לפניה תחת לראות את פניהם. היושב ראש מרוחק ומורם מהנאספים. הנואם מוטב לו לגשת אל הדוכן ולהסתייע ברמקול מלקום ולדבר ממקום מושבו. על-ידי כל אלה נמסכת מנה גדושה של רשמיות לתוך מהלך העניינים. ודאי נסתגל למשטר החדש במשך הזמן, אך בינתיים קשה היה לעכל את המעבר. הפאר השחצני כמעט של האולם, על חלונותיו הענקיים הנשקפים על פני מרחבי צפון תל-אביב, היקהה את החושים והישרה אווירה לא-ביתית.
שוב נפתחה הישיבה בקריאת מיסמך, הפעם מכתב [דב"ג] אל מזכיר המפלגה, נוסח שני למכתב אל הנשיא, המכיל אותה ההסברה. רוב חברי המרכז - והפעם באו כמעט כל חבריו, זאת אומרת כמאה וחמישים - שמעו את הדברים בפעם הראשונה והיה ברור כי נדהמו ממשמע אוזניהם. עד עכשיו היו כנראה סבורים על אף כל ההצהרות הרשמיות כי יש דברים בגו ומי יודע אלה סיבוכים פנימיים הביאו את הזקן לידי הצעד המפתיע. והנה מתברר כי לא מיניה - פשוט כשל כוחו לשאת את המתיחות הנפשית. עייף האיש וחסל! התדהמה ואי האמון כי אומנם אך זוהי הסיבה ואין אחרת שימשו בערבוביה.
הראשון דיבר [שמואל] יבנאלי - בהערצה רבה, בהעלאת ב"ג לדרגה גבוהה ביותר כמנהיג הדור, אך בגזירה חמורה כי אסור לו לפרוש. היה פרץ משווע בין התוקף המוסרי העצום שבתוכן הדברים ובין החולשה והרפיון שבאופן אמירתם (יבנאלי הזכיר כי הוא קשיש מב"ג).
מייד קם ב"ג לענות: שוב אותו נימוק ניצח - את העובדה אין לשכנע; כזה מצבו ושום דבר שפתים ומאמץ של השפעה לא יצלח עליו לשנותו.
הוויכוח שהתפתח היה ללא כל תקדים באופיו ובהרכב המשתתפים בו. אנשים דיברו לא סתם מתוך צורך להתבטא או להתבלט; הם נדחפו אל הדוכן עם הרגשת אחריות פנימית, כשליחי הרבים. הופיעו שלוש נשים, כמעט בזו אחר זו, וכל אחת עשתה רושם אדיר ומזעזע מחברתה. הראשונה בשלישייה הייתה יהודית גינזבורג [מראשי מפא"י בי-ם] - נואמת אמיתית, שהפעם נתעלתה הרבה מעל למליצה הרגילה. דיברה בשם המון בית ישראל, סתם יהודים וילדי רחוב. סיפרה איך פרץ לתוך ביתה בערב חנווני שכן, מחוגי "אגודת ישראל", והתריע: "כיצד אתם מניחים לו ללכת? הוא של כולנו, אבל רק אתם יכולים להשפיע עליו! קומו ועשו!"
השנייה הייתה לילי מנחם. הספרדייה בת יוון. דומני כי זו הפעם הראשונה שדיברה בישיבת מרכז. התרגשה עד לבכי כבוש. השמיעה עברית משובחת בניקיונה, מרנינה בפשטותה. אף היא דיברה בשם "השכונות", ביטאה רחשי לבם של המוני יהודים פשוטים. כל מילה שלה יצאה מעומק לב וחדרה עמוק בלב.
השלישית הייתה רבקה גובר, האישה מכפר ביל"ו, חיילת במלחמת העולם, ששכלה שני בנים יקרים במלחמת השחרור. אין היא חברת מרכז אך ביקשה רשות להיות נוכחת. כשפנתה בפתק ליו"ר לבקש רשות דיבור, הועבר הפתק אלי לעצה ואני שאלתי בדעת גולדה. שנינו היינו סבורים כי אף על פי שזוהי שפיכת דם לב"ג אסור לשלול מאישה כזו את הזכות לומר את אשר בלבה. מראשית דבריה היה ברור כי כאן ניצבת אישיות מורכבת ביותר, רבת תרבות במחשבה ובביטוי, אך יודעת ערך עצמה ואינה נמנעת מלהבליטו. הלשון הייתה ספרותית בתכלית, הפסוקים מחושבים ומהוקצעים מראש. "יש חיילים שלא קיבלו שחרור - ממילא אינם יכולים לתת שחרור". "מעומק השכול שלי אני קוראת: חזור בך!"
שרשרת הנואמים הייתה מקוטעת, רצופה הפסקות של דומייה וציפייה כבדה בין נואם לנואם. לא רק לילי ורבקה גובר היו פנים חדשות בין "הנואמים". דיברו [נתן] להב מחיפה [מזכיר סניף מפא"י] ו[משה] חסקלברג איש תנועת המושבים, אשר גם הם בין בעלי ההופעה הנדירים ביותר. כשניגש היושב ראש "לסכם" - קם מרד. ארגוב ביקש להשיג הסכמת המרכז לפנייה אל ב"ג "בקריאה" כי יחזור בו מהתפטרותו; והיה אם לא ייענה - אין בזה הפרת משמעת, ואז ייגש המרכז לסידור העניינים ויטיל את הדבר על הוועדה המדינית. לא קיבלו חברים את הדין. לא ייתכן, טענו, כי המרכז יסתגל לתדהמה ויבליג על המהלומה על רגל אחת. דרושה חציצה של זמן, אל נקבל הערב שום החלטה - נתאסף שוב כעבור ימים אחדים.
