יום ב', 26/10/1953
שם הספר  יומן אישי 1953
שם הפרק  יום ב', 26/10/1953

 


יום ב',  26/10/1953

 

סבור הייתי, כי ישיבת הכינוס מתחילה ב-10 ואספיק לגשת למשרד, אך התברר כי ההתחלה ב-9 ונסעתי ישיר ל"דוד המלך".

[ברל] לוקר בירך. תימה עליו, כי איננו חושש כלל להופיע בנאום חיוור בתכלית, שאינו אלא העלאת גירה תפלה של נאום ב"ג אמש ועל כל פנים אין בו קורטוב של מחשבה חדשה, ואף על פי כן הוא סבור, כי בזה הוא נוחל כבוד כיושב-ראש הנהלת הסוכנות.

אחרי לוקר הרצה סגן-האלוף החמוד מתי [מתתיהו] פלד על בעיות הגנת הארץ וארגון צה"ל. הייתה זו הופעה נהדרת, לכבוד ולתפארת לצה"ל ולא רק לו בלבד, אלא למיטב הנוער שלנו. ב"ג הקדים לו הקדמה נאה ונדיבת לב ביותר - סיפר כל פרשת חייו וכיצד צמח מתוך ההגנה והפלמ"ח, נפצע במלחמת השחרור ועלה בצה"ל (רק כדרכו בקודש לא יכול ב"ג לכלוא רוחו מלסטות מהנושא ולהפליג למרחקים - עמד וסיפר במפורט על המערכה האחרונה בנגב: כשיש לב"ג סיפור היקר לו אין הוא יכול לכבוש יצרו מלספרו - אחת היא אם השומע מעוניין או לא. ובעצם המניע העיקרי בדיבורו הוא תמיד הרצון להתבטא ולא הצורך להשמיע ולהסביר). מתי דיבר אנגלית משובחת ביותר - פשוטה, תרבותית, מדויקת וצלולה - כדבר קצין אנגלי משכיל ובן-תרבות. הרצאתו הייתה סדורה בכישרון רב מתוך התרכזות בעיקרי הדברים, אי-העמסת פרטים מסורבלים, הבהרת מושגי היסוד ובחירת הביטויים וההגדרות הקולעים ביותר. עם זה גילה עניוות שובה לב ויסודיות מעוררת כבוד. להתפעלותי לא היה גבול ואמרתי לו אחר כך מה שחשבתי על ההרצאה, כולל הערות ביקורת אחדות, ופקדתי עליו למסור הדברים לזיקה [זאבה לבית סימה ואברהם קצנלסון] אשתו.

אשר לתוכנה של ההרצאה, בלטו ממנה שתי מסקנות בלתי מפורשות:

ראשית, כי הצבא רואה את הגבול הקיים עם ירדן כבלתי אפשרי לחלוטין ומשוכנע כי יש להחליפו בקו ישר. ושנית, כי פני הצבא מועדות למלחמה על מנת לכבוש את מותר ארץ-ישראל המערבית.

עם תום הרצאות הבוקר החלה פרשת הוויכוח שהייתה למעשה רצופה שאלות רבות והשגות מעטות. ב"ג ענה על שתי שאלות: "המשטר הסוציאליסטי בארץ" ועניין קיביה. ואז הגיע תורי. לכתחילה הניחו כי הוויכוח יימשך עד 12.30 ותישאר לי כשעה, אך ב-11 אזלו השאלות וההערות, ב"ג קיצר הפעם, ועל-ידי כך ניתן לי מצע זמן רחב להשתרע. עוד אמש ובבוקר כיסיתי עמוד ברשימות. פתחתי בתוספת הסבר בעניין "הסוציאליזם" וליבנתי עניין היוזמה הפועלית והמשק ההסתדרותי. תיארתי את התהוות החברה והכלכלה הישראלית ואת התפקיד המכריע שמילאו בתהליך זה האחריות והיוזמה הקיבוצית של העובד המאורגן, שיצירתו נשתלבה ומוסיפה להשתלב במסכת המשק והחברה כיסוד עיקרי וחיוני. הסברתי כי אין כאן אלא תחולה מקפת של שני העקרונות המקודשים באמריקה - חופש היוזמה ושוויון ההזדמנות. על רקע החיים הישראלים פירושם של עקרונות אלה חופש יוזמה לא רק לבעל הון אלא גם לעובד, לא רק לפרט או לחברת בעלי מניות אלא גם לקיבוץ של עובדים ולארגון ארצי של פועלים. סתרתי את העלילות על זכויות-יתר ואת אגדת הכזב על כפיית משקיעים לתת 51 אחוז של המניות להסתדרות. אמרתי, כי משטר זה של צירוף צורות שונות של קניין וייצור במסגרת לאומית אחת הוא יסוד אופייני של המשק הישראלי. תפקיד המדינה להבטיח אפשרות שווה לכל הצורות האלה, לתאם ביניהן וללכדן.

