הקדמה ליומן האישי יעקב שרת, ינואר 1978
דבר קיומו של היומן האישי שאבי, משה שרת, החל לכתוב ב-9 באוקטובר 1953 נודע לי עד מהרה. ב-21 בדצמבר 1953 שלח אלי לקריאה מירושלים לניו-יורק, שם עשיתי בלימודים, את הצרור הראשון של 120 עמודי היומן המקורי בכתב ידו, ובמכתב הלוואי כתב:
"קובי בני, קבל נא יומן זה כמכתב אליך. ידעתי כי הוא לוקה באריכות. אפשר פעם תחול בו עריכה. לעת עתה זהו
כל-בו. עצם דבר קיומו - סוד כמוס."
מאז ועד שובי ארצה בשנת 1957 נהג אבי לשלוח אלי את צרורות יומנו באמצעות הדואר הדיפלומטי של משרד החוץ, אשר בראשו עמד מקום המדינה ועד 18 ביוני 1956.
קריאת היומן הבהירה לי כבר בשלביה הראשונים, כי לפני תעודה יחידאית. אישיותו רבת-האנפין של אבי, תפקידו הממלכתי כשר החוץ (החל מ-26 בינואר 1954 ועד 2 בנובמבר 1955 ראש הממשלה ושר החוץ), מעמדו הלאומי והמפלגתי, כושר הבעתו בכתב כבעל-פה וזיכרונו החריף, המיידיות וההתמדה שברישום שיקוליו, ניתוחיו והתרשמויותיו, והמידע המקיף שהיה ברשותו בתקופה עשירת אירועים ומכרעת בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ישראל - בעודה ניצבת לפני חלופות אפשריות, מוגדרות למדי ומיוצגות על ידי שני אישים בעלי שיעור קומה כדוד בן-גוריון וכמוהו - כל אלה היקנו ליומנו האישי ערך אוטוביוגרפי ופסיכולוגי, מדיני ובינלאומי, חברתי ופולקלוריסטי, ספרותי ולשוני, ואחרון-אחרון אך לא בחשיבות, עשאוהו לתעודת-מקור היסטורית, אשר לא זו בלבד שנכתבה על ידי מדינאי בכיר, בפועל ובדימוס, בזמן ההתרחשויות המתוארות בה או בסמוך להן, אלא שיד המחבר לא הייתה בה לשנותה שמץ שינוי, אף לא להוסיף עליה או לגרוע ממנה קוצו של יוד, הגם שהמחבר חי שמונה שנים אחר שחדל מכתיבתו באמצעו של פסוק, ב-28 בנובמבר 1957.
באותן שמונה שנות חייו האחרונות של אבי היו 2,375 גיליונות היומן, כולם שווים בגודלם (14 X 22.5 ס"מ) שאותם סידר וקיבץ בצרורות שבועיים, מונחים כאבן שאין לה הופכין במגירה הפתוחה של שולחן עבודתו ששימשו כל ימיו בירושלים; איני זוכר אף פעם אחת שדובר בהם בחוג המשפחה, אפשר מפני שהכל הכירו כי הם אוצרים עדות חיה להפלתו מפיסגת ההנהגה הממלכתית אל שפל ההשפעה הפוליטית ואל אפס תפקיד ומעשה, ואיש לא ההין לחטט בפצע כה ממאיר ולא-גליד. אכן, לגופו של עניין לא היה שום ספק כי כוונת אבי הייתה שיומנו יראה אור, ובראש ובראשונה מצביעה עליה הכמות הנכבדה של חומר היומן אשר כתב במאמצים לא קלים במרוצת ארבע שנים, ובשלוש מהן, בכהנו בממשלה, בדרך כלל לילה לילה, אך לעתים בפיגור מצטבר תוך הסתערות להדביק פערי-זמן בעזרת "שלד" ראשי-הפרקים שהקפיד לרשום מדי יום בפנקס-כיס (מעטים החללים ביומן, אך לא אחת, ולעתים תקופות לא קצרות - ודווקא קדחתניות ורבות-חשיבות - לא ניפנה הכותב להקרים בשר וגידים על ה"שלד", והוא מובא כמות שהוא). רמזים נוספים לכוונה זו פזורים במכתב שציטטתי לעיל ולאורך היומן עצמו (פניות אל "הקורא", שימוש בכינויים שמשמעו הנחה שהחומר ייקרא, ועוד), שלא לדבר על עצם שימורו. יתר על כן, עוד בתקופת כתיבת היומן האישי הוציא אבי ספר - "משוט באסיה" ("דבר" - "עם עובד", 1957, 356 ע') - כולו שאוב מתוכו, ובהקדמה לו אף גילה את המקור היומני.
אבי מת בז' תמוז תשכ"ה, 7 ביולי 1965, בלא לצוות דבר על היומן: אך אנו שבידינו נותר - חוג המשפחה ובו אמי צפורה, אני, אחותי יעל מדיני ואחי חיים - ידענו שאין לנו מנוס מקבלת החלטה לגביו. הכרתנו העמוקה הייתה כי היומן נועד וחייב להתפרסם וכי שאלת עיתוי הפירסום ואופיו לא תבוא על פתרונה לפי אות חיצוני כלשהו, אלא הוא נתון בידינו ובעצם כפוי עלינו: גם היה ברי לנו, כי כל גורם מימסדי-פוליטי שהכותב היה קשור בו, אם אך יופקד היומן בידיו, יעשה כל שיוכל לדחות את פירסומו לאורך ימים או אף לגנזו כליל. לפיכך, כבן הבכור במשפחה, כמי שחלק ניכר של היומן נכתב כמכתבים אליו וכיוזם והמניע של פרסומו בשלמותו, קודם כל מתוך הכרה פנימית עמוקה לגופו של עניין וכן מתוך השקפה מגובשת כי זכות החי לפרש את סתומות המת, נטלתי את כתב-היד לרשותי, וכנציג המשפחה בוועדה להוצאת כתבי משה שרת, שמינה ראש הממשלה לוי אשכול זמן קצר אחרי מות אבי, הודעתי כבר בישיבתה הראשונה כי היומן האישי - שלא ככל חומר אחר מעיזבונו של אבי בכתב, אשר נמסר כולו ברצון ומייד לרשות הוועדה - יישאר לפי שעה ברשות המשפחה. לימים, משבשלה הכרת רובנו כי הגיעה העת לפירסום היומן, ראינו להעתיקו כדי לאפשר את הבאתו לדפוס, ואחר-כך באתי בדברים עם הוצאת "מעריב" אשר נעתרה ליטול את המעמסה על כתפיה. במתכוון נמנעתי במגע עם הוצאת-ספרים ציבורית כלשהי, לבל תועמד בשום מבוכה, מעכבת או משתקת, פרי שיקולים או לחצים פוליטיים או אישיים, שעלולים לצוץ סביב פרסום יומן אישי חושפני שכזה (הוצאת "מעריב", שראשיה קראו את היומן המקורי תחילה, הסכימה מראש שלא להתערב כלל בעבודתי כמביא לבית הדפוס).
ההתקשרות הישירה עם הוצאת "מעריב" ואי מסירת היומן האישי לרשות הוועדה להוצאת כתבי משה שרת הייתה למורת רוחם של מרבית חבריה. ככל שהצטערנו על עימות בלתי-נמנע זה, נשארנו אני, אמי, אחותי ואחי איתנים בדעתנו ושלמים עם החלטתנו העקרונית שלא להניח לאיש זולתנו לקבוע את מדיניות הבאת היומן האישי לדפוס ואת עיתוי הפירסום, מה גם שנוכחנו בינתיים כי מסתמנת - אם במתכוון מתוך רצון לסלף או מפני שיקולי נוחות פוליטית, אם בהיסח-הדעת ואם מתוך הזנחה ובורות - מגמה ציבורית של המעטת דמותו של משה שרת בזיכרון הלאומי ושל השתקה והצנעה של העימות ההיסטורי משה שרת - דוד בן-גוריון, שהוא-הוא הציר המרכזי של היומן האישי; פה ושם אף הביעו אישים דעתם בתגובה על קטעים מתוך היומן האישי שפירסמתי ב"מעריב" החל מיום השנה למות אבי, לרבות חבר הוועדה לכתבי שרת שקרא ביוזמתנו חלק ניכר של היומן לשם חיווי דעת לגופו, כי היומן מסלף את דמותו של משה שרת, עושה לו עוול בגלותו אותו ב"מערומיו", בשעות חולשה ומרירות וכו'. דחינו טענה זו מכל וכל כסובייקטיבית אלף מונים מהאובייקטיביות, כביכול, שבשמה הועלתה. משה שרת המתגלם ביומנו האישי כמובן אינו כל משה שרת, ורב החומר התיעודי-תכתובתי המקורי מכל שנות פעילותו, שמאיר את אישיותי ועדיין מחכה לגואלו, אך בוודאי הוא משה שרת לפחות כשהיה בשעות המרובות של הכתיבה - ומיהו שיש בידו מונופולין על דיוקנו "הנכון", מיהו שימלאנו לבו לגנוז לרווחתו ולנוחותו בנות-החלוף ולו פן אחד שלו?
יצר כתיבת יומן פיעם באבי מנעוריו (גם אביו, יעקב שרתוק, ניסה לסירוגין, בהיותו כבן שש-עשרה, בפינסק עיר הולדתו, לכתוב יומן בעברית - "תולדות ימי חיי וקורותי בהם" - בשנים 1876-8; היומן המקורי שמור בארכיון הציוני). בימי מלחמת-העולם הראשונה התחיל אבי לרשום יומן אישי, כפי שמעידים דבריו במכתבו לדוד בן-גוריון ב-4 ביולי, 1937 (ר' "יומן מדיני", ב', עמ' 236-8) וכן שתי פיסות יחידות ששרדו ממנו, המובאות ביומן האישי בפרק "בית יעקב", (כרך 7), אך אחיו יהודה, שקרא אותו יומן ראשון כעבור שנים, מעיד שהחזיק אך דפים ספורים ולא היה לו המשך; אפשר שנרשמה בו רק הפתיחה, שבה תיאר הכותב את סביבתו האנושית הקרובה והשפעתה עליו. בימי עמידתו בראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (1948-1933) נהג אבי לרשום או להכתיב רשמים ותוכן שיחות מייד לאחר פגישות שנפגש במסגרת תפקידו; הללו נשאו לעתים אופי של יומן אך תמיד נכתבו לצורך דיווח שוטף והבאתו לאלתר לפני עמיתיו בהנהלת הסוכנות, ואכן כל החומר ה"יומני" המהווה חלק מסויים של ארבעת כרכי "היומן המדיני" שלו (1939-1936) שיצאו מאז שנת 1968 בהוצאת "עם עובד" ו"הספרייה הציונית", נכתב על ידי אבי בפנקסי העתקה תלישים וממוספרים, רובו ככולו בחו"ל; פה לא מדובר ביומן שכותב אדם בחופשיות בינו לבינו, אלא בדיווח ענייני ישיר שמקורו נתלש ונשלח מייד אחר כתיבה והעתקו נשאר בידי הכותב, ומכאן התואר ההולם "מדיני" ליומניו משנות השלושים.
מלאכת הכתיבה השקדנית שהחל בה אבי על סף היבחרו ראש ממשלת ישראל, ואולי דווקא מפני כך, ואשר פירותיה ממלאים את כרכי היומן האישי, נושאת אופי אחר לחלוטין. פה מדובר בכתיבה אישית מאוד, שאם כי אינה יכולה שלא להיות בוררנית ומוגבלת, לפעמים אף מקוטעת ובלתי שלמה, ולהתאפיין בעליות ומורדות של איכות כתיבה ומיגווני סגנון לפי נסיבות מצב נפשי, זמן, מקום ואופי ההתרחשות, הריהי חושפנית מטבע ברייתה. הבעייתיות הנובעת מעצם חשיפה זו ברורה - כנגד השיקול של הימנעות מהלבנת פני חבר ברבים עומד השיקול של זיכוי הדור אשר ידע את משה שרת בקריאת יומנו - ודור זה מתמעט והולך. עשרים השנה שחלפו מאז שנת התחלת כתיבת היומן האישי נראות לי בימינו הדוהרים כתקופה מספקת להקהיית עוקצים אישיים, מה גם שהחשיפה העיקרית ביומן היא העצמית, שלא לדבר על כך שהדיבר נשאר בפי החיים, אשר לא תמיד חסו על הכותב בעוד הוא חי (ואין זו קביעה מוסרית אלא פוליטית). ואומנם, בשורש יזימתי את פירסום היומן מקץ עשרים שנה להתחלת כתיבתו מונחת אמונתי העזה, כי הפסדו בחשיפותיו האישיות יצא בשכר תרומתו ההיסטורית וקשת לקחיו הלאומיים. אכן, לו נגנז היומן על מנת לראות אור רק אחר כלות כל הדורות שנציגיהם מוזכרים בו, בוודאי לא היה איש מהם יכול להביא את גירסתו שלו בעקבות דחף המידע שביומן, ולהעלות באופן זה אם גם מבעד לערפילי שנות-דור ותהפוכות הזמן בהזמת חיזויים, בשינוי אמות-מידה ובהמרת השקפות אישים ומעמדם - תרומה נוספת לאוצר הדעת ההיסטורית. זאת ועוד. בינתיים מתווספים והולכים ספרים המאירים את תקופת היומן ובהם יומנים, אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות, זיכרונות, כתבים היסטוריים ומחקרים, מהם מצטיינים במדעיות ומהם במגמתיות, אך אף לא אחד נעדר התייחסות אל אבי משה שרת; שורת ההיגיון וההגינות נותנת, כי לא ייגרע דברו הישיר שלו מהמכלול המגבש את דיוקנו המלא, לרבות החומר המקורי, העומד לרשות ההיסטוריון והקורא השוחר דעת טוב ורע.
היומן הובא לדפוס בשלמותו, להוציא השמטת כפילויות ספורות ופסוקים ספורים שעניינם פנים-משפחתי מובהק אך טפל (ביומן אין שום איזכור של יחסים אינטימיים חוץ-משפחתיים). כעורך גרסתי, כי מוטב שלם על חלק ויתר על חסר (אם כי בעל היומן עצמו, בעורכו חלק של היומן לפרסום ב"משוט באסיה", ניפה מתוכו כשליש ויותר; הקורא יוכל לעמוד על שיטת ניפוי זו בהגיעו לפרקי "משוט באסיה" שביומן האישי). אף שהיומן נפל בידי בגזירת שלשלת ההולדה, ראיתי את עצמי חייב ורשאי כאחד להביאו לדפוס לא כנציג משה שרת המנוח עלי אדמות, אלא כממלא מצווה היסטורית - ובהיסטוריה כוונתי לא רק ללקט ידיעות, אלא גם, ובעיקר, לכל חומר התורם להבנת מכלול תווי האופי של השחקנים בזירתה; חומר זה עשוי להתגלות לעיני חוקר קפדן בפסוק או פיסקה שקורא אחר לא ימצא בהם שום עניין, ומכאן חיזוק ההחלטה העקרונית שלא לחסר.
השתדלתי לפרש סתומות ככל יכולתי ולהקל את הבנת הדברים על קורא שלא מדור הכותב או תקופת יומנו, אך עשיתי זאת במגמה מודעת שלא לגלוש לפרשנות ולא להרחיב, לבל יאבד היומן את מארגו. נמנעתי מכתיבת מבוא היסטורי לא רק שלא להיכשל בנקיטת זווית-ראייה מסויימת, אלא משום שבמהלך הכתיבה פרש אבי עצמו את היריעה. לקורא המתעניין יותר ולחוקר הוספתי פה ושם "קצות חוט" שיוליכום, אם יבקשו, אל מקורות מידע נוספים, אבל משנדרש לפי דעתי, וככל שניתן, ראיתי להוסיף חומר-מקור כהשלמה ישירה. במקרים שנראו בעיני חשובים ציינתי לנוחות הקורא הקבלות מאשרות או מזימות שמצאתי בכתבים הדנים באותו נושא, אך לא התיימרתי להפוך את מיכלול הערותי והארותי למחקר משווה, ובכוונה תחילה ראיתי להשאיר את היומן, רובו ככולו, בגולמיותו ולהניח כר נרחב לחוקרים. כמובן, רב החומר האצור בארכיוני משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון וצה"ל, מפלגת העבודה ודוד בן-גוריון, ובזיכרון אישים רבים מבני התקופה, אשר בהתפרסמו יהווה למיצער השלמה רבת-חשיבות ליומן האישי, ולמרב ישלבו וישבצו במסכת התיעודית הכוללת של שנות ההכרעה לקראת מערכת סיני ב-1956, אשר לפי תחושת אבי ושיקולו הייתה "פרשת מים" מדינית-צבאית גורלית בתולדות מדינת-ישראל
מתוך כוונה למנוע סירבולת ולהקל על קריאה שוטפת החלטתי שלא לחלק את מנגנון הביאורים להערות בגוף הכתוב, להערות בתחתית עמודים ולהשלמות בסוף כל כרך, אשר יריצו את הקורא הכא והתם, וכללתין כולן בגוף היומן, נתונות בסוגריים מזוותים; על הקורא לזכור כי כל חומר הנתון בין שני סוגרים שכאלה ([ ]) אינו משל בעל היומן, והוא הדין בחומר מוסף אחר המוגדר ככזה, וחזקה עליו כי במרוצת הקריאה יתרגל בשיטה שנקטתי. המפתחות מרוכזים בכרך האחרון. היומן המקורי והמסמכים המובאים בו הופקדו בארכיון הציוני בירושלים.
בשלושה פרקים חרגתי ממסגרת היומן המקורי וממתכונתו הכרונולוגית. בפרקים "חרושת זוועות" ו"נבלה בגבעה" הבאתי, נוכח חשיבות הנושאים, תיכתובת והתבטאויות של אבי מתקופות שלאחר חתימת היומן (רובן ככולן נשמרו על ידו בתיק צמיד ליומן); בפרק "בית יעקב" ריכזתי - בעקבות רמזי אבי ביומנו - מעט חומר השופך אור על שנות ילדותו ונעוריו ועל אביו ואמו, ומכאן על עיצוב אופיו.
בהישלם מלאכת ההבאה לדפוס, מלאכת יחיד שהוא בלבד אחראי לה כולה - ליוזמה ולעיתוי, לשיטה ולמיבנה, להבהרה ולמישגה - נתונה תודתי להוצאת "ספריית מעריב" אשר בנכונותה להתמודד עם אתגר עשיית יומן משה שרת לספר נטלה על עצמה משימה, שאולי לא העריכה את כובדה מראש. כן רצוני להודות לכל הרבים שסייעו בידי בפירוש ובהארה ובהספקת מסמכים, ובראש ובראשונה לעובדי ארכיון "מעריב" ולארכיון הציוני וכן לחברה להפצת מישנתו של דוד בן-גוריון: לכתבנית אסתר פרחי שהעתיקה את כל כתב-היד של היומן המקורי, לדוד הכהן שאימצני לאורך הדרך ואחרון-אחרון שהוא ראשון - לרנה אשתי, וכן לבנותי ובני נורית, אורית ויורם, אשר במחיצתם האוהדת, ולא אחת על חשבונם, עשיתי במלאכה.
היומן האישי של משה שרת מצטרף עכשיו אל אוצר הכתבים שעניינים העשור הראשון של מדינת ישראל. לו יהי רצון, כי האור אשר יהל על שנות עבר הרות-גורל אלו ייגה גם על שנים יבואו.
