37. ערב עיון לענייני ביטחון[1]

28.2.1949

ממאבק צבאי למאבק מדיני

 

 

יו״ר ערב העיון נחום לוין מסר את רשות הדיבור לשר החוץ באומרו ״אני בוודאי מביע בשם כולכם יישר כוח לידיד העם, מר משה שרתוק. הנושא שעליו ידבר: סיכום פוליטי״.

 

שר החוץ משה שרתוק: רבותי! לא התכוננתי להרצאה שלמה ומקפת והדברים אשר אומר כאן אינם מיועדים לפרסום כמות שהם.

אין זאת אומרת, שאני אשמיע סודות מן החדר. אינני יודע אם יש סודות בתוך החדר.

שנית, אין זאת אומרת שהדברים אינם ניתנים או אינם מיועדים לשימוש בהרצאות. אבל יש לראות אותם ולנהוג בהם כחומר שאפשר להסתייע בו במידה שהדברים נראים בשיחות ובדברי הסברה. אבל לא הייתי רוצה שכל מה שאני אומר פה ייוחס דווקא לי במפורש. על כל פנים, אין אני מתכוון, באומרי את הדברים, לראותם מחר מופיעים בדפוס. אני רוצה לומר מראש, שתהיה לי תרעומת מוצדקת אם כדבר הזה יקרה.

אנחנו עומדים עכשיו בשלב חדש בהתפתחות המערכה שלנו. אני מתכוון להתפתחות המערכה, באשר אינני סבור שאנחנו עומדים בסיומה של המערכה. אין זה אלא שלב במערכה. השלב הזה הוא סיום לעת עתה של המערכה הצבאית הפעילה שעמדנו בה עד עכשיו וכניסה למאבק מדיני על תנאי השלום - מאבק מדיני אשר בו, כמו במאבק הצבאי, נצטרך להישען לא רק על תבונתנו, אלא גם על כוחנו.

אין ביטחון שהשלב החדש הזה לא יהיה מלוּוֶה אף הוא בהתפרצויות של פעולה צבאית. ייתכן שפרשיות של משא ומתן פוליטי תבואנה בסירוגין עם פרשיות של פעולה צבאית. גם אם הדבר הזה יימָנע וגם אם נצליח בשלב החדש של המערכה ונגיע לייצוב מסוים של יחסים בינינו ובין המדינות השכנות, אין זאת אומרת עדיין שהשלום בא לשכון בעולמנו בבחינת דבר של קבע. ייתכן שלא נצליח אלא לייצב את המצב לתקופה קצרה, אולי לשנים מעטות.

אין לראות כלל אנה פנינו מועדות. אנחנו יודעים, כי העולם שמסביבנו עורך את כוחותיו מחדש ויש מדינות העוסקות עכשיו בהזדיינות פעילה מאוד. יש מדינות שלומדות ברצינות את הלקח שיש ללמוד מהניסיון המר שהיה להן במערכה, ומסיקות מסקנות מהניסיון הזה לשם תיקון המצב. ככה שאין כלל לחלום על פירוק נשק כללי ועל הסתלקות מדאגות צבאיות.

אף על פי כן, נדמה לי כי מוצדק לראות את המצב שבו אנחנו עומדים כמסיים תקופה וכפותח תקופה. על כל פנים כמסיים פרק ופותח פרק.

השאלה הראשונה שצריכה להתייצב לפנינו היא אם אנחנו מעוניינים במעבר הזה. התשובה אשר הממשלה הזמנית נתנה, ואשר אני בטוח כי גם הממשלה הקבועה תיתן - באשר התשובה הזאת ניתנה לפי הערכתי על ידי ציבור הבוחרים - כי אכן מעוניינים הננו במעבר הזה.

אנחנו מעוניינים במעבר הזה כדי שנוכל לערוך את כוחותינו לפעולה יעילה בתחום עניינינו הפנימיים - בראש וראשונה - לקליטת העלייה הגדולה. אנחנו מתברכים בעלייה המונית, אשר את ממדיה לא שיערנו כלל, לא פיללנו לה במיטב חלומותינו המעשיים. אבל העובדה שנכנסו לארץ תוך תקופה קצרה של 10-9 חודשים קרוב ל-170 אלף יהודים - אין פירושה עדיין כי אנחנו קלטנו את העלייה הזאת. תהליך הקליטה מפגר אחרי תהליך הכניסה לארץ.

עוד ידנו נטויה בשטח זה ועוד המונים גדולים מידפקים על שערי הארץ, ואנחנו חיים בתקופה שמצווה עלינו לחטוף ולהעלות - ומדובר על כל יהודי המועמד לעלייה, לחטוף ולהעלות ולא לדחות את עלייתו, ואין אנחנו יכולים לדחות את העלאתו לעתיד יותר רחוק באשר אין כל ביטחון באפשרות העלאתם מחר של יהודים שמוכנים לעלות היום.