משעברתי לעיקר דברי פתחתי בהסברת עניין השלום עם מדינות ערב. כשם שמשימת הבניין היא לדור שלם, כך גם משימת השלום. תיארתי את הזעזוע הכביר שחוללה בהכרה הערבית תקומת פתע של מדינת ישראל בלב האזור, את הגורמים המעכבים את הסתגלות הסביבה לעובדת קיומה של המדינה, את הסבלנות המתחייבת מצדנו בציפייה ממושכת להתפשרות ולשלום ואת המסקנה הנובעת ממצב זה, כי ככל אשר נמעיט לתבוע שלום - נחישנו. ניתחתי את המצב שהתהווה בעקבות כריתת הסכמי ש"ן ואת הניגוד שנוצר מאליו בין אופיים המקפיא של הסכמים אלה לבין כורח הפיתוח וההתקדמות של המדינה על ידי שינוי סדרי בראשית ויצירת עובדות חדשות. מכאן לאי-נמנעות ההתנגשויות והסכסוכים - המדיניים ולפעמים הצבאיים - בינינו לבין המדינות השכנות, הכרוכים לעתים במאבקים גם עם רשויות או"ם, אשר צווי החיים של המדינה גוזרים עלינו לא להירתע לפעמים מלהמרות את פיהם. לבסוף עמדתי על השתקפות הניגוד בינינו לבין מדינות ערב במערכת יחסינו עם מעצמות המערב ועל הסכנה הנשקפת למעמדנו מיתרון ערכם של שכנינו בשטח, באוכלוסייה, באוצרות טבע ובעמדות מפתח. הצבעתי על הנכסים שנוכל להישען עליהם כמשקל-נגד מול היתרונות האלה - מיצוי ערכנו אנו מבחינה צבאית וגיאופוליטית, טיפוח ערכנו המיוחד מבחינה מדינית ורוחנית, הפעלת התמיכה בנו מצד תפוצות העם היהודי בעולם החופשי והפעלת אהדת העולם הדמוקרטי השוחר-קידמה למפעלנו. סיימתי בקריאה לליכוד יהודי פעיל ולהכשרת הדור הצעיר לשאת בעול הליכוד הזה ולשאוב כוח ותוכן חיים ממנו לעתיד לבוא.

דיברתי שעתיים תמימות וכאשר התברר לי הדבר בושתי וחזרתי בתשובה על תרעומתי נגד ב"ג שדיבר אמש רק שעה וחצי. אך עלי להודות, כי הקשב היה דרוך ביותר ללא כל התרופפות במשך כל הזמן, ראיתי לפני פנים מרוכזים ועיניים נוצצות, הופסקתי כמה פעמים על-ידי מחיאות כפים ערות - ולאו דווקא בעקבות להטי-נואם אלא בתגובה לתרכיזי תוכנם של הדברים - והרגשתי בעצמי סיפוק מגרעיניותו של הנאום, משילובם המהודק של פרקיו, מביטחוני הפנימי בכדאיות הדברים ובהגיוניותם ומההתעוררות שבה נשאתי דברי. כשכיליתי ניתך עלי גשם נדבות של מחמאות ושבחים. כמה אמריקנים אמרו, כי למען הנאום הזה בלבד כדאית הייתה הנסיעה כולה. אף הקנדאים היו מלאי התפעלות. זרם התשבחות לא פסק כל היום. הרגשתי הראשונה עם סיום הנאום הייתה של הקלה עצומה, אך לא עברה שעה קלה והחלו עולים בדעתי ותובעים עלבונם פיתוחי רעיונות נוספים שלא הבעתים וניבים קולעים שלא השתמשתי בהם - והתעניתי מאוד.

בהפסקת הצהריים עברתי על צרור גדול של הניירות. לא דרכה רגלי במשרד ולא היה לי קשר עם המנכ"ל כל היום.

אחר הצהריים הקשבתי להרצאתו של אשכול שהייתה הפעם כתובה כולה ומנוסחת באנגלית טובה - רצופה עובדות ומספרים, מְלֵאתי-בשר. הופעתו הייתה מכובדת ורבת משקל. לבסוף עייפתי מהקשיב ויצאתי לאולם המבוא הגדול של המלון. נצמד אלי מיכאל אליצור וביקש לדעת תמצית תוכנית קלאפ לפרסום. הכתבתי לו סיכום מפורט מן הזיכרון, לרבות מספרים על שטחים וכמויות מים. צפורה טילפנה כי חיים [הצעיר בשלושת ילדי מ"ש; חבר חמדיה] שבא לירושלים מבקש לראותני והזמנתיו לבוא מייד. הנער בא חמוד להפליא, במעיל עור קצר ובמכנסי חאקי של קיץ. כיבדתיו בתה עם עוגות. קבע איתי מועד בואי להרצאה בחמדיה. סיפר על התקדמות תוכניותיו ללימוד טיס. לבסוף גילה לי צפונות לבו: הוא נושא נפשו לפעילות בעבודת מחתרת ההצלה [של יהודים] במזרח [אירופה]. הוא יודע כי אי-ידיעת שפות עלולה להיות בעוכריו, אך כמו שהוא עומד לצאת עכשיו להדרכה בתנועה [המאוחדת] לשנתיים, הריהו סבור כי יהיה לו פנאי ללמוד. אין הוא נחפז, אבל מנוי וגמור איתו להישלח מהמשק לתפקיד זה במרוצת הזמן. לבו כמֵהַ לעלילת גבורה והסתכנות. צרתו היא כי איחר להיוולד ולהתבגר ולכן החמיץ את הבריגדה, את הפלמ"ח, את ההעפלה, את מלחמת השחרור. ההצלה במזרח מוכרחה להיות נחלתו. והרי עניין משפחתי הוא. גם אני גם שאול [אביגור], גם קובי שותפים לעניין - הרי שגם מקומו יכירנו בתחום זה.

התיישבתי ליד הבאים מאנגליה - [סיימון] מרכס, [הרי] סאקר [בעל מרים בת ס' מרכס], [זיגמונט] גסטטנר, מרכוס זיו [בן ישראל ורבקה-בקי בת ס' מרכס; משפחת מרכס עתירת ההון מקורה במנצ'סטר, שם נעשתה ציונית מתוך מגע עם ד"ר ח' וייצמן בהיותו מרצה באוניברסיטה המקומית]. סאקר שיבח נאומי. מרכס הילל את הרצאת אשכול ורק הוסיף - בצדק - כי אשכול לא השכיל לשוות ברק לעלילה המפוארת של מפעל והישג שהייתה מקופלת בהרצאתו. ואף אומנם, לא הייתה באותו נאום שום לחלוחית של פיוט. החלו חוקרים אותי בדבר מפעל "בנות יעקב" ומשהסברתי להם בקיצור עיקרו של עניין הודיע מרכס, כי בפעם הראשונה הבין על מה כל המרקחה ועכשיו נחה דעתו וגם נתעודד הרבה.

נסעתי לבית ב"ג לקחת משם את צפורה שהוזמנה על-ידי פוליה למסיבת נשים. משם הביתה לכתיבת יומן ומשם חזרה ל"דוד המלך" לארוחת ערב עם נחום גולדמן. "חלב" אותי על התפטרות ב"ג - לדעתו, אם העניין רציני יש לתת לו ללכת ואולי גם זו לטובה - על עניין קיביה, על המוצא ממצר מועב"ט והמענה וכו'. לדברי נחום, השמועה האחרונה אומרת כי ב"ג מייעד את גולדה להיות רה"מ. ממנו נודע לי, כי מחר תתקיים שיחת ב"ג עם "הכלליים," כנראה בעניין פרישתו.

ירדנו לישיבת הערב. הקשבתי לוויכוח שהחל עוד בישיבת אחר הצהריים. דיברו רבים ונתגלו בדברים הרבה להט ומסירות, גם הובע סיפוק עצום מהכינוס ומהשראתו. כחוט השני עבר הקיטרוג על תחרות המפעלים הכספיים בארה"ב וההתכתשות בין מנהיגיהם. תבעו אחדות וריכוז האחריות. את הקו החיובי והמציאותי נטה יוסף [ג'ו] שווארץ [מנהל "המגבית היהודית המאוחדת" בארה"ב], שבנאומו נסתיימה ישיבת הערב, כשהוכיח כי כל הדיבורים על ריב ומדון מוגזמים בתכלית, כי מה שמציין את חיי יהדות ארה"ב כיום היא האחדות הניצחת במסירות למדינה, כי שתי המסגרות הנפרדות של המאמץ הכספי ["המגבית היהודית המאוחדת" ומפעל "המילווה-איגרות-הפיתוח"] מחויבות-המציאות כשם שמחויבת המציאות היא השותפות בין "המגבית," המכוונת בעיקר לישראל, לבין קרנות הסעד המקומיות, וכי יש להתמסר להגברת המאמץ בשני הכיוונים מבלי להשחית מרץ לריק על מיזוג שלא יוכל לקום.

חזרתי הביתה ברגל אחרי 11 ולאחר התה האחרון עם צפורה וחיה פישר, משפרשו הנשים לישון, המשכתי ביומן וכתבתי טיוטות בשביל המשרד למחר. שכבתי שוב ב-1.30.

 

העתקת קישור