יום ה',  22/10/1953

 

היה יום ארוך כבימים מקדם - בשנות מאורעות הדמים או מלחמת הקוממיות - וללא כל ניחוש מראש.

כשבאתי ב-9 בבוקר למשרד מצאתני הידיעה על התנקשות רצינית: באשמורת הבוקר עלתה רכבת משא ליד אייל - מקום מועד לפורענויות - על מוקש עז נפץ; הרכבת הייתה מורכבת ממכלי נפט ריקים; שבעה קרונות ירדו מהפסים; לא הייתה כל פגיעה בנפש. בנס נמנע אסון גדול.

עיתוני הבוקר היו מלאים יבול-שפע של מסיבת העיתונאים הפנימית מתמול: התרעה על עיכוב המענק, הוקעת הפייסנות של ארה"ב כלפי הערבים, אזהרה לציבור על "הידוק חגורה". כל העיתונים שמרו אמונים לגבי אופן הגשת העניין לקורא. רק "הארץ" בהתאם לעדינותו המסורתית כלפי משרד החוץ, דאג לפרש כי ההסברה לקוחה מפי "דובר רשמי". סופר העיתון בירושלים, [יעקב] רוזנטל, טילפן אחר-כך למזכירותי להבטיחני כי לא בו תלוי הקולר - הוא דיווח כמוסכם בינינו ויוכל להוכיח זאת על פי הדפתלת [טלקס], אבל במערכת שינו את הנוסח.

ביררתי עם המנכ"ל כיצד להדליף לעיתונות את השערתנו בדבר התפקיד שמילאה תוכנית המים האזורית של ארה"ב בהתנגדות בניקה להפסקת עבודת "בנות יעקב". אוברי הבריק כי הם עושים מאמצים בכיוון זה. רה"מ הציע לדאוג לפרסום הדברים בעיתוני הארץ, כאילו נתקבלו מסופריהם בארה"ב. קיבלתי עצת המנכ"ל כי מוטב להבריק לניו-יורק ולתת את הגירסה בפי הכתבים שם למען יגיע הסיפור לעיתונים כאן בצינורות סדירים.

חזרתי עם המנכ"ל על פרשת [בן-ציון] רזין [מזכיר ראשון וממונה בשגרירות ישראל בבולגריה] שחזר מסופיה. עלי לראותו בטרם ישוחח עם מישהו במשרד החוץ ולטפוח על פניו שתי עבירות חמורות שעבר:

ראשית מכתבו אל [משה] ז"ק מ"מעריב", ששלח בסוד מאיתנו ואנו תפסנוהו במקרה, באשר נשלח בדואר דיפלומטי, ובו סיפור כל השתלשלות המו"מ על חידוש היחסים עם ברה"מ [נותקו 9.2.53 אחר הטלת פצצה לצירות הסוב'[ייטית] בת"א בעקבות "משפט הרופאים"; חודשו 20.7.53];

שנית, העלמתו מאיתנו את העובדה כי הוא, רזין, עשה את הצעד הראשון בתהליך המו"מ, בעוררו את שאלת חידוש היחסים בשעת ביקור שערך אצל הנציג הפולני בסופיה - בעוד אשר לנו דיווח כי הפולני פתח לראשונה בנושא זה בשעה שביקר אצל רזין.

המברק הראשון מסופיה על התחלת הטיפול שם בחידוש היחסים הכיל ידיעה על ביקור הפולני אצל רזין והציג את התעוררות העניין כפרי יוזמתו של הפולני. לא קיבלנו לפני כן שום דוח על ביקורו של רזין ולא היה לנו מושג כי הוא עורר את השאלה - עד שבאה תגלית מכתבו לז"ק. בינתיים ערכתי את כל דוחותי לממשלה ולוועדת חוץ של הכנסת לפי גירסת היוזמה הפולנית. גירסה זו היא שדלפה מישיבת ועדת החוץ ל"מעריב" ואותה בא רזין לתקן במכתבו. אילו הגיע המכתב לתעודתו ונתפרסם - אין כל ספק כי היה מתפרסם אילו הגיע - היה מזים את עדותי בממשלה ובוועדת החוץ, ונקל לשער את הביזיון והקצף.