לא נוכל להצליח בקליטת העלייה אם לא נכריע את האויב המסוכן ביותר, אולי, שקם לנו בתקופה זאת של הקמת המדינה והגנתה, והוא - יוקר החיים. ולא נוכל להתגבר על יוקר החיים אם לא נְשדד מערכות בתקציבנו הממלכתי, אם לא נקמץ עד כמה שאפשר רק בתקציב הצבאי ונַפנה אמצעים לעידוד הייצור, לשיכון, לפעולות כלכליות חיוניות.

יתר על כן, במערכה הצבאית הגדולה שמאחורינו זכינו לניצחונות חשובים, והניצחונות האלה מתבטאים בחלקם ביצירת מרחבים גדולים ושוממים בתחומי המדינה שלנו. לא נוכל לאורך ימים להחזיק מעמד במצב זה אם לא נמלא את המרחבים הריקים האלה בתוכן חי של פעולה יוצרת - במפעלי פיתוח והתיישבות. גם לשם ביצוע המשימה הזאת אנחנו מצוּוים על תקופה ידועה של שקט יחסי.

לכן, גם מבלי שנחתוך מראש את גורל העניינים לעתיד לבוא, אם שטחה של מדינת ישראל הוא השטח שנגזר עליה להסתדר בו, ואם יגדל או יקטן, צריך שיהיה ברור כי אין פנינו בתקופה הקרובה ביותר לכיבושים גדולים נוספים. ייתכן שנצטרך להסתפק בשטח זה לאורך ימים. ייתכן לא. לפי דעתי זה לא עומד לדיון ולהכרעה בימים אלה.

לא כל פרשה של משא ומתן אשר ניכָנס בה מוכרחה להיות מוכתרת בהצלחה, כמו זו [של הסכם שביתת הנשק עם מצרים]. ייתכן שיהיו כישלונות במשא ומתן [עם מדינות אחרות] ולא נגיע לידי הסכם. ייתכן שזה יביא לידי חידוש קרבות בפינה זאת או אחרת. אין זה משנה לגבי הקו הכללי ואין זה משנה לגבי העניין שלנו. אנחנו מעוניינים בהצלחת השלב הזה על דרך של משא ומתן לשביתת נשק ואחר כך לשלום של קיימא.

מתוך גישה זאת יש לבחון את תוצאות פרשת המשא ומתן, שהסתיים לפני ימים אחדים ברודוס בינינו לבין מצרים. לא נכנסנו למשא ומתן זה אך ורק כדי לצאת ידי חובה כלפי מישהו. נכנסנו לתוכו על מנת להשיג בו תוצאות, אם רק ניתן העניין להשיגן בלי קורבנות יתרים ומתוך שמירה על כל עמדה חיונית. אם לראות את התוצאה המוצלחת של המשא ומתן הזה, זאת אומרת הסתיימות המשא ומתן בהסכם, כדבר שאנחנו מעוניינים בו, מכאן מייד נובעת המסקנה, שהיינו מוכרחים להיות מוכנים גם לוויתורים מסוימים לעומת העמדה שנקטנו בתחילת המשא ומתן.

אלה שמנסים לפסול את ההסכם הזה, בהצביעם על ויתורים ידועים שוויתרנו בו בהשוואה לעמדתנו בתחילתו, טועים טעות הגיונית פשוטה. הם אינם מבינים את מהותו של העניין. העניין במהותו היה עניין של הסכם, עניין של פשרה. לא תיתכן פשרה בלי ויתורים משני הצדדים. אילו הייתה העמדה הנקוטה בידנו עמדה של התנגדות מראש לכל ויתור - כי אז לא היה כל צורך להיכנס במשא ומתן. אם נכנסנו למשא ומתן על מנת להגיע בו לידי הסכם, פירוש הדבר היה, שאנחנו מוכנים לעשות ויתורים. השאלה היא רק לגבי מידת הוויתורים ושיעורם ולא לגבי העניין העקרוני אם בכלל מותר לוותר או לא.

הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהשתלשלות עמדתנו במשך המשא ומתן, אלא גם בשלבים שקדמו למשא ומתן והביאו לידי המשא ומתן. אם, למשל, נשמעת ביקורת בציבור ובעיתונות, כי הנסיגה ״הנמהרת״ שלנו מהטריטוריה המצרית הורידה הרבה את כושר המיקוח שלנו ברודוס, הרי ביקורת זו מגלה אי-הבנה גמורה במהותם של המאורעות, באשר קרוב מאוד לוודאי, שאלמלא נסוגונו אז מאותו שטח מצרי שחדרנו לתוכו - לא היינו מגיעים כלל לשיחות ברודוס. אחזור על הדברים. כוונתי לומר כך: אם אומרים, שנסיגתנו מאותו שטח במצרים החלישה את מעמדנו בשיחות רודוס, הרי פירוש הדבר שמניחים כי גם אלמלא נסוגונו היינו מגיעים לשיחות ברודוס. ההיפך הגמור מזה הוא אמת! אי-הנסיגה לא הייתה מביאה אותנו לשיחות - והנסיגה הביאה אותנו להן.