דעתי הייתה כי כל סחיבה, שיש בה הפגנת מבוכה ובלבול, עשויה רק להרע את המצב ולהחמיר את המשבר בציבור. לא הבעתיה ברבים. גולדה לימדה זכות על דורשי ההשהיה. לבסוף נתקבלה פשרה: הוחלט לפנות לב"ג בקריאה ולהתכנס שוב ביום א' בערב. כל שידוליו של ב"ג לא לגרום למרכז ביזיון על-ידי קריאה אשר הוא לא יוכל להיענות לה - לא הועילו. המרכז עמד על שלו וכך התפזר.
הודעתי למזכיר הסניף [של מפא"י] בתל-אביב כי לא אוכל להרצות בכינוס המחוזי שנקרא לשבת. גם אם לא יכניסו עיתונאים, דברים שאומר באוזני 800 איש יגיעו לפרסום. אין מענייני לדבר בימים אלה בפומבי על ענייני חוץ, כל שכן לאחר שנדחה הוויכוח בכנסת.
צפורה הייתה בישיבה רק בחלקה הראשון - אחר כך נסעה למרפאת השיניים. בבית סיפרתי לה את הסיום. אכלנו ונשארתי לבדי. צפורה נסעה שוב העירה אל שאול ושרה [אביגור] - לשית עצות לשרה לקראת נסיעתה יחד עם שאול לחוץ לארץ. שאול חוזר לחזית ההצלה [העלאת יהודים מארצות מצוקה]. זוהי אולי הצלה גם בשבילו.
ישבתי על היומן ואל הטלפון. [משה] בריליאנט מ"ניו-יורק טיימס" טילפן לבקש עצה לשונית. מכתבו של ב"ג לארגוב נמסר לפירסום. האם נכון לתרגם "מתיחות נפשית" – mental strain? הייתי מוכרח להסכים, כי אין תרגום טוב מזה ורק יעצתי לגוונו על-ידי שימוש גם במונח high tension במקום מתאים. טילפנתי לוולטר לשאול אם לא חזר צבי אבנון מהצפון. טרם חזר. טילפנתי לשמאי לשאול אם השיבו אמש או היום מההר על השאלה בדבר תעלומת הצינור. כעבור שעה טילפן שמאי כי בינתיים ירדה שיירה [מהר הצופים] ומפקדה יבוא מחר למשרד החוץ למסור דוח. הוסיף, כי ספק אם נברר על-ידי כך את האמת - אותה נוכל לשמוע רק מהמטה. האומנם דברים בגו?
פתאום קולות בגן - צבי אבנון ותמי [תמר] שוהם [אשל; מנהלת לשכת שה"ח] חזרו מהצפון ופקדוני בתל-בנימין בדרכם לירושלים. מייד עשיתי להם תה, כי באו שבעי אבק וצמאים למשקה. צבי מסר דוח מפורט ומאיר עיניים שסיכומו כי ברוך עמיר הקים בהלת שווא - אם בכנות אזי רק לשם ניקוי מצפונו, כדי לא להשאיר שום שאלה ללא בירור מוסמך - והשכל הישר אומר כי אין לעשות דבר, אלא מוטב להניח לחילחול כי יימשך, שכן אין בו סכנת חבלה רצינית, וכן מוטב לא לנגוע בריצפתו של אותו ואדי, כי אין הנזק שיוכל להיגרם שווה בתסבוכת שעשיית המלאכה עלולה לגרום במועב"ט. מששמעתי הסבר זה נחה דעתי ואמרתי לצבי כי הטורח שקיבל על עצמו בטלטול של יום שלם מירושלים לבנות-יעקב וחזרה היה כדאי כדי להשרות במשרד החוץ ביטחון כי המצב כשורה ואין לעשות דבר.
חיים בני טילפן מחמדיה: "אבא, מה נשמע? מה החליט המרכז?" חיים ממעט מאוד לטלפן וטוען תמיד כי השיחות הטלפוניות יקרות מאוד ואין להעמיס על הקיבוץ הוצאות מיותרות. אם יצא הפעם מגדרו משמע שהציקתו רוחו מאוד ובוודאי גם החברים מסביב סקרנים לשמוע. מסרתי לו קיצור העניין. שאל אם נכונה הנחתו, כי גם אני גם אשכול איננו נלחמים על המשרה. אמרתי כי בהחלט כן הדבר ואין אנו נלחמים גם זה עם זה. אמר כי אשר ידלין [מזכיר-חוץ של חמדיה; בעל דליה בת עדה ואליהו גולומב] ערך "משאל גאלופ" בקרב אישים ב"איחוד" [הקבוצות והקיבוצים] והתוצאות "מניחות את הדעת". הכוונה הייתה למועמדותי. אמרתי לו, כי המצב בנידון זה מסובך ולא אוכל להסביר בטלפון. באותו הרגע נכנסה צפורה ומייד קיבלה את השיחה לידיה.
חזרתי אל היומן ו"עידכנתיו". אחרי כן ישבתי על הניירות.
בבואי הערב לתל-בנימין מצאתי מכתב מאחי יהודה, בן ארבע מילים: "מעשה אמן - ברוך תהיה". הכוונה לנאומי על וייצמן אשר יהודה האזין לו ברדיו. גם זו לטובה. קיבלתי היום מכתב קצר ובו שבח נדיב ביותר על אותו נאום גם מיעקב פיכמן.