רזין הוזמן אלי למחר בבוקר בת"א. ביקשתי לקראת שיחה קלה ונעימה זו את האסמכתות הדרושות: גוף מכתבו של רזין, השמור אצל ש"ב [שירות הביטחון הכללי] ומברקו הראשון אלינו.

צבי אבנון ו[ניסן] אנקולי [סגן מנהל לענייני כספים במשה"ח] באו להרצות על ההסדר שהם מציעים לכיסוי הוצאות ההסקה המרכזית במשרד. אבנון היה עלול להסתבך בעניין זה עם האוצר והמבקר הכללי. מחמת דוחק השעה והחשש פן ייסחב העניין בלי סוף אם נבקש הקצבה מיוחדת ונדחה התחלת העבודה עד לאישור האוצר - בעוד החורף ממשמש ובא ונשקפת לעובדים הסכנה לשבת בחדריהם קופאים מקור - עשה דרכו קפנדריה, בהסכמתי ובזירוזי - התקשר באורח ישיר עם חברת השילומים מזה, להזמנת הציוד, עם קואופרטיב "חירות" מזה, לביצוע המלאכה, ועם "הדסה" מזה, לשאול ממנה את הציוד עד שיתקבל תחליף מגרמניה. נראה כי הוא ואנקולי מצאו עכשיו את הדרך להיחלץ מן המצר וסמכתי ידי על הצעתם.

באו לביקור הסופר יצחק דויטשר (בעל הביוגרפיה המפורסמת של סטאלין) ורעייתו. שניהם יהודים טיפוסיים, פליטי פולין שמצאו מחסה באנגליה ערב המלחמה. דויטשר הציג שאלה אחת: היש סיכוי כלשהו לשלום עם ערבים ואם הסיכוי משתפר עם חלוף הזמן, או להיפך, הולך ופוחת. הסברתי לו את משנתי, שלפיה השלום בוא יבוא, אך לא במהרה ויש להיאזר בסבלנות לעשר או אפילו לעשרים או שלושים שנה.

גי רוטשילד [ראש בנק רוטשילד בפריס; בן אדוארד אחי הנדיב אדמונד] שבא מפריס לכינוס ירושלים על פי הזמנתי, נכנס להגיד שלום. הוא כאן עם רעייתו ורק לימים ספורים. ביום ב' בערב עליהם לחזור. שאל לפשר התסבוכת הבינלאומית החדשה שנקלענו לתוכה והסברתי לו. בהזכירי את שגרירנו החדש בפריס, יעקב צור, העיר מייד כי לא קל יהיה לו להשתוות אל קודמו [מוריס] פישר ברמת התרבות והכישרון ובהערכה שהייתה לו בחוגי השלטון והיהדות הצרפתית - להבדיל מהציונים יוצאי מזרח-אירופה. גי מכיר את יעקב משנים עברו והיה ברור כי אינו מתפעל ממנו. אמרתי לו, כי יעקב התפתח ובגר הרבה, כי נחל הצלחה מזהירה [בהיותו שגרירנו] בארגנטינה בנסיבות מורכבות ביותר, וכי אני בטוח כי סופו להתקבל על דעת אנשי דברו בפריס מכל החוגים ולקדם בייחוד את עניין המדינה בכל שטחי המגע עם היהדות. העיקר הוא כי פישר הופיע כאיש התרבות הצרפתית וכבן בית גמור בפריס, בעוד שיעקב הוא ישראלי מכף רגל ועד קודקוד, ספוג מסורת עברית ויהדותית.

משה לשם הסתנן לחדר לקבל ברכת פרידה ערב צאתו לרנגון כחוליית-חלוץ של הצירות. אמרתי לו כי עוד אראנו בטרם יטוס ביום ג' בלילה.

שוב שיחה עם המנכ"ל - על חילופים בנציגויותינו במזרח-אירופה ועל מינויים אחרים. מסרתי לו הצעת חיים יחיל בדבר משלוח אריה לבבי לגרמניה והדבר נתקבל על דעתו. כן סיפרתי לו כי אהוד אבריאל דחה הצעתי להצטרף מחדש למשה"ח כסגן מנהל כללי. איני בטוח כי לא רווח לוולטר למשמע הבשורה הרעה הזאת.