נכון הדבר, שהצד שכנגד נתון היה תחת לחץ צבאי גדול והיה מוכן למשא ומתן, אבל הוא גם נתון היה תחת לחץ ציבורי ופסיכולוגי בתוך ארצו, המפריע לו להיכנס למשא ומתן, ונכונותו המעשית להיכנס למשא ומתן הייתה תלויה בשני מיני הלחץ האלה. אפשר היה להכריעו הכרעה גמורה מבחינה צבאית, אבל להעמידו יחד עם זה בפני קשיים ציבוריים כאלה, שהוא בשום פנים ואופן לא היה מוצא אפשרות לעצמו ללכת למשא ומתן בדרך של כבוד. אז היה נוחל מפלה צבאית, אבל מזה לא היינו מגיעים לאיזה ייצוב של המצב הצבאי.

היותנו על אדמת מצרים לא הייתה בשום פנים מאפשרת למצרים להיכנס למשא ומתן. זה מבחינה פנימית. מבחינה חיצונית, אחד הגורמים אשר הביא את מצרים לשולחן המשא ומתן ברודוס היה לחץ ארצות הברית. לחץ זה היה מופנה נגדנו אילו נשארנו על אדמת מצרים. על ידי צאתנו מאדמת מצרים לא רק השתחררנו מהלחץ האמריקני נגדנו, אלא הפנינו לחץ זה באופן פעיל מאוד נגד מצרים והוא אשר הכריע את הקו במצרים והביא אותם למשא ומתן.

שלישית, אילו נשארנו על אדמת מצרים, היינו מגייסים עזרה בריטית לצד מצרים והיינו מביאים לידי כניעת מצרים ללחץ הבריטי הזה שדרש ממנה להיזקק לעזרתה של אנגליה. ושוב, הדבר הזה היה מביא לידי הסתבכות המערכה והתרחבותה ולא היה מביא לידי משא ומתן. אילו אנגליה הייתה נכנסת למערכה כתוצאה מהיותנו על אדמת מצרים, לא היה יפה כוחה של אמריקה לבלום אותה מכניסה להרפתקה כזאת. לעומת זאת, הסכמתנו לפנות את השטח שכבשנו בתוך אדמת מצרים הפנתה את הלחץ האמריקני כנגד אנגליה ובלמה את היצר שלה להיכנס לתוך המערכה לצד מצרים ונגדנו.

העניינים הרבה יותר מורכבים והרבה יותר מסובכים משהם נראים על פני השטח. אנשים שחובתם לראותם בכללותם, ושאחריותם להגיע למסקנה מתוך ראיית כל הגורמים הפועלים בשדה המערכה, רשאים שידונו אותם לא מתוך הערכת גורם זה או אחר והתעלמות מגורמים אחרים, אלא מתוך ראייתם-הם את הגורמים כולם כאשר הם קיבלו את ההחלטה.

ההסכם הזה - לא אכנס להערכתו המפורטת - ניתנה לו הערכה מספקת בהודעה שנמסרה בשם הממשלה ובמאמרים שהיו בעיתונות. הוא מהווה דבר מה חדש בחיינו. הסכם בין ישראל ובין מדינה שכנה עלול להקל על משא ומתן עם אחרים והוא מעודד את התפתחות העניינים בכיוון של שלום. הוא הביא לידי יצירת קשרים מסוימים בינינו ובין המדינה השכנה, אשר ייתכן ויתפתחו ויישאו פרי בעתיד הקרוב. אנחנו יכולים לדבר רק בלשון של הנחות והשערות ואיננו יכולים לקבוע כאן מסמרות ולהתנבא על עתידות באיזו מידה של ודאות.

אנחנו נכנסים עכשיו לפרק חדש של משא ומתן על שביתת נשק - מצד אחד עם הלבנון, מצד שני עם עבר-הירדן. ייתכן שפרק המשא ומתן עם עבר-הירדן יתרחב ויכלול בו גם משא ומתן עם עיראק. איננו יודעים. אך קרוב מאוד לוודאי שפרשת המשא ומתן עם עבר-הירדן תהיה יותר קשה, יותר מורכבת מפרשת המשא ומתן עם מצרים עם כל היתרון שיש לפרשת המשא ומתן השנייה מתוך עצם היותה פרשה שנייה ולא ראשונה. חלקי הארץ אשר ישמשו נושא לדיון בפרק השני הזה - קווי החזית ועמדות המפתח וכולי - הם הרבה יותר מורכבים מאלה שנדונו במשא ומתן עם מצרים. מה שעומד כאן על הפרק זהו

הקצה הדרומי של הטריטוריה הישראלית הנשען על מפרץ אילת.

עומדת שאלת ירושלים,

עומדת שאלת לטרון.

אם יתרחב המשא ומתן ויקיף גם עמדות הצבא העיראקי, הרי עומדת שאלת הגבול המזרחי של עמק החוף.

עומדת שאלת פינה חשובה מאוד בשומרון,

וייתכן שתעמודנה על הפרק שאלות הנוגעות לשני הזיכיונות הגדולים שלנו בארץ - זיכיון ים המלח וזיכיון חברת החשמל.

כך שאין בשום פנים ואופן להביא ראייה מהצלחת המשא ומתן הראשון לגבי הצלחת המשא ומתן השני. צריכים להיות מוכנים מראש לכך שבמשא ומתן השני ניתָקל באבני נגף רציניות מאוד. אולי תחולנה הפסקות שינותק המשא ומתן ואולי יחזור ויתחדש ואולי ייכשל ולא יגיע לידי הסכם.

גם המשא ומתן שנסתיים - כפסע היה בינו לבין ניתוק וכישלון. היו נקודות אשר בהן התעקשנו עד הסוף ואשר כל אחת ואחת מהן הייתה עלולה להכשיל את המשא ומתן. אלמלא ויתרו המצרים בשאלת פינוי פלוג׳ה - היה נכשל המשא ומתן בנקודה הזאת. על פי החלטת מועצת הביטחון הייתה להם זכות לתבוע את פינוי פלוג׳ה כהקדמה למשא ומתן וללא כל תנאי. לא הסכמנו לזה ודחינו את הפינוי עד לאחר חתימת ההסכם. אלמלא ויתרו המצרים היה המשא ומתן נפסק בנקודה הזאת.

כן היה לגבי באר שבע. המשא ומתן עמד להתנפץ על הסלע הזה - סירובנו להסכים לאיזו הפחתה שהיא של כוחות צבא, או לאיזה שינוי שהוא לגבי המשטר הממשלתי הקיים בבאר שבע. אלמלא ויתרו המצרים בנקודה זאת, שוב היה נכשל המשא ומתן.

אני רואה מראש אבני נגף כאלה, ויותר חמורים מאלה, בפרק הבא עלינו עכשיו. לא אבוא לפרט אותם. אין בזה תועלת. להיפך, זה עלול להזיק אם אפרש את הדברים בשמם. לכן חשוב מאוד לחסן את הציבור לקראת אכזבות, אשר אולי תיגָרמנה לנו - אכזבות אשר לאמיתו של דבר לא תהיינה אכזבות, אלא תהיה בהן עמידה קשה לשם שמירה על עניינים חיוניים. כשם שלא בריא היה שהציבור יהיה במצב רוח, שכל קרב שאנחנו נכנסים בתוכו אנו מוכרחים לנצח בו, ולכן אין כלל דבר קשה בארץ ושום דבר כמעט לא ייבצר מאיתנו, ואת כל השאלות נפתור בכוח הנשק ואחר כך נחיה על חרבנו - כך צריך להיזהר מלהכניס את הציבור להלך רוח שכוחנו הצבאי הוא שעד כה ניצח במלחמה שהייתה, וכישרוננו הדיפלומטי הוא במעלה עד שלא ייבצר לבצר כל כיבוש שכבשנו על ידי כיבוש מדיני שנניח עליו את הגושפנקה ההדדית של שני הצדדים. אין כל ביטחון בזה. מוטב שנדע זאת מראש. אבל מוטב גם שנדע, שאנחנו מעוניינים בהסכם עד כמה שאפשר להשיג אותו מבלי להקריב אז קורבנות יתרים.

חשוב לנו גם לדעת שבמאמץ הזה לייצוב העניינים - במאמץ להגיע לשביתת נשק כפרוזדור לשלום שצריך לבוא בעקבותיה - יכולים אנו להסתייע בגורמי חוץ אבל יכולים גם לקומם גורמי חוץ נגדנו.

ישנם שני גורמי חוץ עיקריים הפועלים בשטחו של המזרח התיכון: אנגליה ואמריקה. רוסיה איננה כוח מחוסר כל השפעה במזרח התיכון, אבל פועלת מרחוק והיא משפיעה על המזרח התיכון יותר על ידי מעמדה העולמי הכללי מאשר על ידי נגיעתה הישירה בעורקים המדיניים ובעמדות המפתח האסטרטגיות של המזרח התיכון. נגיעתה בענייני המזרח התיכון איננה ישירה ואין לה עמדות מיוחדות בשטח הזה, מה שאין כן אנגליה ואמריקה.

גם בין אנגליה ואמריקה יש להבחין הבחנה ברורה מאוד. והעובדה ששני הגורמים האלה אין זהות בין האינטרסים שלהם במזרח התיכון - היא עובדה מכרעת לגבי מדיניות החוץ שלנו. גם כאן יש להזהיר את הציבור מלהיתפס לטעות מתוך פישוט הדברים יתר על המידה. אם תופסים את העניינים תפיסה עולמית רחבה, ורואים את הפלנטה הזאת שלנו כמו שאפשר היה לראותה מפלנטה אחרת - מבחינה מדינית אני אומר את זה, לא מבחינה גיאוגרפית - כי אז מיטשטשים הניגודים בפרטי הדברים ומתבלטים האיחודים הגדולים הפועלים על הזירה העולמית הגדולה, כי אז מופיע העולם כמפולג לשני מחנות:

מעבר מזה - ברית המועצות,

מעבר מזה - אנגליה ואמריקה.

אבל אנחנו חיים על הפלנטה הזאת. יתר על כן, איננו נמנים עם הכוחות העולמיים הגדולים, אלא אנחנו לעת עתה כוח קטן, וחזקה שנישאר כוח קטן גם לעתיד לבוא. לכן גם ניגודים קטנים בין המעצמות הגדולות חשובים בשבילנו ועלינו ללמוד אותם. לפעמים אנחנו מעוניינים להקדים אותם כי אנחנו יכולים להיבנות מהם.

העובדה שאנגליה ואמריקה הן בחזית אחת מול ברית המועצות - אין פירושה שמעבר מזה לחזית יש שלום ושלווה ביניהן וכל האינטרסים שלהן עולים בד בבד. מכיוון שהן שני גורמים הפועלים במזרח התיכון יותר מאשר ברית המועצות פועלת, ומכיוון שהקנה שלהן נעוץ בחלק זה של תבל, הרי הפרץ שבין אנגליה ואמריקה הוא מרחב מחיה מספיק בשבילנו, שנוכל להתגדר בו ושנוכל להיות פעילים בקרבו.

אנגליה יש לה אינטרסים הרבה יותר ישירים ומסוימים במזרח התיכון מאשר אמריקה. לשם שמירה על עמדות מסוימות יכולה להיות אנגליה מעוניינת בחרחור ריב במזרח התיכון ובהחזקת המזרח התיכון במצב של הסתכסכות ומתיחות.

לאמריקה יש אינטרס אחר. אמריקה מעוניינת בשלום וביציבות בתוך המזרח התיכון והיא תמיד, בכל עת ובכל שעה, תיתן יד למתגונן נגד המתגרה, תיתן יד לאותו גורם שהוא ייראה לה כמסייע יותר לייצוב הדברים, ותעמוד בפני הגורם המפר את שיווי המשקל. משום זה הייתה אמריקה מוכנה להסתלק מהחלטות כ״ט בנובמבר ולעבור לנאמנות כאשר ראתה שארצות ערב לוחמות בנו ואין לנו, לדעתה, תקווה. והיא הייתה מוכנה שניכנס לשביתת נשק כאשר אנחנו הכרענו במלחמה. זה ניגוד אחד שאני רוצה לציינו.

ניגוד שני: אנגליה מעוניינת להישאר המדינה המערבית השלטת מבחינה מדינית במזרח התיכון והיא רוצה להסב את הדברים כך, שאמריקה תהיה נזקקת לתיווכה בין ארצות ערב ובינה במזרח התיכון, בעוד שאמריקה מעוניינת בקשר ישיר במזרח התיכון ואיננה מעוניינת לגמרי להשתמש באנגליה כמתווך. אנגליה יש לה התחייבויות מדיניות ואמריקה לא רוצה להזדהות איתן. סבל הירושה של המדיניות הבריטית הכביד עליה לבוא לידי הכרת ישראל. על אמריקה אין מעיק סבל הירושה הזה, ועם כניסתה לזירת המזרח התיכון היא הייתה מוכנה מראש לקבל אותנו כעובדה ולהפיק מזה איזו תועלת לעצמה.

הרי שאנו חייבים כאן על קו מאוד זהיר ומאוד נבון, אבל גם מאוד פעיל מבחינה מדינית. אנחנו יכולים בכל הזדמנות לגייס לחץ אמריקני לטובתנו ולהפנותו נגד ערבים אם לא נעבור גבולות מסוימים ואם נופיע כגורם חיובי החותר לשלום ולייצוב עניינים במזרח התיכון. לעומת זה, איננו חייבים לתת פתחון פה לאנגליה לניסיונות מחודשים של חרחור ריב ולניסיונות מחודשים של הפרת שיווי המשקל במזרח התיכון באופן שיבלום את המאמצים החיוביים של אמריקה.

פירושו של דבר, שאנחנו מוכרחים להיות פעילים מאוד כלפי שני גורמים אלה ומוכרחים לחתור להידוק קשרים בינינו ובין ארצות הברית עד כמה שהדבר הזה ניתן בתוך אותה המסגרת שקבענו לעצמנו. אין פירוש הדבר, שאנחנו עוברים לברית מדינית וצבאית עם אמריקה במובן העולמי ובהשתמעות העולמית הבינלאומית הרחבה של הברית הזאת. אין פירוש הדבר, לעומת זה, שהתחייבותנו הקבועה והעומדת - לא להצטרף לשום ברית אנטי-סובייטית - מונעת בעדנו מלהדק את קשרינו עם ארצות הברית.

עלינו לקבוע במסמרות הן את חופש הפעולה שאנחנו נוטלים לעצמנו והן את ההגבלה. כל מה שאנחנו יכולים להבטיח לברית המועצות הוא זה, שהטריטוריה שלנו לא תשמש בסיס למדינות המערב נגדה. איננו יכולים בשום פנים ואופן להבטיח לברית המועצות שאנחנו נזדהה איתה נגד מדינות המערב. כל מה שאנחנו יכולים להבטיח לארצות הברית זה, שאנחנו לא נשמש בסיסים לברית המועצות נגד ארצות הברית. אנחנו בשום פנים ואופן איננו יכולים להבטיח לארצות הברית, שאנחנו נצטרף אליה נגד ברית המועצות.

החשבון שעלינו להעמיד הן בפני ברית המועצות והן בפני ארצות הברית הוא חשבון פשוט בתכלית. מה יותר כדאי לברית המועצות: לדרוש מאיתנו דברים שאיננו יכולים לתת לה, ואז היא מסתכסכת איתנו ואנו מוכרחים לפנות לה עורף ולהצטרף למערב, או להסתפק בזה שאיננו משמשים כלי שרת בידי אחרים נגדה? מוטב היה לה, אולי, שנהיה כלי שרת שלה נגד אחרים. אבל צריך להיות ברור לה כי את זה לא תשיג ואז מוטב לה, לפחות, להבטיח שלא נהיה כלי שרת נגדה.

הוא הדין בנוגע לארצות הברית. אבל ברית המועצות מוכרחה לקבל עליה את דין העובדה שהיא פעילה פחות בהרבה בחבל זה של העולם מאשר אמריקה ואנגליה, והיא יכולה לבוא הרבה פחות לעזרתנו נגד אנגליה מאשר אמריקה. ברית המועצות עצמה - על ידי התנהגותה כלפינו ועל ידי עמדות שנקטה כלפי תביעות שלנו - מוכיחה זאת.

כל פעם כאשר עומדת בפנינו שאלה במועצת הביטחון, היא שואלת אותנו, קודם כל, אם הבטחנו לעצמנו את עזרתה של ארצות הברית. כי היא יודעת שארצות הברית יש לה הרבה יותר אפשרות לעזור לנו נגד אנגליה והערבים במועצת הביטחון. היא חולשת רק על שני קולות [של אוקראינה ובלורוסיה], בשעה שאמריקה חולשת על מספר קולות רב יותר במועצת הביטחון.

לעומת זה, כל דרישותינו לעזרה ישירה לנשק מברית המועצות הושבו ריקם, כי ברית המועצות יודעת היטב איזו מסקנות מרחיקות לכת תהיינה נובעות מזה, שהיא תיכנס בקשרים צבאיים יותר מדי מהודקים איתנו. היא על ידי כך מסתבכת עם אמריקה ואנגליה. והשאלה היא אם הדבר הזה רצוי לה. העניינים הם דקים. העולם עומד על סף של מלחמה חדשה יום יום, והשאלה היא אם ברית המועצות מעוניינת לדחוף את העולם לתוך התהום. על כן היא הוכרחה להיות זהירה ושקולה מאוד והיא מוכרחה לנקוט עמדה זו שהיא נותנת לנו אפשרות להתבסס. והיא גם איננה יכולה למנוע בעדנו מלהסתייע בעזרת ארצות הברית בתהליך ההתבססות הזאת.

אין היא יכולה להיות יותר מדי תוקפנית כלפי אחרים בעזרתה לנו. הדבר היחיד אשר היא יכולה לצפות מאיתנו זה, שאנחנו לא נפנה לה עורף ולא נשמש כוח אויב נגדה. מה שברית המועצות השיגה על ידי עזרתה בהקמת ישראל - זה עקירת בריטניה מפינה זו של העולם, אף כי לא רכשה בעל ברית צבאי במזרח התיכון. היא יודעת זאת. אני בטוח שהיא מסתפקת בזה.

הניתוח הזה איננו ממצה עדיין את פרשת יחסינו עם ברית המועצות. ייתכן שפרשת יחסים זו נכנסת עכשיו למבחן רציני מאוד - מבחן בשבילנו, מבחן בשביל ברית המועצות. כי היחסים בינינו ובין ברית המועצות אינם מצטמצמים אך ורק ביחסים שהייתי קורא להם גיאו-פוליטיים - זאת אומרת העובדה שאנחנו מדינה בפינה ידועה של תבל ויש לברית המועצות אינטרסים ידועים בפינת תבל זו ויש גם לכוחות היריבים אינטרסים משלהם.

לו היינו ככל הגויים ולו הייתה ארץ-ישראל ככל הארצות - כי אז היה זה החשבון היחיד אשר היינו צריכים לעיין בו. אבל אין אנו ככל הגויים. הננו עם המפוזר על פני העולם כולו, ומדיניות החוץ של מדינת ישראל היא מדיניות החוץ של העם היהודי כולו במידה שהוא מרוכז סביב ארץ-ישראל. ריכוזו של העם היהודי סביב ארץ-ישראל ילך ויגדל במידה שתקום ותיבָנה ותתכונן מדינת ישראל. העובדה שהמונים גדולים של העם היהודי נתונים בתחום שלטונה והשפעתה של ברית המועצות מוסיפה שטח של יחסים ועל כן גם שטח של חיכוכים בינינו ובינה.

אינני רוצה להאריך בפרשה זאת כי בכלל לא התכוונתי להאריך הפעם, אבל אני רק רוצה לציין את הסיבוך הזה ביחסינו עם ברית המועצות. יותר נוח לברית המועצות היה לגרוס אותנו כהוויה מדינית סטטית, מוגמרת - ארץ ככל הארצות, מדינת ישראל, יישוב של 800 אלף יהודים, עצמאי, דבר מה קיים ועומד. אין היא מוכרחה לחקור בעבר כיצד באה מדינה זו לעולם.

היא מצאה אותה ביום שהיא החליטה על מדיניותה כלפי העצמאות היהודית בארץ,

היא מצאה אותנו יישוב בעל ממדים מסוימים

והיא הסכימה שפליטים מאירופה יבואו ויגבירו אותנו עוד במידת מה, ותו לא.

אילו גם אנחנו גרסנו כך את מעמדנו בעולם ואת עתידנו בארץ, כי אז הכל היה פשוט וחלק. אולי לא לגמרי חלק כי שום דבר איננו חלק בעולם, אבל הרבה יותר חלק מכפי שהוא באמת. אבל אין הדבר כן. איננו בשביל עצמנו הוויה סטטית. אנחנו שלב בתהליך היסטורי דינמי כביר של קיבוץ גלויות, של שיבת העם היהודי לארצו. אנחנו תובעים את זכות העלייה בשביל כל יהודי בתור פרט ובשביל כל קיבוץ יהודי בתור כלל. אנחנו היינו נכנסים בריב עם ארצות הברית אילו ארצות הברית הייתה מנסה למנוע עליית יהודים מאמריקה לארץ-ישראל, גם אילו רצון העלייה באמריקה היה נשאר באותם הממדים המצומצמים כפי שהוא מתבטא כיום.

לא נוכל, מתוך הערכת עזרתה ואהבתה של ברית המועצות לעניין עצמאותנו, לוותר על זכותם של המוני היהודים שבאותו חלק תבל לעלות לארץ, כל שכן שהם אחוזים עכשיו שלהבת של תשוקה לעלייה ונתונים בקוצר רוח עצבני וקדחתני בין התקווה הזאת שלהם לעלות בהמונים ולבין עיכובם, חלילה, מחמת גזירות השלטון. דבר זה איננו יכול להיות מוּצא מחשבון יחסינו עם ברית המועצות. כל מה שאוכל לומר הוא: מי ייתן ונוכל להגיע לאיזה עמק השווה, שלא נפגע לרעה ביחסינו הבינלאומיים עם הגורם הגדול הזה.

עוד תקופה ארוכה נהיה זקוקים לעלייה, ועוד תקופה ארוכה ישמש עניין העלייה לא רק דאגתנו העיקרית בתוך הארץ, מבחינת הקליטה, אלא המשימה העיקרית של מדיניות החוץ שלנו. ייתכן שברית המועצות, כאשר נקטה את עמדתה החיובית לגבי העצמאות היהודית בארץ, לא הסיקה את כל המסקנות הרחוקות הנובעות מעמדת היסוד הזאת. אבל העובדה שהיא קיבלה את עיקרון העצמאות היהודית בארץ יצרה, על כל פנים, רקע משותף בינינו ובינה ונתנה לנו אפשרות על הרקע הזה להיאבק עם אותם המושגים, עם אותן התפישות ואותן השגרות שלה לגבי השאלה היהודית ושאלת העלייה לארץ, אשר כנראה עוד לא נעקרו מתוך מושגיה, ואשר אם לא יבוא בהם שינוי עתידים אנחנו להתנגש איתה.

אין אנחנו ששים לקראת ההתנגשות הזאת. אבל יש כאן דברים אשר בשום פנים ואופן לא נוכל לוותר עליהם. אנחנו לא נעשה מהפרק הזה, גם אם הוא יביא לידי חיכוכים, מטעמים בשביל פוליטיקה אנטי-סובייטית מצד מדינות המערב. אלה הם שני שטחים לגמרי שונים. ואנחנו נעמוד על המשמר שלא לבלבל את היוצרות ולא לטשטש את התחומים בין השטחים השונים.

אבל פנינו לא לחיים קלים במדיניות החוץ. אני צופה לְפָנַי תקופה של בעיות מאוד מורכבות, של מזימות דיפלומטיות ומדיניות מאוד קשות. גם תקופת המשא ומתן על שלום רצופה סכנות וסיבוכים בשבילנו.

גם תקופת העלייה והבניין תזקיק אותנו, מצד אחד, לעזרה כספית גדולה, ועל ידי כך - להידוק קשרים עם ארצות הברית,

ומצד שני - לפתיחת שערי היציאה לארץ על מנת שיוכלו לעלות בד בבד עם שערי הכניסה הפתוחים עכשיו לרווחה.

גם בעיה זו עלולה לסבך אותנו.

לא נירתע מהקושי הזה, אבל חשוב שנלך לקראתו בעיניים פקוחות ונדע שעם כיבושנו ההיסטורי הכביר - הקמת המדינה היהודית והוא כבר מאחורינו - הרי האחריות הרובצת עלינו לעשות מהכיבוש הזה את המכשיר הממשי לגאולת העם העברי בעתיד, המערכה על כך - היא עדיין לפנינו והניצחון בה הוא מאיתנו והלאה.

אנחנו במערכה הזאת ניזָקק למאמצים כבירים לא רק מצדנו, אלא מצד כל העם היהודי. ואנחנו והעם היהודי כולו ניתן את הדין אם לא נגלה בו את הכוח הדרוש לנו. אנחנו עומדים מוכי תימהון נוכח הריב מסביב עניין המגבית[2] בשעה שהעניין הוא בנפש העולים והעלייה. אנחנו את המשא הזה לא נרים לבדנו. בלי היהדות העולמית, ובייחוד בלי היהדות מארצות הברית, לא נעשה זאת. כל ניצחונות הצבא שלנו וכל ההצלחות המעטות של הדיפלומטיה שלנו יכולים להיות לאל אם לא נצליח באותה המשימה שהיא מוטלת עלינו עכשיו והיא פתרון הבעיות הכלכליות שלנו לשם קליטת עלייה רבתי. ברור לי כי זה יטיל חובות חמורות מאוד על היישוב, יטיל אחריות גדולה על הממשלה העתידה.

אנחנו היינו עד עתה במשק מלחמה ולא עמדנו עוד על כל חומר הבעיות הכלכליות שאנחנו עתידים לעמוד בפניהן, מפני שהבעיות האלו טושטשו ונדחו על ידי מצב המלחמה ומתח המלחמה. אבל עם חלוף המתח הזה הן תתייצבנה לפנינו בכל שיעור קומתן הגדולה ובכל הקושי החמור שלהן, ונעמוד אז במבחן של ארגון פנימי, של משמעת ממלכתית, של כושר הקורבן לגבי שורה שלמה של עניינים שפתרונם תלוי

אך ורק ביכולתנו,

אך ורק בכישרוננו,

אך ורק בכוחנו הכלכלי העצמי,

אך ורק בעזרת העם היהודי לנו.

זה, מבחינות ידועות, יהיה אולי יותר קשה מאשר ניצחונות צבאיים. ניצחונות צבאיים זאת שאלה קודם כל של עוז רוח, של גבורה. בזה אנחנו מחוננים, כפי שהוכיח הניסיון, במידה גדושה - על כל פנים במידה שהדבר נוגע לדור הצעיר שלנו. אבל ייתכן שיהיה יותר קשה - בתוך מאמץ יום יומי, מתוך קבלת עול משמעת חמורה, מתוך הסתפקות במועט ושל הקרבת קורבנות יום יום, של סבל רב - לפתור בעיות אשר בלי פתרונן לא יובטח עתידנו.

מדיניות החוץ יכולה רק לשרת את המאמץ הזה במידה שניתן לה. העול שהמאמץ הזה מטיל הוא העול שצריך לרבוץ על העם כולו. ומבחינה זו, מי ייתן וכל העם יהיו מדינאים ויגייסו את כל כוח הכרתם לשם מילוי התפקיד ההיסטורי הגדול.

לא התכוונתי לסכם. לא התכוונתי להגיש לכם משנה פסוקה ומתוכננת לכל חלקיה. אם הדברים אשר אמרתי, דרך הערות, יתנו דחיפה למחשבה, יבהירו אולי נקודות אחדות סתומות ויעוררו תסיסה במוחות - יהיה זה שכרי.

 

הערות: