יום ו', 16/10/1953
הטלפון העירני, כמסודר מאמש, ב-6.30. מעטפות שהכינותי למשלוח למשרד החוץ נמסרו עוד בלילה לשוטר וזה מסרם למיכאל אליצור שניגש לקחתם ב-6 בדרכו לירושלים.
ב- 7.50הגעתי לשדה דב בת"א ומצאתי פמליה רבתי: גולדה, רוזן, רוקח, ברנשטיין, סרלין ו[יוסף] ספיר [שר התחבורה, "הציונים הכלליים"]. כעבור דקות מספר הגיע [דב] יוסף. גולדה, רוזן ואני הוטסנו כל אחד במטוס לחוד מטיפוס "פוקה". הנותרים טסו בחבורה ב"דקוטה". עברנו על פני השרון והשומרון, חצינו את העמק והגליל התחתון עד שנחתנו במינחת של מחניים. הטיסה ארכה 50 דקה. כל ההרים הנמיכו קומתם בהיותי במרומים. כשנראה החרמון מרחוק חשבתי בתחילה כי זהו הר כנען. משהגענו להר כנען האמיתי מצאתיו ממועך כליל, ואילו העצמון אומנם זקף קומתו אבל נראה גוץ ופחוס לעומת החרמון שבכל זאת הצליח לשמור על כבודו היחסי ועל משהו משיעור קומתו.
שק"ם כיבדנו בספל קפה חם ומייד יצאנו במכונית, בלוויית מפקד [פיקוד] הצפון [אלוף] אסף שמחוני, לתעלת הירדן. עברנו לאורך התעלה וראינו בהשתנות סדרי בראשית על-ידי אנשים הנוברים בעפר כחפרפרות ומכונות ענקיות כשנהבים - מחפרים ודחפורים ושאר כלי משחית מבני הנפילים. בכל זאת התברר, כי אף על פי שהיום יום ו' - התאריך המיועד לסיום 450 מ' הראשונים - ספק אם יסתיים קטע זה גם ביום א'. אכן, העבודה כבר הפליגה מקצה זה ואילך והיא משתרעת על פני קו כדי שני שלישים מאורך האזור המפורז התיכון. תנופת העבודה כבירה והדריכות בשיא המתח. אני מתאר לעצמי איזו מהלומת רעם תהיה פקודת ההפסקה בשביל כל העושים במלאכה והמנצחים עליה, אבל בלי ספק ניאלץ לתיתה בימים הקרובים.
בדקתי היטב את פינת האדמה הערבית בה מתנהלת העבודה לפי גירסת בניקה ומצאתי כי אמת נכון הדבר. היה שם אומנם איזה שביל, אבל אנו הרחבנוהו על-ידי הסעת המכונות והפכנוהו לדרך ממש. את המכונות היצבנו לא רק ברצועה שבין המים וגבול החלקה הערבית אלא גם בתוך החלקה. כן נכון, כי המשטרה משתמשת בבניין הטחנה הערבית העזובה. גם נכון כי נערמו אבנים בפינת החלקה ליד הטחנה. גם אמת כי עץ אחד הופל. כל אלה הם זוטות מחוסרות כל ערך בכל מפעל מסוג זה בתנאים כתיקונם. אך על רקע הסכם ש"ן והתנכלויות הסורים מתנפח כל פרט ופרט מאלה לבעיה מדינית חמורה. אחרי הכל, העובדה כי לא נאמר לי דבר וחצי דבר על אדמה ערבית זו ועל התפקיד שיועד לה במהלך העבודה ואשר היה בטבע הדברים ברור מראש למנהליה - היא שערורייה משוועת, התנהגות פורעת כל משמעת ואחריות. על זה מוכרח יהיה מישהו לתת את הדין.
מהתעלה הסיענו אסף למי מרום להראותנו מפעל שעליו בייחוד גאוות צה"ל בסביבה זו: סוללת עפר שנשפכה על פני האגם מחוף עד חוף, עם פער באמצע שעליו נבנה גשר ביילי, מושתת על חביות ברזל ריקות שהונחו על קרקע האגם. סוללה זו משמשת דרך למעבר מכוניות עד 40 טון. בונה הסוללה הוא [דוד] לסקוב מיודעי, שהיכרתיו סַמָל באחת מפלוגות המהנדסים שלנו במלחמת העולם, ועתה הוא קצין בחיל ההנדסה של צה"ל: שב שער ואדום לחיים, זריז ורענן, 26 שנה בארץ ואף על פי כן מדבר עברית בצלצול רוסי, כאילו תמול יצא מטַמבוב.
חזרנו למחניים ומייד המראנו. ב-12.20 נחתנו בשדה דוב. ב-12.35 הייתי בבית. התקלחתי וחילפתי וב-1 התחלתי מקבל אורחים לארוחת צהריים ומכבדם במשקאות. הארוחה לכבוד שינוול והוזמנו אליה בעיקר חברי המפלגה. היינו 15 - גולדה, דוליק, זיאמה [ארן], [מאיר] ארגוב, ברוך טל, [שמואל] אפטר, [נחום] ורלינסקי, חיים הלפרין, [נתן] בר-יעקב, [ראובן] ברקת, [אריה] לבבי, [אליעזר] ליבנה, צפורה ואני והאורח. אחרי הארוחה סידרתי מעגל וזרקתי לשינוול שאלה על התמוהות שראה בארץ בארגון חיינו - שמא יש בהם מן המורכב יותר מדי. למעשה, נתפתח ויכוח על הקיבוץ, שליחותו ועתידו. התברר כי שינוול לא עמד על עיקר מהותה החברתית של התנועה הקיבוצית וניסה לגרוס אותה כחטיבה משקית גרידא. אף על פי כן הייתה השיחה מעניינת ונשתלבו בה הסברות על סיבוכים שונים בחייה המשקיים של אנגליה. לבסוף אמר שינוול, כי אומנם חיינו קשים ובעיותינו מסובכות ביותר אך אשרינו שזכינו לגורל זה.
אחרי הארוחה נסעתי אל אחי יהודה הדוגר על עריכת מכתבי ברל [כצנלסון] ב"מעונו" [של ב"כ ברח' מזא"ה בת"א]. זו לי הפעם הראשונה שאני מבקרו בחדר עבודתו זה לשם עמידה על מצב העבודה. גולל לפני סוגיה חמורה - לא בפעם הראשונה - שנתקל בה: מכתבים המשקפים את קשרי ברל עם שרה שמוקלר, אהובתו הראשונה, חובשת חלוצה שמתה בקדחת צהובה ביסוד המעלה. אלמנתו של ברל, לאה, אינה יכולה להתפשר עם פירסום מכתבים אלה, וגדול הסבך. הצעתי ליהודה קווים של פשרה שיש להציע ללאה - לא ייתכן לגנוז מעיני הקורא פרשה חשובה זו המקפלת בתוכה יריעת חיים עשירה, אך לעומת זה זכאית לאה להתחשבות מסויימת המוכרחה להביא להשמטת מכתבים אחדים ולמחיקות בכמה אחרים. ספק אם יצליח יהודה לפתור את הבעיה באופן כזה, כי הוא עומד בפני התנגדות עקשנית של אישה תקיפת אופי, שסבלה הרבה מהיותה שנייה בחיי האיש שאהבה והעריצה כל ימיה. כן ישבנו על מדוכת שפע ההערות שמוסיף יהודה למכתבים להבהרת סתומותיהם - המאיימות לסרבל את הספר יתר על המידה.
חזרתי הביתה ממש ברגע האחרון לשיחה טלפונית מניו-יורק, שהוזהרתי עליה לפני כן. הספקתי לעבור ביעף על המברקים האחרונים ולשוחח על המצב בצפון מחדש עם ג'ו תקוע שהגיע לירושלים לשעת השיחה. אמרתי לו, כי עלינו לכתוב איגרת חדשה לבניקה, בה נקבע מסמרות לגבי ההצעות שהבאנו לפניו בשיחה האחרונה ואשר הוא דחן.
עוד בצאתי את ביתי לאחר הארוחה נתקלתי בלוטן שהביא לי שתי מעטפות - אחת מהשגרירות האמריקנית ואחת מהבריטית. ראסל מודיע על בואו של [אריק] ג'ונסטון כשליחו המיוחד של הנשיא אייזנהאור למזרח התיכון, לסייע בפיתרון בעיותיו. [סר פרנסיס] אוונס [השגריר הבריטי] משמיע בשם ממשלת הוד מלכותו מחאה חריפה וחמורה ביותר על מעשה הזוועה בכפר קיביה. כן נתקבלה הודעה מהנספחים הצבאיים הבריטיים שהם מפסיקים השתתפותם בתמרונים לרגל המעשה.
קולו של אוברי נשמע צלול ודבריו היו ברורים. ביקש לדעת מה אציע לממשלה. אמרתי, כי טרם גמרתי אומר ועוד אתייעץ מחר. טען כי מוטב לנו להפסיק מייד ולבקש ישיבת מועב"ט. אחרת לא ניצור אווירה נוחה לבירור העניין. הבעתי ספקותי אם כדאי לנו ליזום. אמר כי סוריה כנראה החליטה לדרוש כינוס המועצה ומוטב לנו להקדימה, כדי שלא יתקבל רושם כי אנו החוטאים. השיחה נפסקה ללא מסקנה. לאחר סיומה התחלתי מסכם לעצמי את המצב ורשמתי כמה שאלות שרצויה עליהן תשובה מוושינגטון. חזרתי והזמנתי אני את אוברי וכעבור דקות ספורות קיבלתיו. הצגתי את שאלותי וביקשתי תשובה מפורטת במברק. עיקרן - לבסס מדוע רצוי כי דווקא אנו נפנה למועב"ט, מדוע נפסיק בטרם נקבע בירור, ואם לא כדאי לנו לאיים על הסורים שאם הם יעוררו את הדיון נתקיפם על אי כריתת שלום ונספר על המו"מ שהיה בינינו. איום זה הוא רעיונו של תקוע. דיברתי גם עם ראובן שילוח שתאב לדעת רקע התפטרותו של ב"ג. הבטחתי לכתוב. נוכחתי כי ראובן מבין היטב מצבי בתסבוכות הימים האחרונים, בייחוד לגבי קיביה. אמרתי לו כי הדבר הוכרע ע"י ב"ג ולבון נגדי וכי גם לא ידעתי טיב המעשה והיקפו אלא לאחריו.
ואכן יש להדגיש, כי כאשר התנגדתי למעשה תגובה באותו שלב לא העליתי על הדעת כי תיערך שפיכת דמים כזאת. חשבתי על מעשה תגובה לפי הנוסח הקודם שהפך שיגרה ולזה התנגדתי. אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות.
שיחות טלפוניות עם וולטר בת"א ואליצור בירושלים בשאלת צורת הפירסום של ההתקפה על קיביה. צה"ל התלבט הרבה וביקש לדעת כיצד אנו אומרים להסביר את הדבר. בהתייעצות שהייתה לצה"ל עם אנשינו הציע [שמואל] בנדור לגרוס, כי לצבא לא היה חלק במיבצע אלא תושבי הספר, שבערה בהם חמתם להשחית על הרציחות האחרונות ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם - גירסה חסרת כל שחר והעושה אותנו לצחוק ולביזיון, שכן ברור לכל בר-בי-רב כי יד צה"ל בדבר. הצבא עצמו נסוג מטכסיס זה ובא לידי מסקנה כי אין להעלים חלקו של צה"ל. מכל מקום אמרתי לוולטר והוריתי לאליצור, כי אין לדובר משה"ח לומר דבר על המעשה - פרט להדגשת הרציחות שקדמו לו - ובדיעבד מוטב כי דובר צה"ל ייחלץ מהמצר כפי שיוכל. אינני רואה על שום מה יתחייב משה"ח באיזו אחריות מפורשת שהיא לדבר שנתארע על אף התנגדותו.
לארוחת ערב באו טדי ואהוד [אבריאל]. שוחחנו ארוכות על התפטרות ב"ג. שניהם משוכנעים כי העניין רציני ואין להניא את האיש מביצוע זממו. שניהם מדוכאים מהתוצאות. שניהם תקיפים בהכרתם כי רק אני מסוגל לרשת את התפקיד. טפחתי על פניהם נימוקי הסתלקותי מהאיצטלה ולא קיבלו. בינתיים טיילנו לאורך ולרוחב על פני כל משטח הבעיות האישיות והארגוניות והמדיניות של יחסי הצבא ומשרד החוץ, תיאום של פעולות הממשלה בתחומים שונים, הסבך שנוצר ביחסינו עם ארה"ב וכו'. תיניתי לפניהם לא מעט מצרותי ולא רווח לי. הפצרתי באהוד בכל הרצינות להיכנס מחדש למשרד החוץ, אף הצעתי לו תפקיד סגן מנכ"ל, ולא קיבל. הוא בוחר לעמוד מהצד - ומרחוק.
משהלכו השניים ישבתי אל הניירות.