בצהריים נסעתי למשרד רה"מ. ביררתי עם נחמיה ארגוב עניין השמועות שנפוצו בדבר תנועת צבא סורי ועיראקי כתגבורת לירדן - כאילו פלוגות חלוץ הגיעו כבר לירושלים העתיקה - ואשר זכו, בין השאר, לכותרת רעשנית לרוחב כל העמוד ב"הבוקר" [יומון הצ"כ]. המקור היחיד לשמועות אלו - רדיו דמשק. לצה"ל אין כל ידיעה על כך.

ב-12.30 ישיבת ועדת השרים לענייני חוץ וביטחון. נכחו אשכול, ברנשטיין, גולדה, [יוסף] ספיר. לבון ושפירא נעדרו. ברנשטיין הביע חרדה למעשה תגובה לרגל ההתנקשות ברכבת וביקש כי אקח דברים עם ב"ג. מסרתי ההשתלשלויות למן ישיבת הממשלה: פירוש [אליהו] אילת להצהרת סלוין לויד, כי יש לראות בה אזהרה להפעלת חוזה ההגנה האנגלי-ירדני באם יישנה מעשה קיביה; פרסום תוכנית המים האזורית של ססו"ת-מחמ"ד [סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם ומשרד החוץ האמריקני] והמזימה הגלומה בה; אישור רשמי לעיכוב המענק מפי דאלס ותנועת המחאה המתעוררת בארה"ב; ההיענות למופת של המנהיגות היהודית מכל החוגים לאזעקתו של אבן ועם זה ביקורתה הקטלנית על מדיניותה של ישראל הן באי-הפסקת העבודה והן ובעיקר במעשה קיביה ([אבא הלל] סילבר [נשיא הסת' ציוני ארה"ב] בייחוד הטיח דברים קשים בעניין השני). גולדה הציעה לגייס מומחים כהייז וכסאביג' [אמריקנים; מהנדסי השקאה עולמיים; ייעצו לממשלת ישראל] להודעות בעיתונות בזכות תוכנית ההשקיה שלנו. הבטחתי להבריק לאבן. [יוסף] ספיר העיר, כי כדאי לנו לבדוק מחדש כל שלבי פרשת העבודה בצפון והטכסיס שנקטנו - לראות אם צעדנו נכונה לאור מה שהתברר מאז (הצעה ספירית אופיינית!). הבעתי נכונות גמורה לבדיקה זו והבטחתי להכין את המסמכים שיאפשרוה. כן הצעתי להביא לפני הוועדה את תוכנית המים האמריקנית בשלמותה לאחר שתגיע לידינו ולאחר שאקבל חוות דעת עליה מהמומחים שלנו.

אחרי הישיבה נכנסתי אל ב"ג המרוכז כבר כולו בהכנת המשא שלו בפתיחת כינוס ירושלים. התאונן מרה על דלות החומר שהוכן בשבילו ובשביל הכינוס בכלל. כל הזמן חרדתי לכך והנה כאשר יגורתי. סיפרתי לו על הדאגה שהובעה בוועדת השרים לגבי מעשה תגובה חדש בימים אלה. אמר לי כי נתן הוראה "להבליג" על ההתנקשות ברכבת.

(זאב שרף, שלא ידע כי לקחתי דברים עם ב"ג בעניין זה, אמר לו מצדו אותם דברים. ב"ג השיב כי לא תהיה תגובה הפעם והוסיף: "ממילא תיפטרו ממני עוד מעט!").

סיפרתי לב"ג, כי השגתי ממקור צדדי בשביל "שורת המתנדבים" קצת כסף ואני עומד לתת להם עכשיו 500 ל"י ואולי אתן להם עוד 500 ל"י כעבור זמן. ידעתי, כי ב"ג מתעניין בפעולת "השורה" ואוהד אותה ביותר, גם נפגש פעם לשיחה עם צמרת "השורה". עניין מתן כסף להם לא ישר בעיניו. הזהירני פן אסייע על ידי עזרתי לחיסול רוח ההתנדבות בשורה ולהעברתה לפסים של עבודה שמתן שכרה בצדה.

בבית אכלתי לבדי. צפורה חזרה לתל-בנימין בבוקר.

