106. הממשלה, ישיבה ב׳[1]

4.10.1949

יש לשים קץ למנגנון הפיוס של האו״ם

סעיף ב׳: סקירה

השר מ. שרת: שלחתי לחברים, לפני הישיבה הקודמת, סיכום של הצעת קו לגבי עמדתנו באו״ם בכמה וכמה שאלות והצעתי, שהחברים ישלחו לי את הערותיהם. קיבלתי מחבר אחד או שניים הסכמה להצעותי. אולם עלי להעיר, שבנקודה אחת או שתיים הייתה בהערות ששלחו סטייה מהקו שהחברים תמכו בו כאן.

קודם כל, בשאלה של מוסד רְחַב הרכב בשביל המושבות האיטלקיות הצפוניות. לפי הקו שהצעתי אנחנו תומכים בהרכב רחב, בין אם זאת תהיה שאלה של נאמנות ובין אם זו תהיה שאלה של מועצה מפקחת עליה. ״הרכב רחב״ פירושו גם הכללתה של ברית המועצות. נתתי הוראה, שאם הדברים יגיעו לידי הצבעה, נצביע רק במידה שלא נהיה היחידים עם הגוש המזרחי, כי איננו מעוניינים להיות היחידים בעד הכנסת הגוש הסובייטי למזרח התיכון. אם הדברים יתחדדו עד כדי הצבעה בעצרת - על פי רוב אין הדברים מגיעים לידי כך, כי הנוהג הוא למסור עניינים כאלה לחמש המעצמות, וזה נעשה באופן ״נקי״ מבלי שהעצרת ״מלכלכת את ידיה״ בזה, אבל אם כך יקרה - נצביע בעד הרכב רחב רק במידה שלא נהיה היחידים המצביעים בעד הרכב כזה. זוהי ההוראה שהצעתי.

דבר שני - ישנה שאלה של מושבה אחת, סומאליה. איטליה מסתפקת לגבי טריפוליטניה רק בהשתתפות המועצה המפקחת ואינה דורשת השתתפות במינהל הישיר, אולם כיוון שסומאליה עדיין אינה בשלה לעצמאות, איטליה רוצה להיות הנאמנה עליה במידה שיוחלט על נאמנות. התקיימו שיחות באיטליה עם הציר שלנו ברומא והוגש לנו חשבון על יחס קל מאוד לגבי כל מיני עבירות שלנו על אדמת איטליה[2] - איש אחד שלנו נתפס במעשה חבלה, נדון וקיבל חנינה על ידי נשיא הרפובליקה, והיו עוד מקרים דומים והחשבון עוד נמשך - הספר עוד פתוח. איטליה מבקשת שנצביע בעד נאמנות שלה בסומאליה.

ההוראה שאני הצעתי לתת היא לא להצביע לכתחילה בעד נאמנות, אבל אם יתברר שהימנעותנו מכשילה את העניין - להצביע בעד נאמנות איטליה על סומאליה, כדי שלא להיות במצב של מכשילי העניין ושלא אנחנו נהיה חייבים בה.

אולם אין אנו צריכים להיות לכתחילה בעד נאמנות איטליה על סומאליה, כי איטליה שנואה באסיה, ובלי כל ספק תהיה חזית של [מדינות] אסיה נגד איטליה. בזה אני גומר את עניין עמדתנו בשאלות הכלליות.

רציתי עוד להעיר, כי מוטב לנו להסביר, גם לברית המועצות, כי אנחנו בדרך כלל בעד עצמאות, אבל אין זה פשוט בשבילנו להצביע בעד עצמאות מיידית, כי עצמאות מייד פירושה להוסיף מדינות ערביות ואנחנו מעוניינים שקודם כל יהיה שלום בינינו לבין העולם הערבי. לכן יכולים אנו ללכת מתון מתון בעניין זה, כי לא נרצה להוסיף מדינות ערביות ולהגביר חזית זו נגדנו בטרם ייכון השלום בינינו ובין העולם הערבי.

להלן התנהל דיון ובעקבותיו סיכם שר החוץ:

השר מ. שרת: השאלה עומדת כך: נהיה בעד מועצה [מפקחת] רחבה [על מושבות איטליה] אבל אם העניין יגיע לידי הצבעה ויתברר שנשארנו היחידים בעניין זה עם הגוש הסובייטי - נימָנע.

עלינו להגיע לקביעת קו כללי בעניין שלנו ואני מציע שהקו שלנו צריך להביא לידי כך, שלא יתקיים שום מנגנון פיוס אחרי עצרת זו. אינני יכול להבטיח כי נוכל להשיג זאת, אבל עלינו לחתור לקראת זאת. היה ניסיון של פיוס והוא לא הביא לידי תוצאות, לכן אין להמשיך בכך. קיימת מדינת ישראל אשר לה הסכם שביתת נשק עם שכנותיה. במידה שישנן שאלות פתוחות בינה לבין שכנותיה, העצרת תפנה בקריאה אליהן להגיע לעמק השווה. אם תהיה סכנה לביטחון ולשלום - חזקה על מועצת הביטחון לעמוד על המשמר ולנקוט באמצעים מתאימים. אין כל טעם להמשיך בתיווכים בלתי אמצעיים, כי כל המדינות הנוגעות בדבר הן חברות באו״ם ואם ישנן שאלות פתוחות ביניהן - העצרת תפנה אליהן ותבקשן להיפגש.

ועדת הפיוס צריכה לסיים את תפקידה עם מסירת הדין וחשבון שלה. אין לאשר אותה מחדש ואין לבחור בוועדה אחרת. אין לחפש תיקון למצב בשיפורים בשיטת הפיוס והתיווך, כי אם יש לבטלה כליל. מדוע? מפני שהתברר, שמנגנון הפיוס לא זו בלבד שאינו מקדם את עניין השלום - ייתכן שאפילו מפריע לו. כל זמן שהוא קיים יש אל מי לטעון ואין הכרח לפנות לצד שכנגד, ובינתיים יוצאים ידי חובה על ידי זה שעומדים במשא ומתן עם ועדת הפיוס ולא עם הצד שכנגד.

ועוד דבר - כל מנגנון של פיוס מוכרח, מוקדם או מאוחר, לחדול לעסוק בתיווך בלבד וליהפך למוסד יוזם ולהציע פשרות משלו. כל פשרה שהוא יציע מוכרחה להיות רעה בשבילנו, מוכרחה לגבש את המצב, ומעבר מזה לא תזיז את הערבים. לנו יש ניסיון עם ברנדוט שהלך לכתחילה בדרך זאת. לעומת זאת, באנץ׳ הוא איש חכם, מקיף היטב את ענייננו והביא אותנו בחשבון יותר מאשר את מישהו אחר.

שנית, זה היה עניין של שביתת נשק. אז ״בלענו צפרדעים״ בעניין סוריה - פירוז וכולי - אך נחמתנו הייתה, שאין זה עניין לדורות בעוד שכאן מדובר בעניין שהוא עניין של דורות.

הקו שלנו צריך להיות נגד כל מנגנון של פיוס - זה לא מרים את קרנו של או״ם ועליו לצאת מ״עסק״ זה. אומנם או״ם עשתה עבודה יפה מאוד בעניין שביתת הנשק - (רוה״מ ד. בן-גוריון: הודות לאדם יחיד) - אבל כעת איני רוצה באדם יחיד.

בנוגע לוועדת הפיוס - המצב הפורמלי הוא כזה, שב-19 באוקטובר היא מתכנסת מחדש בניו-יורק. היא שלחה לנו איגרת ואמרה, שההצעות שלנו בעניין הטריטוריאלי אינן יכולות לשמש בסיס למשא ומתן. זאת אומרת שלמעשה כבר פסלה את העמדה שלנו ועל ידי כך חרצה את העניין לרעתנו. ביקשה להציע הצעות אחרות. אני מציע לענות בשלילה לבקשתה זו, כי לנו אין הצעות אחרות - זהו השטח שלנו ואין בכוונתנו להתפשט. אשר להמשך המשא ומתן עם הוועדה, מציע אני לנקוט עמדת ביניים בין שני קצוות:

אל״ף, לשלוח משלחת חדשה לניו-יורק לשם שיתוף פעולה עם הוועדה.