ב-3 בא [ברל] לוקר [יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית] להיוועץ על הפעלת ההסתדרויות הציוניות בשעת משבר זו. הרציתי לפניו את המצב. בכל בירה שיש לנו נציגות בה הריהי עומדת בקשר אמיץ עם התנועה הציונית המקומית ועם חוגים יהודיים אחרים. מרכז הכובד מבחינת ההשפעה היהודית על השלטון נעוץ בארה"ב. שם מקיים השגריר מגע קרוב וער ביותר עם המנהיגות היהודית ועושה הכל להפעיל השפעתה ולחצה כלפי השלטון. המועצה הציונית מסייעת לשגרירות לעורר תנועת מחאה ברחבי הארץ. גם באנגליה קיים מגע כזה ויש לייחס ליוזמתו של אליהו אילת את גילויי-הדעת החשובים של [הארגונים היהודיים] "בורד אוף דפיוטיס" ושל "אנגלו-ג'ואיש אסוסיאיישן" נגד הפורין-אופיס [משה"ח הבריטי]. בארצות אחרות אין ליהדות השפעה על השלטון ובמידה שיש ליהודים קשרים בעיתונות ובציבוריות בכלל חזקה על הנציגויות שהן מפעילות קשרים אלה. לוקר שאל בדבר אמריקה הלטינית. אמרתי, כי בארגנטינה אין ליהודים מעמד כלשהו כלפי השלטון ובחוגים המדיניים. נבצר מהם לעזור לצירות ישראל בהשפעתם על הממשלה בעניינים הנוגעים למדינה. להיפך. הם תובעים התערבות הצירות לעזרה בעניינים הנוגעים ליהדות המקומית. בארצות אחרות - פרט לברזיל ולמכסיקו, שגם בהן יש לנו צירויות - קיימת מסורת של הפעלת השפעה יהודית באמצעות אנשי הקשר שלנו והללו מקבלים הוראות ממשרד החוץ או מהמשלחת שלנו בניו-יורק.

הצעתי ל[ברל] לוקר לשלוח הוראה להסתדרויות הציוניות, כי יעמדו בקשר עם נציגויות המדינה ויקבלו הדרכתן. מצדי הבטחתי לשלוח מברק חוזר לנציגויות להסתייע במלוא האפשרות בעזרת הציבוריות היהודית והתנועה הציונית.

בהזדמנות זו השמעתי באוזני לוקר את הערותיי לספרו של ישעיהו וולפסברג על וייצמן ["חיים וייצמן", נשיא ראשון במדינת ישראל: "הספרייה הציונית"]. אין זו ביוגרפיה אף לא הערכה היסטורית. זוהי התוודות באהבה. וייצמן, שאדם גדול היה, הצטיין במעלות כבירות אך היו בו גם מגרעות חמורות - הכל כגודל אישיותו. בא וולפסברג ואורג את מסכת אישיותו אך ורק מאורות - מגרש כל צל, מחפה ומלמד זכות על כל ליקוי, דורש כל פגם לשבח. על כל אלה אפשר להחריש, שכן וולפסברג עצמו מודה בחולשת אהבתו ודוגל במפורש בגישתו הסובייקטיבית. לא כן לגבי קביעת עובדות היסטוריות. כאן אסור לסלף את האמת. שום אהבה לא תכסה על פשע הסילוף העובדתי. גירסתו של וולפסברג, כי גם במערכה ההיסטורית באו"ם בשנת 1947 היה וייצמן הכוח המרכזי והגורם המכריע היא פרי דמיונו בלבד. פרט להשגת הכרעתו של טרומן לכלילת אילת בתחום המדינה היהודית לא מילא וייצמן שום תפקיד ממשי באותה מערכה. גם צעד זה היה פרי יוזמתו של [אליהו] אילת. אותה פיסקה בחיבורו של וולפסברג טעונה כתיבה מחדש או השמטה גמורה.

הסברתי ללוקר עד כמה קשה דווקא לי לטפל בסוגיה זו, אך מכיוון שנתבקשתי על ידי הנהלת הסוכנות לעבור על החיבור ולחוות עליו דעתי כבן-סמך אין לי ברירה אלא לעמוד על האמת.

ב-4 הופיע מרַכז תנועת הצופים, יהודה ברקאי. בישרתי לו, כי יש בידי 2,000 ל"י למען התנועה, "ממקור פרטי". שמח כמוצא שלל רב ואמר מייד כי יציע לעשות את הסכום יסוד להקמת בית הצופים בחיפה. הוא בטוח כי לאחר שישנה תרומת-יסוד זו, נקל יהיה להשלים את החסר ממקורות העירייה, ביה"ס "הריאלי", ההורים וכו'.

משהלך התיישבתי להכין את נאומי בכינוס הציוני בת"א וטרחתי בזה עד 6.

יצאתי עם פוריה מזכירתי ב-6.5 והגעתי לתל-בנימין ב-7.15 כשאני שרוי במועקה נפשית ובעצבנות מתוחה - מנת חלקי תמיד לפני נאום לפני ציבור גדול.

מצאתי בבית מכתב מכלתנו רנה [רעיית הבן יעקב שרת; שניהם למדו אז בארה"ב] - מכתב ראשון ממנה מניו-יורק. בלעתיו כביכורה בטרם קיץ ורוויתי נחת ממנו: מכתב לגמרי כלבבי, כל פסוק על מכונו ומועט המחזיק את המרובה; המכתב כלו מפיק תבונת חיים ויושר לב, עם רוח עלומים רעננה; העברית לעילא.

כשהגענו, אני וצפורה, ב-8.30 בדיוק לבית "הבימה" מצאנו את האולם הגדול על יציעו הרחב מלאים מפה לפה כשרבים עומדים מחוסר מקום ישיבה. [ישראל] ריטוב היושב ראש ו[יוסף] רגב, מנהל "קרן היסוד" בארץ, הודו כי היו שרויים בפחד ובחרדה פן ייבצר ממני לבוא עקב הפורענויות - כי אז הכינוס מה יהא עליו.

ריטוב דיבר כדרכו בקודש - כאשר שמעתיו בישיבות סיעתו ["פועלי ציון-צ"ס"] בקונגרסים עוד בשנות העשרים - הכרזות נבובות בעברית תרבותית אך מפוצצת בשיגרת מליצותיה הציוניות, דברים העשויים להחריש אוזניים אך לא לחמם לבבות. [יוסף] ספיר היה הגיוני ונדוש, ללא קורטוב להט או גרעין של רעיון מקורי. [יוסף] בורג חיתה על ראשי הקהל חידודי לשון נופל על לשון. [יעקב] חזן [ח"כ, מפ"ם] פתח בציונות צרופה, בתוספת דגש חזק של חלוציות, אך קילקל השורה והקדיח תבשילו על-ידי ניצול עיכוב המענק להכרזה פסקנית כי כל הענקה היא החנקה, כי חסד לאומים חטאת ואין ישועתנו אלא בהתנדבות יהודית, אשר חזן וחבריו הם כמובן ראשי המסייעים לה. היחיד שהשמיע דברי אלוהים חיים ממש - בלי התחכמויות ובלי כחל ושרק של להטי נאום, אלא עניינים כפשוטם המתקבלים על הדעת ומבוטאים בדברים הנכנסים ללב - היה משה קול [ראש המח' לילדים ונוער, הסוכנות]. אף על פי שריטוב כתב לי פתק כי הקהל נתאסף לשמוע "לא את משה קול כי אם את קול משה" - הקשיב לו הקהל רב קשב. הוא סיפר על מבנה תקציב הסוכנות ואגב כך תיאר תיאור חי ומלבב את המפעל ההתיישבותי, את המאמץ לחיסול המעברות, את חינוך הנוער במעברות וביישובי העולים לנשיאה בעול הפעולה המשקית והחברתית, את מפעל עליית הנוער. ראיתי כי הוא עלה עם העבודה והאחריות ועל כל פנים כי לבו בתוך העניין, בכל הכנות והמסירות. היה זה נאום ציוני מובהק - אמיתי ורענן. בין השאר הרים על נס את המופת שמראה נשיא המדינה במאמץ למען מיזוג הגלויות על ידי מסיבות ראש חודש שהוא מקיים בביתו לראשי עדות המזרח ושליחי המעברות, בכל פעם לעדה אחרת.

ב-9.55 הגיע סוף סוף תורי ודיברתי שעה תמימה עד 10.55. הנושא היה עתיד הקשר בין המדינה והתפוצות. אני שבחרתי בנושא זה - המעסיק אותי יותר ויותר בשנים אלו ואשר כל מסע שלי בגלויות מוסיף לי מחשבות עליו - תחת ההצעה השיגרתית של בעלי הכינוס כי אדבר על "מדיניות חוץ, Whatever it may mean, [יהיה פירוש הדבר כאשר יהא]. זו לי הפעם השנייה או השלישית שאני מנסה להרצות משנתי בעניין זה בפומבי ועדיין רחוק הנני מגיבוש המשנה שיהא מניח את דעתי - עודני מוסיף לבנים לערימה אך טרם ניגשתי להקמת הבניין עצמו. בתחילת דברי לא ראיתי עצמי פטור מלסתור את תורת הסלף שניסה חזן להרביץ בקהל. כל פסוק בפרק זה של דברי - על ברכת המענקים של ארה"ב ועל קבלתנו אותם כאומה בת חורין - פעל כגפרור שנזרק לחבית אבק שריפה והצית התלקחות סוערת של תרועות ומחיאות כפים. כל רמז לארצות שבהן המוני היהודים מנותקים מעמם ונחשול התלהבותם המשיחית נחנק על ידי משטר של דיכוי וניתוק - פעל כלחיצה על כפתור חשמלי. עיקר דברי היה ניתוח האחריות ההדדית של המדינה לתפוצות והתפוצות למדינה והצגת המשימה לפני בוני המדינה לנטוע עמוק בתודעת העם היושב בציון והדור הצעיר המתחנך על ברכיו את תחושת ההשתייכות לעם המפוזר בעולם, הזיקה לתגבורת ולעזרה ממנו, החובה לדאוג להעשרת תוכן חייו והרמת קרנו.

אך צנחתי באפיסת כוחות כשכולי טבול זיעה - והנה מושטות אלי מכל עבר פתקאות ומופנות אלי לחישות: אני מתבקש לטלפון; אישתי היושבת מאחורי על הבמה מבקשת לדבר איתי מייד; קוראים לי מירושלים; יש עניין דחוף ביותר וכו'.

יצאתי מייד עם צפורה והתברר כי ב"ג מבקשני לעלות לירושלים מייד. עלי להתקשר תחילה עם שמאי [כהנא] בביתו.

נסענו - כל הערב הובלתי על ידי צפורה - לבית אחותי עדה. טלפנתי לשמאי. ב"ג מכנס ישיבת הממשלה למחר ב-8 בבוקר. ממני הוא דורש כי אחזור לירושלים עוד הלילה. תחילה חשבתי כי אירעה עוד איזו התנקשות ערבית חמורה וב"ג מבקש לטכס עצה על מעשה תגובה ראוי לשמו. מפי שמאי התברר, כי הדבר קשור בתנועות ה"ליגיון" בסביבות ירושלים. עדיין לא הבינותי אל שום מה עלי לבוא לירושלים עוד הלילה. כלום יושב ב"ג וממתין לי? הן לא אגיע לפני קרוב ל-1.

ניסיתי להתקשר עם בית ב"ג ולא קיבלתי תשובה. טילפנתי לזאב שרף ומפיו הצלתי דבר-מה יותר ברור - יש חשש רציני לפעולה תוקפנית של ה"ליגיון" עוד הלילה; פעולה זו עלולה לחסום את הכביש לירושלים; ב"ג אינו רוצה כי במצב כזה אשאר מנותק מהבירה - עלי למהר ולשוב לירושלים. הבינותי את ההיגיון בדרישה - לא ראיתי כהגיונית את ההנחה שביסודה: האומנם תסתתר בינתה של ירדן עד כדי ביצוע מעשה תוקפנות - ודווקא כלפי ירושלים! - ובעצם השעה הזאת, כשמועצת הביטחון עומדת להתיישב על המדוכה, כשהקו של ארצות ערב הוא להרשיע את ישראל כתוקפנית, כשירדן עושה הכל לסכסך את אנגליה בנו וכשברור כי אנגליה לא תיתן ידה להתגרות כה מחוצפת בנו ובאו"ם? ראיתי את ההשערה הפועלת בירושלים כנטולת כל יסוד מציאותי-מדיני גם אם יש לה, כנראה, יסוד מציאותי-צבאי. גם הקשיתי כלפי עצמי על הדרישה כי אסע באישון לילה דווקא נוכח ההנחה כי עלול לבוא ניתוק הבירה - פירושו כי אני עלול כבר בנסיעתי להיתקל ביחידות צבא ירדניות המשתתפות במיבצע התוקפני.

צפורה התחילה מייד מערערת בתוקף על נסיעת לילה בשעה כזו. התגברתי על התנגדותה: דווקא בשעה זו הכרחית סמכות של פיקוד ויש לציית; יש מישהו הנושא באחריות מרכזית ואין ברירה אלא לסמוך עליו. אמרתי לה כי אכן היא לא הייתה מעולם חיילת. מי שטעם פעם חיי צבא אינו שואל שאלות.

אף על פי כן הציע זאב עצמו כי ינסה לברר שוב עם ב"ג מה בעצם רצונו. כעבור דקות מספר טילפן שוב: הצליח להתקשר עם ב"ג והבקשה בעינה עומדת: עלי לעלות מייד לירושלים ועיקר הכוונה היא כי אגיע בעוד מועד לעיר. במשך הלילה יתברר אם יש צורך בישיבת הממשלה בבוקר או לא. תשובה זו הכריעה את הכף. טילפנתי לגדעון [וילק] המיסכן, הוצאתיו ממיטתו ואמרתי לו לנסוע מייד לתל-בנימין על מנת לצאת משם לירושלים. נזכרתי כי למחר בבוקר נועדה ישיבת ועדת החוץ של הכנסת בקרייה של ת"א. טילפנתי ל"הארץ" לתת שורה כי הישיבה נדחתה ולהודיע זאת גם לעיתונים אחרים. שתיתי תה אצל עדה ונסענו הביתה. עם כניסתי צילצל הטלפון: וולטר מירושלים. הוא נקרא אל רה"מ ומששמע את הידיעות על תנועות ה"ליגיון" בסביבות העיר התקשר טלפונית עם השגריר הבריטי והממונה האמריקני והעמידם על המצב. עם זה הוא סבור כמוני, כי אין ה"ליגיון" עלול להתקיף. חילפתי שוב לחליפת חורף - הבדלי האקלים בין עמק החוף לבין הרי ירושלים נמרצים ביותר בעונה זו - ומשהגיע גדעון יצאנו מייד לדרך. השעה הייתה חצות ומשהו.

נסעתי יחידי כל הדרך. בשום פרשת דרכים לא נקרה לי חייל בודד מרים יד. מרוב עייפות התחלתי מנמנם ואחר כך בדקתי ומצאתי כי נרדמתי כליל בטרם הגענו לרמלה וישנתי שנת ישרים עד קרוב לשער הרוחות [רכס קריית יערים; קרוי בפי הערבים "באב אל האווא"]. בין נווה אילן לשער הרוחות הדביקתנו מכונית סיור של המשטרה. נעצרנו. ירד סמל והסביר כי במטה בת"א נתקבלה פקודה לתת לי ליווי של משוריין. לרוע המזל נתקלקל המשוריין ולכן איחר הליווי לצאת. משיצאו - רדפו אחרי כמטורפים ואכן לא דבר קל היה להשיג את גדעון, השוטף תמיד בשיא המהירות, כל שכן בחצות ליל שבת כשהכביש ריק מכל מעצור.

הגענו לרחוב סמולנסקין ב-1.15. מצאנו דלת הדירה למעלה נעולה. ממילא היה כורח להעיר את הזקנקונת וזו הרתיחה מייד מים להשקותני תה. ועדיין מצאתי לי תעסוקה. כנהוג בכל מקרה שיש חשיבות מיוחדת לגירסה המתפרסמת ב"ג'רוסלם פוסט" על נאום או הודעה שלי, טילפנתי למערכת וביקשתי שיקראו באוזני את ההגהה של הדוח על נאומי בכינוס הציוני למען אערכנו. ובאמת מצאתי כמה ניסוחים בלתי נבונים ותיקנתים, גם הוספתי פסוקים שלמים. בשוכבי בשתיים אחר חצות ביקשתי את המרכזייה להעירני טלפונית ב-7.