בי״ת, הצעה קיצונית אחרת - להודיע לוועדה שאנו מפסיקים את הקשרים איתה.

אני מציע לנקוט מוצא ביניים - אם היא רוצה עדיין לנהל איתנו משא ומתן לא נשלח משלחת חדשה לניו-יורק. לנו משלחת קבועה שם אשר אליה תוכל לפנות תמיד. באופן כזה אין אנו מכריזים חרם על ועדת הפיוס, אלא אנחנו מבהירים לה, שאין בדעתנו לשלוח משלחת מיוחדת לעניין זה.

העניין השלישי - שאלת המקומות הקדושים בירושלים. מהו הקו שאנו נוקטים למעשה? כאן עלי להקדים ולומר, שהקו שנקטתי בו כל הזמן היה לדרוש להכיר בירושלים כחלק ממדינת ישראל ולא כבירת ישראל. אני מצטער על שהפרסומים של הזמן האחרון לא היו לפי קו זה - ההדגשה על ירושלים כבירת ישראל רק מכבידה על המערכה העיקרית להשגת ירושלים כחלק ממדינת ישראל, כי זהו גירוי חזק מאוד והוא מחזק ידי אלה, שאינם רוצים להשלים עם ירושלים כחלק ממדינת ישראל. אנחנו רק מכבידים על המערכה שלנו על ידי זה שאנחנו חוזרים על עניין הבירה. זה רק מוציא את הציבור לתרבות רעה ולסילוף גמור.

אשר לירושלים עצמה - השאלה לגבינו ברורה: היא כלולה במדינת ישראל. אין אנו דורשים החלטה חיובית של העצרת, שירושלים היא חלק ממדינת ישראל, כי אין החלטה שהיא אינה חלק ממדינת ישראל. פה יש שאלה של מצב עובדתי ואם לא תהיה החלטה שלילית - נסתפק בכך, בייחוד אם תהיה החלטה לגבי המקומות הקדושים, שהיא תהיה הפסק האחרון. אני מציע להתרכז על עניין המקומות הקדושים ולא על שאלת ירושלים בכללה.

אשר למקומות הקדושים שהם בחזקתנו, בין בירושלים ובין בשאר חלקי הארץ, המחשבה שלנו הולכת בכיוונים הבאים: אנחנו חושבים שהדבר הרצוי ביותר הוא שיהיה חוזה בינינו ובין או״ם בעניין זה כבין שני צדדים שווים. לדבר זה קיים תקדים: ישנו חוזה בין או״ם לבין ארצות הברית ביחס ל-headquarters של או״ם. שני המומחים המשפטיים שלנו באו לידי אותה המסקנה שזהו המוצא הטוב ביותר בשבילנו ושעלינו להיאחז בו.

מהו היתרון בזה? היתרון הוא בזה, שכאן אינה עומדת אפילו שאלה של פיקוח. יש כאן חוזה שאנחנו נכנסים לתוכו מרצון. ברור שכל חוזה מגביל את החופש שלנו, מחייב אותנו, אבל התחייבויות אלו אנחנו מקבלים מתוך רצון חופשי - זוהי אפשרות אחת.

האפשרות השנייה היא, שתהיה הצהרה שלנו ותהיה החלטה של או״ם. אומנם גם אם יש חוזה אין זה מוציא מכלל הצהרה שלנו והחלטה של או״ם. כדי שיהיה חוזה ממילא דרושה לכך החלטה, אבל אז ההחלטה היא, שאו״ם כורת חוזה עם מדינת ישראל. אחרת ההחלטה היא המסמך הפועל בעניין זה. ובכן, האפשרות השנייה היא של

הצהרה והחלטה בלי חוזה

או של הצהרה והחלטה עם חוזה.

מהי ההצהרה? זוהי התחייבות לשמור על המקומות הקדושים, להבטיח את ביטחונם, את חופש הגישה אליהם וכולי. עומדת שאלה אם בהצהרה יש להבחין בין ירושלים לבין יתר חלקי הארץ או לא. אנחנו אומרים להבחין, אולם להתבסס על הסטטוס קוו משנת 1857 [צ״ל 1757], הקובע סטטוס מסוים למקומות הקדושים בירושלים. שם מנויים חמישה-שישה מקומות קדושים, שלגביהם נקבע מצב של סטטוס קוו. המסמך נערך בזמנו עם הטורקים.[3] אפשרות זו נבחרת לנו מכל דבר אחר, כי ברור לנו, שכאן לא נשנה שום דבר, אבל על ידי כך אנחנו מבטלים את הבסיס הטריטוריאלי מפני שכל זמן שיש שאלה של מקומות קדושים - לא ניחלץ מהגדרת האזור לפי החלטת כ״ט בנובמבר, ואנחנו איננו מעוניינים להחזיק באזור ההוא, אלא לייחד זאת למספר מקומות קדושים בלבד - במסמך של 1857 אינה קיימת ההגדרה של אזור - שם המקומות נקובים, ולא נוכל להמעיט מהם. בהצהרה אנחנו תופסים את הרע במיעוטו. לכן אני מציע, שבהצהרה שאנחנו כבר עכשיו מעבדים שרטוט לנוסח שלה, נבחין בין ירושלים לבין שאר חלקי הארץ. לגבי ירושלים אנחנו מתחייבים לשמור על המקומות הקדושים כפי שזה נקבע בסטטוס קוו של 1857. בהצהרה שלנו אנו מתחייבים לשמור על המקומות הקדושים, אבל מה יקרה אם מישהו יטען, שאין אנו ממלאים את ההתחייבות? לכך צריך להציע איזה פתרון. יכול גם לצוף עניין משפטי - שעם מקום מסוים אין אנו מתחשבים כבמקום קדוש. איני אומר, שנתייחס רק לאותם חמשת המקומות הנקובים באותו מסמך כאל מקומות קדושים - אנו נותנים התחייבות כללית לשמור על המקומות הקדושים באשר הם - אלא שאנחנו מוסיפים ואומרים, שלגבי ירושלים אנו מתחייבים לשמור על המקומות הקדושים בהתאם לתנאי הסטטוס קוו של אותו מסמך. המדובר הוא באותם המקומות הקדושים הכלולים בטריטוריה שלנו. אשר לכותל המערבי וכולי זוהי שאלה אחרת. כרגע אני מדבר על מה שמדינת ישראל מוכנה להתחייב לגבי המקומות הקדושים שבתחומה.

מה יהיה אם מישהו יטען, שאיננו מקיימים את התחייבותנו? לשם כך עלינו להציע לאן לפנות במקרה כזה. אני מציע, שאם תהיה זאת טענה לגבי פגם אדמיניסטרטיבי - שאין אנו שומרים ואיננו מקיימים חובתנו - יש לקבוע מוסד אשר בעל התלונה יוכל להתלונן בפניו. וכאן עומדת השאלה אם זו תהיה מועצת הנאמנות או המועצה הכלכלית הסוציאלית. ההיגיון המופשט של מומחינו הוא בעד המועצה הכלכלית הסוציאלית. אולם היגיון פוליטי ידוע, זאת אומרת התחשבות באינטרס של ברית המועצות, מחייב את מועצת הנאמנות מפני שהם משתתפים בה. אלו הן שתי האפשרויות.

לגבי הנקודות המשפטיות ההצעה היא, שאפשר יהיה לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג. אם תהיה איזו טענה משפטית שהיא - בית דין זה יהיה הפוסק.

עד עתה לא נגעתי בשאלת איש מפקח מטעם או״ם. ברור שהדבר הרצוי לנו ביותר הוא, שלא יהיה איש מטעם או״ם, לא בירושלים ולא בשום מקום אחר, אבל ספק רב הוא אם נוכל להיחלץ מכך לאחר הירידה שירד עניין הבינאום. איש מטעם או״ם יכול להופיע בכל אחד משני המקרים:

אם יהיה חוזה עם או״ם - יהיה לאו״ם ציר בישראל כשם שיש ציר לאנגליה בישראל, והוא יהיה ממונה על שמירת האינטרסים בכוח החוזה. ברור שזהו מוצא טוב יותר מאשר מינוי ״קומיסר״ מטעם או״ם כדי להשגיח על ״הכשרות״ שלנו.

אולם אם לא נכרות חוזה עם או״ם - יהיה פיקוח על ידי איש מטעם או״ם ואז מתעוררת השאלה מה עלינו לדרוש לגבי סמכותו של איש זה - אם סמכותו תהיה אך ורק לגבי ירושלים או שתהיה לו סמכות לגבי כל הארץ.

יש פנים לכאן ולכאן.

יש היגיון לומר, שסמכות האיש מטעם או״ם תהיה לגבי ירושלים בלבד, ובשאר חלקי הארץ תַספקנה ההצהרה שלנו עם אפשרויות התלונות.

יש גם היגיון לומר את ההפך מזה: אם יש כבר פיקוח על המקומות הקדושים - יהיה הפיקוח בכל הארץ ותחדל ירושלים להוות חטיבה מיוחדת. ישנם מקומות קדושים בנצרת, בטבריה, בירושלים ובמקומות אחרים - בכל הארץ פזורים מקומות קדושים, אבל אין כל הבדל בין ירושלים לבין מקומות אחרים - היא עיר ככל הערים בארץ ישראל.

אני נוטה להיגיון השני - לתת לו סמכות על כל הארץ.

עכשיו בנוגע לירושלים שכנגד - ש״מנגד״. מהם המוצאים האפשריים?

אל״ף, אנו יכולים להתעלם עתה משאלת גודלה הטריטוריאלי - זהו חלק מכל הקומפלקס של השאלות הטריטוריאליות ולא נקבע כאן מסמרות כשם שאיננו קובעים מסמרות לגבי הגבול בין השרון שלנו לבין טול כרם. יהיה פעם פתרון לכך, אבל לעת עתה דואגים אנו לעקירת הצרה של בינלאומיות ולהתרת היחסים בינינו ובין או״ם בעניין זה, שיחדל לשמש מכשול להסדר הכללי. זה לא מתקבל על הדעת משני טעמים:

ראשית, יש לנו שם נכסים היסטוריים כבירים, שאין אנו יכולים להיות אדישים כלפיהם.

שנית, עצם גודלה של העיר העתיקה - המדובר איננו בזה בלבד מה נאמר מעל במת העצרת, כי ישנן שיחות בלי סוף עם משפחות שונות [שנעקרו משם], הרוצות לדעת מה אנו רוצים ולא ייתכן שלא תהיה לנו מדיניות בשאלת העיר העתיקה.

כאן קיימות שתי אפשרויות.

או שאנחנו מסכימים לכך שהעיר העתיקה תהיה בידי שלטון ערבי מבלי לקבוע מסמרות בידי מי הוא יהיה, אם בידי עבר-הירדן ואם בידי מדינה אחרת, ואז אנו דורשים, שאותן ההתחייבויות שאנו מקבלים על עצמנו יקבל עליו גם השלטון ההוא - חופש גישה לכותל המערבי, לקבר רחל וכולי.

ישנה אפשרות שנייה - נאמר כי אנחנו סבורים שהמוצא היחיד הטוב הוא, שהעיר העתיקה תהיה בינלאומית, שיהיה משטר בינלאומי בעיר העתיקה גם אם אין לזה סיכויים רבים, אבל ״למען ההיסטוריה״ יהיה ידוע, שלא הסכמנו בפה מלא לכך שהעיר העתיקה תהיה תחת ריבונות ערבית.

על כך יכולה להיות קושייה רצינית מאוד. כל הזמן השקענו להט רב כדי להוכיח שאין צורך במשטר בינלאומי, והנה נתקבל [אצלנו], כי כאשר הדבר נוח לנו אנו רוצים במשטר כזה ואנחנו יוצרים שתי תורות סותרות זו את זו.

אני אומר כי יש לזה תשובה, והתשובה היא שאם העיר העתיקה תהיה בינלאומית נקבל עלינו את הדאגה הכלכלית לעיר העתיקה. דבר זה אפשר לומר מבלי להסתבך בסתירה. כי מה הדבר הנוקב ביותר לגבי הגויים? לא העובדה שאי-אפשר להטיל מרות על תושבי ירושלים, אלא שאנחנו כאילו ממיתים את העיר. כאן אנו אומרים שירושלים ההיא [העתיקה הבינלאומית] לא תתקיים גם אם תהיה כלולה במדינה הערבית, כי יש בה מחסור איום והאוכלוסייה תתקיים על סיוע בלבד. גם בתקופה כאשר הייתה עירייה אחת בירושלים, למעשה שילמו תושבי העיר החדשה מסים כדי שיהיו שירותים בעיר העתיקה. אם אנחנו מקבלים עלינו את השירותים המוניציפאליים של העיר העתיקה - לא בלי השתתפותם, כמובן, וגם נשתף תושבי עיר זו בחיים הכלכליים של העיר החדשה ולא יהיה תחום מכס - אז יש היגיון לתביעה זו. מובן ששם תקום תאנייה ואנייה. אם לא נהיה בעד ירושלים העתיקה בינלאומית, ואם לא נאמר לכבוש אותה, זאת אומרת שאנחנו מודים, שהעיר העתיקה צריכה להיות לערבים. זוהי הדילמה שלפניה אנו עומדים.

אני רוצה לסיים בסקירה קצרה מאוד על המצב הפרלמנטרי של השאלה בעצרת זו. בדרך כלל מעמדנו אינו הולך ורע לגבי שאלת ירושלים. להיפך, אפשר לציין שיפור מסוים אם כי אנשינו בלייק סכסס מזהירים אותנו ומניחים את האפשרות, שהוותיקן אולי לא הוציא עדיין את כל החצים מאשפתו. אולם המצב הוא כזה - מהמדינות הלטיניות הודיע לנו האיש המרכזי,[4] שפרט למדינה אחת או שתיים ניתנו הוראות למדינות הללו להתרכז בפיקוח על המקומות הקדושים בלבד ולא לכפות הסדר טריטוריאלי נגד רצון מישהו.

צרפת הודיעה, שבעיקר יש לדאוג להגנת המקומות הקדושים - על כך קיבל שומאן שבח בנאומו של אבן. כן אמר שומאן, שהפתרון צריך להיות מוסכם ועל דעת כל הגורמים הנוגעים בדבר.

הולנד הודיעה, לאחר נאומו של אבן, שהיא מקבלת את עמדתנו. אותו דבר הודיעה גם נורווגיה. קנדה ואוסטרליה הביעו יחס חיובי לנאום. גם לניו-זילנד היה יחס חיובי לנאום. קנדה ומדינות אחרות ביקשו לראות את ההצעה שלנו.

הגוש הסובייטי הודיע לנו, שיהיה לחלוטין נגד הדין וחשבון של ועדת הפיוס, לדחייתו המוחלטת, אבל עוד לא קבע עמדתו החיובית - בעד מה הוא יהיה. כאשר אלישיב היה עם נמיר אצל גרומיקו, אמר זה האחרון: לנו יש עמדה בעניין זה - נקודה. סתם ולא פירש. כן אמר, שבתחומי עמדה זו תהיה המשלחת שלהם חופשית להתנהג. אולם הם כבר גילו טפח אחד - שיהיו באופן קטגורי בעד דחייתו הגמורה של דין וחשבון ועדת הפיוס. אבן אמר, שהוא סבור כי להם חשוב יותר לדעת מי יהיה המפקח, מאשר מי יעמוד תחת הפיקוח.

אמריקה נמצאת בסכנה הצפויה לה תמיד. יש עליה לחץ מסוים והיא נוקטת עמדה תחת לחץ זה. אחר כך, כאשר הלוחץ משנה עמדתו, היא נשארת מבודדת בעמדתה. כך היה גם לגבי הנגב - היא קבעה עמדתה תחת לחץ אנגליה וכאשר אנגליה הודיעה באופן רשמי שאינה עומדת יותר על כך, האמריקנים נשארו עדיין נוקשים בעמדתם הקודמת. לאחר נאומו של אבן טענו, שלפי הרושם שקיבלו בפריס מוכנים אנו לחשוב על נאמנות.

שנית, אין הם רואים כל רע בדין וחשבון של ועדת הפיוס. הם מקבלים את העיקרון, שירושלים החדשה מוכרחה להיות חלק אינטגרלי של מדינת ישראל, אבל זה ניתן להתמזג עם --- במקום זה חסרות מילים מספר בפרוטוקול המקורי --- הם בדרך כלל מרגישים שנשארו בודדים, והלחץ הקתולי האמריקני הפנימי הביא אותם לידי נקיטת עמדה אשר העמדה הקתולית העולמית אינה מצדיקה אותה. המצב מוכיח על סיכויים אבל בכל זאת לא נצא ״יבשים״ לגמרי מעניין זה, כמו שאומרים בשפת פלמ״ח. אם כן, נצטרך לפחות להסכים לפיקוח ואז השאלה היא באיזה דרכים ללכת.

נדמה לי שהדברים בכללותם מתקבלים על דעת החברים ואין צורך לקבוע פה מסמרות, חוץ מלגבי נקודה אחת - ירושלים כבירה - (השר מ. שפירא: מה האמת בידיעה על שנים עשר הכמרים העומדים לצאת מהעיר העתיקה ללייק סכסס?) - ידיעה זו לא נתאמתה. כבר התחלנו להכין ״עזר כנגדם״, אבל התברר שזה לא התאמת. כאשר אנו דורשים בינאום העיר העתיקה יש לנו יסוד נוסף לתביעה זו - העובדה שלאחר כיבוש העיר העתיקה הרסו הערבים - הלגיון ואחרים - את בתי הכנסת שלנו. כלומר, אנו יכולים לטעון, שהערבים אינם נאמנים על שמירת המקומות הקדושים.

להלן התנהל דיון. השר משה שפירא הציע לצרף את העיר העתיקה לישראל תמורת תיקונים בגבולות העיר החדשה. אם הדבר לא יסתייע, תציע ישראל משטר בינלאומי בחלק היהודי של העיר העתיקה ועל המקומות הקדושים. השרה גולדה מאירסון הציעה, שהעיר העתיקה תהיה יחידה בפני עצמה בפיקוח בינלאומי ולא תשמש מקום מושב לאוכלוסייה. השר דב יוסף התנגד להצעת בינאום ירושלים העתיקה ותמך בהצעת שפירא לצרף את החלק היהודי של העיר העתיקה לישראל. השר אליעזר קפלן הציע פיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים. השר י.מ. לוין תמך בהצעת השרה מאירסון.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני מעיר על שני דברים:

אל״ף, אנחנו לא מוכנים ללכת ולהילחם על העיר העתיקה. זאת אומרת שאנחנו נשלים עם המצב הקיים.

בי״ת, בשום פנים לא נהיה מוכנים להגיד, שנמסור חלק של ירושלים לערבים.

אני מקבל את הצעת הגב׳ מאירסון שהיא הצעה המתקבלת על הדעת, שהעיר העתיקה בין החומות אינה צריכה לשמש מקום יישוב, אלא למקומות קדושים ודתיים בלבד. עליה יהיה פיקוח בינלאומי - לא שלטון בינלאומי - ואם יהיה צורך בכך נהיה מוכנים לתת לה את כל השירותים, חשמל וכולי ותו לא. אם ישאלו אותנו מה יהיה אם הערבים לא ירצו לעזוב את המקום, אנחנו לא נציע להוציאם בכוח.

יש דברים שהאמירה שלהם היא חמורה. יש דברים שהצד המעשי איננו שווה הרבה, אלא האמירה בלבד. זהו המוצא - השטח בין החומות יהיה שטח המקומות הקדושים והדתיים. שם לא יהיה כל יישוב והוא יימצא תחת פיקוח בינלאומי. לא טוב בשבילנו כי נדרוש את הרובע הערבי לעצמנו.

השר מ. שרת: אני מקבל זאת כשיפור הצעתי.

רוה״מ ד. בן-גוריון: אם אין התנגדות לעמדה זו, ניגש לסעיפים האחרים.

השר מ. שרת: אני רוצה לומר כיצד אני מבין את עמדתנו. מותר לנו לברר אפשרות של פתרון הבעיה על ידי חוזה. מותר לנו להציע שתהיה פנייה למוסד של או״ם, זאת אומרת, שמותר לברר את העניין לפי הקווים שהצעתי.

השר ב. שיטרית: האם לא תהיה לנו אפשרות של החזרת התושבים היהודים לעיר העתיקה?

רוה״מ ד. בן-גוריון: אם אנחנו מציעים להוציא את הערבים, לא נוכל להציע להחזיר את היהודים.

סעיף ד׳: זיכיון ים המלח

שר האוצר קפלן הרצה בפרטות על בעיית חידוש העבודה במפעל האשלג בים המלח ועמד על הקשיים הכרוכים בהעברת המפעל לידי ממשלת ישראל ובתפעול המפעל מחדש בידי בעל הזיכיון משה נובומייסקי. במהלך הדיון אמר מ״ש:

השר מ. שרת: ניסינו לבוא בדברים עם ממשלת עבר-הירדן בלונדון. התשובה הייתה, שאין זה עניין להסדר אד הוק. ים המלח הוא חלק מהדבר הכללי. הם מוכנים לבוא בדברים על הסדר כללי וכחלק מזה יסודר גם עניין ים המלח.

בהמשך הדיון הוסיף מ״ש:

השר מ. שרת:

אני רוצה להסב תשומת לב החברים לצד אחד של העניין, וזוהי השותפות עם עבר-הירדן.[5] זיכיון זה מהווה עכשיו חוליה המקשרת את שתי הארצות. אומנם זוהי חוליה הקיימת בכוח, לא בפועל, כי הזיכיון אינו מופעל. זהו מסמך אשר שני הצדדים, על כל פנים להלכה, מודים בתוקפו. יש חלק הזיכיון החל על ארץ-ישראל, שאנחנו כאילו ירשנו אותו, ויש חלק הזיכיון החל על עבר-הירדן. ברגע שאנו מפקיעים את הזיכיון אנו מנתקים חוליה זו. יתר על כן, אז גם עבר-הירדן תבטל את הזיכיון, או שלא תעשה שום דבר, או שהיא תמסור זיכיון חדש. יש קופצים לדבר זה. אנו זוכרים פרשת מלחמת חברת האשלג נגד בעלי התביעה שקמו נגדה. יכולים לומר: ״הים בלתי מוגבל, אנחנו יכולים לשאוב, אחרים יכולים לשאוב״. אינני יודע אם כדאי שיקום מתחרה המבסס את מפעלו על עבודה זולה.

מצד שני, אם נניח שהעיקר יהיה ביד שלנו, או קרוב יותר אלינו מאשר לממשלת עבר-הירדן, על ידי כך יש לנו דריסת רגל ידועה בעבר-הירדן מבחינה כלכלית, יש לנו מנוף ידוע כלפי הצד השני, וברגע שאנו מפקיעים הזיכיון אנו מפסידים נכס זה, וזה אומר לי: לאט לך עם הזיכיון, לא למהר להפקיעו, אולי ייווצרו במשך הזמן חוליות אחרות [לשיתוף פעולה], או שמצד אחר יסופק הרצון שלנו. מבחינה זו מחייב אני את קיום הזיכיון.

התקבלה הצעת שר האוצר קפלן, כי במרוצת הזמן תוכל הממשלה להודיע, כי היא מבקשת לרכוש את מניות חברת האשלג בכספי המילווה האמריקני.

הערות: