.43 נאום משה שרת לפני פעילי המגבית בקליבלנד[1]

29.3.1949

ישראל חיל חלוץ של עם פזור

 

 

(המקור באנגלית)

 

גבירותי ורבותי, זכות גדולה היא לי להיוועד עם קהל נבחר זה של נציגי קהילת קליבלנד, ששמה יצא למרחוק בזכות הישגיה החשובים בתחום התרבות, שירות העם היהודי והמעמד הנישא של מנהיגיה.

קטונתי מהשבחים שראה הרב דוקטור סילבר לקשור לראשי באדיבותו הרבה ובשפתו רבת ההשראה. אני נרעש מן האחריות הכבדה ששבחים אלה מטילים עלי מכאן ולהבא ומתנחם במחשבה שאנו, בני הדור הזה, ובייחוד מי שזכו להיות פעילים בזירה הלאומית בשנים הגורליות הללו, נוטים להגזים בהערכה עצמית. דומה, כי הם עדיין קרובים לעשייה הגדולה מכדי להשיג את משמעותה המהפכנית, העמוקה וארוכת הטווח, לגבי ההוויה היהודית בימים יבואו. דומה כי הם מודעים מודעות יתר להשתתפות הישירה שלהם-עצמם במאמצים שעיצבו את מהלך ההיסטוריה מכדי יכולת להצטנע לגבי אותו תפקיד חלקי קטן שמילאו בו.

בטוח אני כי ההיסטוריה העתידית תצייר את תמונת האירוע בצבעים מבהיקים ועזים ותקטין את חלקנו היחסי בו לממדים צנועים. אני תקווה שהיסטוריון העתיד יעריך ויגדיר את מה שהתחולל בארץ-ישראל ובעולם היהודי כדבר שהיסטורית היה בלתי נמנע, כפרי הכרחי של מגמות ותהליכים שפעלו בהיסטוריה היהודית והעולמית במרוצת שנים רבות וארוכות - אם לא במשך דורות.

בעיני היסטוריון העתיד תאשש הופעת מדינה יהודית עצמאית ב-1948 את נבואת המייסד רב-ההשראה של התנועה הציונית המדינית - תיאודור הרצל – שאמר, כי מדינה יהודית היא צורך העולם ומשום כך תקום. ואכן היא לא קמה מתוך איזו גחמה או תשוקת פתע של חבר אנשים כלשהו, אלא כתוצאה של מגמות היסטוריות שהטילו את בעיית ארץ-ישראל, את בעיית עתיד העם היהודי בה, אל תוך הזירה העולמית כבעיה בוערת המשוועת להסדרה מיידית ונחרצת.

אותן מגמות היו חלק של התפתחות רבתי, מנת חלקו של אותו חלק של העולם, שארץ ישראל משובצת בתוכו. ארץ אחר ארץ במזרח התיכון הבשילה לדרגת עצמאות והשיגה אותה. ארץ-ישראל נעה אפוא לעברו של סף עצמאות וריבונות. השאלה שוב לא הייתה האם על ארץ זאת להיות עצמאית או שמא עליה להמשיך להתקיים בחסות בינלאומית. השאלה הייתה פשוטה: איזו צורה על עצמאות זו ללבוש - האם תהיה ארץ-ישראל עצמאית כארץ בעלת רוב ערבי, אשר בה ייגזר על תושביה היהודים מעמד של מיעוט נחות, או האם תוקם בתחום ארץ זו מדינה יהודית?

הייתה עוד מגמה, מגמה היסטורית, שפעלה בזירת העולם היהודי והציבה לפני העולם את השאלה: התהיה כפרה לדם המיליונים שנטבחו כצאן חסר ישע, היינתן פיצוי לסבל הבל-יתואר של דורות רבים מספור?

הצטרפותן של שתי מגמות אלה בזירה העולמית היא שחוללה את נס הישגו של העם היהודי - הישג מימושן של עצמאות וריבונות יהודית בארץ-ישראל. זה, מקווה אני, יהיה משפטו של היסטוריון העתיד.

ואולם, בדברַי פה כבן תמותה פשוט, וכמי שנפלה בחלקו הזכות הנדירה להיות שותף בעלילה, אני חש חובה וכבוד להעלות על נס במידה שאין גדולה ממנה - ואני חושש שייבצר ממני להביע דבר זה במלואו בשל מגבלות הביטוי שאני כפוף להן בכלל, ובשפה זרה בפרט - את מדינאותו של חברי ועמיתי היקר ד״ר אבא הלל סילבר, ולומר שהוא לקח חבל בדרמה הגדולה, שהוליכה לאותה החלטה היסטורית בינלאומית לא רק כנציג דגול וכמנהיג הציונות האמריקנית - הוא פעל באותה זירה ובאותם ימים כאישיות יהודית עולמית, כמנהיג יהודי.

ההפרדה שהתחוללה באורח בלתי נמנע בחיינו בתוך שורות העם היהודי, שעליה אני מקווה לומר מילים אחדות בטרם אסיים דברי, עדיין לא נתקבעה.[2] הייתה זו התנועה הציונית העולמית ששימשה דובר, שהייתה מכשיר הביטוי של הרצון הלאומי של העם היהודי, והיה זה ד״ר סילבר כמנהיג ציוני עולמי, בנוסף להיותו נציג רב עוצמה של יהדות אמריקה, שהוליכנו אל תוך אותה מערכה כבדה. היו אלה האומץ, הדחף והנחרצות שלו, שעשו כה רבות, שנודע להם חלק נכבד כל כך בהצלחה שנחלה התנועה הציונית, כאשר המוסד הבינלאומי הרם ביותר החליט לקומם את ריבונותנו בארץ-ישראל. החלטה זו הייתה בעליל פרי מאמצינו.

אנו ראינו לנגד עינינו הזדמנות גדולה, הזדמנות חריגה, אולי הזדמנות חד-פעמית בל-תחזור. אנו אחזנו בקרניה - וההחלטה הושגה. ומרגע שהיא הושגה היא הפכה לאתגר שמציב העולם לעם היהודי. אנו חדלנו להיות אך ורק תובעי צדק עולמי. העולם הוא שהציב עתה תביעתו כלפינו - להוכיח בעשייה אמיצה, בביצוע ממשי, את איכות יכולתנו.

בהיאבקי שכם אחד עם ד״ר סילבר ועם עמיתינו האחרים באותם דיונים אינסופיים בוועדה הראשונה של האו״ם, ובתת-הוועדה שלה,[3] הרהרתי ביני לביני: מהו, בעצם, הדבר המעניק אומץ לב מוסרי למשלחות שונות ולנציגיהן לעשות יד אחת במטרה להשיג רוב בעד מדינה יהודית? האם מדובר פה אך ורק בהכרת הצדק שבתביעתנו? הרי אותו ארגון בינלאומי אינו מורגל לשקול בעיות ולהחליט על פתרונן אך ורק מתוך קנה מידה מוסרי. האומנם זו הכרה אך ורק בעובדה שלמעשה המדינה היהודית כבר קיימת? אם כן, לא היה אז צורך בהחלטה בינלאומית כלשהי. מהו הדבר?

ואז אמרתי לעצמי: פה לפנינו ישנה ראייה מעשית למרחוק, פה ישנה הצטברות מסוימת של ביטחון ממשי בשני דברים:

ביטחון ביכולתם של יהודי ארץ-ישראל, בעזרת יהודים ברחבי התפוצות, להקים ולקיים מדינה;

ושנית, ביטחון ביכולתם של יהודי ארץ-ישראל שוב, אולי, במידה מסוימת של עזרת יהודים מרחבי עולם, להילחם על מדינה בארץ-ישראל ולהגן עליה ביעילות מבלי להיזקק לעזרה צבאית בינלאומית - שאותה המוסד הדגול מעולם לא חש צורך להבטיח או להעניק.

אנו עשינו כל שאפשר לביצור אותו ביטחון כפול - ביטחון בזכותנו למדינה, לחיים מדינתיים, וביטחון ביכולתנו הצבאית לספק הגנה עצמית ככל שקיומנו יאוים ויאותגר.

יורשה לי לומר עכשיו, שאנו עשינו זאת, כמובן, מפני שהיינו חדורי אמונה. אולם לא אוכל לומר שעשינו זאת מפני שחשנו בכל שלב ושלב ביטחון ממשי, כי אומנם יכול נוכל להדוף כל סכנה ולצאת וידנו על העליונה מכל מבחן. היו גם היו לנו לילות אין-שנת. התנסינו בחיבוטי מצפון נוראים. חווינו התלבטויות עמוקות ומציקות. שוב ושוב שאלנו את עצמנו: ״האומנם זכאים אנו להמר על עתיד עמנו כפי שהימרנו, הימור, לאמיתו של דבר, על עצם חיי אלה מתוכנו שכבר ישבו בארץ-ישראל, ובה בעת על תקוותיהם של יהודים מחוצה לה ועל האמון שהם רחשו כלפינו - אנו, שהיינו דוברי העם היהודי באותה שעת הכרעה? ואולם עלה בידינו לגבור על ספקותינו. עלה בידינו להצמית בתוך-תוכנו אותם חיבוטי-לב, שכן היינו טעוני הכרה רבת עוצמה כי אין שום אפשרות לסגת, אין שום ברירה - ההיסטוריה הטילה את הפור ואנו גזורים לצעוד בדרך שהותוותה.

אלה מאיתנו שעליהם הוטל לעמוד בקרבות בארץ-ישראל, ואני גם לא אנסה לחזור ולתאר את השלבים שעברנו במערכה לאחר הסיכום הנהדר, הסיכום הסדור והמרשים שהשמיע לכם לפני דקות מספר הרב סילבר - למעשה, ד״ר סילבר, אתה גרמת לי להבין עד מה היטבת לעקוב מבחוץ אחרי אותם שלבים ותהליכים. ייתכן כי אך ורק מפני שאנו היינו שקועים עמוק מדי בתהפוכות היומיומיות, והיינו מזוהים כל כך עם כל שלב זעיר וכל רגע מרגעי המצוקה שעמה היה עלינו להתמודד - לא בורכנו באותו יתרון של ריחוק פסיכולוגי, פסיכולוגי וגיאוגרפי, כמובן, כדי שנוכל לתפוש את המגמות העיקריות, את השלבים העיקריים הבולטים, שהיוו את השלשלת המובהקת של חוליות התהליך ההולך ונפרש.

אלה מאיתנו שנפל בגורלם להילחם בארץ-ישראל היו חדורים אומץ ללחום ולנצח לא מפני שהיו בטוחים בניצחון. הם היו בטוחים אך רק בדבר אחד - הם ידעו כי ההיסטוריה תשפוט אותם אם לא יילחמו. הם ידעו שהם לוחמים לא כדי לקיים את חיי 650 אלף היהודים שהיו שם באותם ימים. ארחיק לכת ואומר, כי אילו הייתה זו רק שאלה של הצלת אותם 650 אלף, או אפילו רק הבטחת סיכוייהם לחיות חיים חופשיים, לעצמאות חופשית, כי אז ספק רב בעיני אם די היה באלה לגרום להם לשאוף למדינה עצמאית. מהו, ככלות הכל, יישוב של 650 אלף נפש בארץ אשר בה ניצב יישוב זה אל מול רוב ערבי של שניים כנגד אחד, ומה גם יישוב המוקף על ידי גוש עצום של ארצות ערביות טהורות?

היה זה מפני שהם חשו

שהם חיל חלוץ של עם פזור על פני תבל ומלואה,

שהם בעלי פיקדון של תקוות דורות,

שהם מופקדים על סיכוי יחיד ומיוחד של הגשמת תקוות דורות עתיד,

וכך הם העזו לשאוף ואזרו אומץ להילחם כדי להביא שאיפה זאת לכלל הגשמה.

אותה הכרת שליחות למען המונים רבים ועצומים מהם, הנתונים במערכה, אותה הכרת אחריות כלפי העתיד הרחוק העלום עדיין, הן שכפלו שבעתיים את הכוח הפנימי שפיעם בנו. זה היה דבר נשגב. זה היה חיזיון מסעיר להיווכח במו עיניך כיצד אנשים ונשים פשוטי עם, ואני אומר בביטחון גמור, שאותם אנשים ונשים שצעדו אל כבשני הגז, אותם אנשים ונשים הנהנים יחסית מחיים נוחים היום בארצות הברית של אמריקה, היו עומדים במבחן באותה מידה, אלא שבגזר דין ההיסטוריה אלה שהיו שם הם שעמסו על כתפיהם את האחריות הכבדה לעתיד היהודי. אני אומר כי זה היה חיזיון רב השראה לראות במו עיניך כיצד אנשים אלה שואבים מנבכי נפשותיהם את היכולת לעמוד במאבק אשר, מכל הבחינות, היה מאבק שנדון לתבוסה, מאבק של מעטים נואשים שנלחמו אחד מול ארבעים - כי זה היה היחס בכוח אדם בין האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל ובין אוכלוסיות הארצות הערביות השכנות שאסרו עלינו מלחמה. גם המשק היהודי לא יכול, כך נראה, להתקיים ולו יום אחד בלי עזרה מבחוץ, בזמן שכל המארג של הארץ נתון בסכנה והארץ הוטלה אל תוך אנדרלמוסיה ללא שמץ תקווה לסיוע מדיני או צבאי מידי ארגונים בינלאומיים.

ואז החרדות הנוראות ביותר שחווינו התממשו. לא רק מרד ערבי בתוך הארץ עצמה, לא רק הסתננות כנופיות פורעים מעבר לגבול, אלא פלישה גלויה, רשמית, מאורגנת ומתואמת של צבאותיהן הסדירים של חמש או שש או שבע מדינות, נתמכות בידי מעצמה גדולה [בריטניה]. צבאות מזוינים כהלכה, ממומנים היטב.

אותה תחושת אחריות ואותה הכרת אחריות הן שהביאונו עד הלום - עד לשלב שבו רשאים אנו להכריז על ההצלחה שהייתה מנת חלקנו. אך היא לא הייתה אך ורק שלנו. היא הייתה נכס של העם היהודי כולו - היא הושגה בזכותו, בזכות רגש האחריות שלו. היא זכותו שכן אנו, אותו קומץ שהיינו, חשנו את עצמנו בשר מבשרו של העם היהודי השותף לנו במבחנים ובתהפוכות, בכישלונות ובניצחונות. זה היה מפני שאנו חשבנו, כי בושה תכסה פנינו אם לא נעשה ככל יכולתנו לעמוד בהצלחה באותה מערכה.

לי עצמי כמה וכמה הסברים לכך, שלוחמינו הוכיחו עדיפות על פני צבאות שכנותינו הערביות.

לוחמינו מיומנים יותר,

אמיצים יותר.

אני סבור שבהשוואה הם גם כשירים יותר גופנית

וגם מונחים בידי מפקדים מוכשרים יותר.

במרוצת הזמן הם גם נעשו, לפחות בכמה תחומים, מצוידים טוב יותר.

ואולם הם התחילו מאפס. הם התחילו, במלוא מובן המילה, מלא כלום. הם מנו רק כמה אלפים, מאומנים למחצה, דלים בנשק, ניצבים בחזות חשופים אל מול מכונות ירייה וטנקים.

יותר מכל עדיפות בגבורה צבאית,

יותר מכל עדיפות בכושר פיקודי,

יותר מעדיפות בידיעת חבלי הארץ בהשוואה לזו של אנשים הבאים מבחוץ,

הייתה זו העוצמה הרוחנית, הידיעה על מה הם נלחמים. זה לא היה סתם מצב, שבו צבא זעיר נלחם על עצם קיום בני עמו, למען חירותם על אדמתם-הם כנגד מי שפלש מבחוץ, ואשר לדידו מלחמה זו לא אמרה יותר משאמרה למי שלחמו כדי להגן על עצמם, אלא הייתה זו, שוב, אותה הרגשה שהתחזקה עשרת מונים, כי הם לוחמים על עתיד עם עולם, על עתיד עם נצחי, אשר דבק בהחלטה נחרצת להשיג את חירותו אחת ולתמיד.

אני חש סיפוק עמוק על שניתן לרב בריקנר ולרב סילבר לארח פה ולהציג פה לפניכם שר חוץ של ישראל. אך עלי לומר, לאו דווקא שר החוץ - מעמדי האישי אינו חשוב פה כלל - אני איני אלא מישהו, יהיה מי שיהיה, היושב פה על כיסא זה בין שני רבנים נודעים, מנהיגי קהילה חשובה זו, אשר מקץ עשרות שנות שירות במסגרת התנועה הציונית, מקץ נהיגת תנועה זו למאבק ולניצחון, ניתן להם להכריז:

״גבירותי ורבותי, הנה פה לפניכם שר החוץ של מדינת ישראל!״

אפשר שכמה מכם יחשבו, ששר החוץ של ישראל בא הנה וילך מעיר לעיר על פני יבשת אדירה זו של ארצות הברית של אמריקה, כדי להקשיב, נניח, לשבחים נמלצים שכאלה, שהם כנים ומפעימי לב ומאלפים. אלא שדבר זה הוא מעבר לכל מידה על רקע נסיבות חיינו והמעסה המוטלת על כל אדם אשר הוטלה עליו אחריות לייצג את האינטרסים המדיניים של מדינת ישראל. הסיבה לכך שאני עומד הערב הזה לפניכם שונה בתכלית. כאשר אני אומר שאני פה הערב לפניכם, אני חצוי בין שני תפקידים. אני פה בארץ זו גם כדי לבצע בעוד ימים ספורים משימה בזירה אחרת - העצרת הכללית של האומות המאוחדות תפתח את הכנס שלה ואנו מקווים, כי במהלכה ישראל תתקבל לחברה מן המניין בארגון האומות המאוחדות. אני ודאי אוּשב שם, באולם העצרת, על אחד המושבים ואם יינתן לי, נראה כי יעלה בידי לומר מילים מעטות, נבחרות בשום שכל. ואולם זאת אעשה לא בתוקף התפקיד שמכוחו אני מופיע לפניכם פה. ברצוני להדגיש כי דבר זה, כשלעצמו, מלמד על שינוי, שינוי רב-משמעות, שהתחולל ביחסינו ההדדיים - ביחסים שבין מדינת ישראל ובין העם היהודי.

אני מאמין בכל לבי כי התקומה והצמיחה של מדינת ישראל יוליכו ליתר אחדות של יהודי ארץ-ישראל העצמאית ושל קהילות שונות של יהדות העולם בינם לבין עצמם, אחדות שתעלה על כל שידעה ההיסטוריה היהודית מעולם. אני מאמין בכל לבי כי מדינת ישראל כבר העניקה ליהודים שמחוצה לה הרחק מעבר ממה שהבטיחה אי-פעם, ממה שהיה גלום ברעיון הקמתה. אני מאמין אף ביתר שאת כי מדינת ישראל נועדה להעניק יותר מכל שהיא מבטיחה עכשיו.

אני סבור כי הרעיון אשר כמה עיתונאים בורים ומוטעים מתאמצים להפיץ, כי מדינת ישראל תחולל קרע בחיים היהודיים, פירוד מוחלט - שבארץ-ישראל יתקיים עם עברי, ולעומת זאת יהיו בארצות אחרות יהודים אשר במקרה הטוב ביותר ישמרו את דתם, אבל מכל בחינה אחרת יהיו מעתה ואילך חופשיים להתבולל ולהיטמע ולהיעלם. השקפה זו היא איוולת גמורה מהחל ועד כלה. זוהי פרי בורות מוחלטת לגבי אמיתות היסוד של ההיסטוריה היהודית ושטחיוּת מבהילה בהערכת המגמות של ההיסטוריה לעתיד לבוא. אני סבור כי להיות יהודי מעתה והלאה יהיה דבר המשרה גאווה עזה כפל כפליים, יהיה דבר ראוי יותר משהיה אי-פעם, עשיר יותר בתוכן משנֶהגה מעולם. יהיה זה דבר ראוי יותר מאי-פעם להיות יהודי בעל הכרה, לדעת את ה״מדוע״ וה״לאן״ של ההיסטוריה היהודית, של העבר היהודי, של העתיד היהודי, ללמוד את לשוננו הלאומית, להטמיע את ערכי התרבות היהודית הלאומית העצמאית שלנו, ולעמוד בקשר הדוק יותר עם יהודים אחרים ועם ערכי החיים היהודים ועם מדינת ישראל.

ועם זאת, הבה לא נמעיט בחשיבות השינוי שאכן התחולל. יש ויש יסוד מסוים של פירוד אשר קם והיה - מדינה היא מדינה. מדינה היא עניין רציני. מעצם הווייתה נובעות השתמעויות מוגדרות, מעשיות, מרחיקות לכת. פה יש שאלה של אזרחות. פה יש שאלה של נאמנות במשמע המשפטי המקובל של המונח. מדינת ישראל אינה רשאית לתבוע את הנאמנות האזרחית, את הנאמנות המשפטית, של יהודים היושבים מחוצה לה. היא אינה רשאית - אומר זאת בפה מלא, לתבוע אותן צורות של סיוע מדיני למימוש האינטרסים שלה, שאותן יכלה התנועה הציונית לגייס בשנים עברו למען מטרות כגון עלייה יהודית והתיישבות יהודית בארץ-ישראל, כפי שהיה מקובל אז מבחינה בינלאומית.

מדינת ישראל חייבת להישען על הנאמנות ועל העוצמה העצמית של אזרחיה-היא. היא אינה רשאית להטיל עליכם אחריות להתנהלותה המדינית. היא חייבת לשאת באחריות זו לבדה ללא סיוע מבחוץ. כאשר היא באה במגע עם ממשלתכם, היא עושה זאת על יסוד שוויון בין שתי ממשלות המנהלות שיח זו עם זו. היא אינה רשאית לגייס את ההבנה או את הסיוע המושתתים על אהדתם של חמשת מיליוני יהודי ארצות הברית. היא גורם בחיים הבינלאומיים. היא גוף ריבוני מוכר. היא חייבת לשאוב את כוחה מתוך משקלה-היא, מתוך קיומה-היא.

מובן מאליו,

ככל שמדינת ישראל תגדל מספרית,

ככל שתגדיל את חשיבותה הכלכלית,

ככל שתוכל לבצר את מעמדה ביתר עוצמה במפת העולם ובקרב הארגונים הבינלאומיים,

היא תזכה ביתר סמכות. העם היהודי יוכל, כמובן, לסייע לה בהגדלת אוכלוסייתה ובביצור עוצמתה הכלכלית. אולם לא תוכל להיות שותפות ישירה בין העם היהודי ובין מדינת ישראל באחריות לתפקודיה בחזית המדינית, ולשימוש שתחליט ממשלתה לעשות בחברות שתוענק לה במשפחת האומות. זה יהיה אך רק בתחום אחריותה-היא. ואולם במימוש אחריות זאת - ואני שוטח לפניכם עתה את אמונתי העקרונית האישית לגבי מדיניות החוץ של מדינת ישראל - במימוש האחריות הזאת לא תוכל מדינת ישראל שלא להיות מודעת היטב-היטב לאחריותה כלפי מעמדם של יהודי כל התפוצות.

העובדה שאנו בארץ-ישראל הוכחנו את כשירותנו לחיים מדינתיים ולניהול מדינאות, העובדה שהוכחנו את יכולתנו להביס תוקפנות מקובצת של שבע מדינות ערביות, אמרה משהו לעם היהודי ברחבי עולם. היא רוממה את מעמדו המוסרי. היא העצימה את יוקרתו. מפני שמה שהעולם רואה הוא דבר פשוט מאוד: היה זה רק מכוח מקריות היסטורית, שדווקא יהודים מסוימים יימָצאו בארץ-ישראל, ואילו יהודים אחרים ישבו פזורים בארצות שונות ברחבי עולם. אילו ישבו אותם יהודים בארץ-ישראל, הם היו מפגינים אותה יכולת - זוהי יכולת הגלומה בעם היהודי. ואולם כל יהודי באשר הוא נשפט לפי אותו חלקיק של העם היהודי, אשר לו העניקה ההיסטוריה את ההזדמנות להוציא אותה יכולת לפועל בארץ-ישראל.

אכן, גם הצד האחר של המטבע נכון –

אם מדינת ישראל תִכְשַל,

אם ממשלת ישראל תתערער מחר,

אם היא תעשה צעד לא ראוי,

אם היא תעשה משהו אשר לא יעלה בקנה אחד עם התפישה המוסרית של העולם, או אשר לא יקנה לה יחס של כבוד מצד העולם,

כי אז דבר זה ייזָקף גם לחשבונו של העם היהודי באשר הוא. דבר זה יירשם כסעיף חובה חמור במאזן של העם היהודי. משום כך אסור שאלה מאיתנו, אם החיים בישראל היום ואם מי שיחיו בה מחר, יעלימו עין מאותה חובת אחריות, אסור שיתעלמו מן התוצאה הבלתי נמנעת של מעשיהם או של מחדליהם, של הדרך אשר בה ילכו, אשר תיתן אותותיה במעמדו של העם היהודי.

אמת, יש עוד סוג של אחריות, והיא זו הרובצת ישירות על היהודים שמחוץ לישראל. זו אינה אחריות למדיניותה של המדינה היהודית או אחריות להתנהלותה בזירה הבינלאומית. אין זו אחריות לחקיקה ולפעילותה המינהלית של מדינת ישראל. זוהי אחריות לשליחות שנועדה ישראל למלא בחיים היהודיים. זוהי אחריות המחייבת את בעליה לאפשר למדינת ישראל להיות מה שההיסטוריה היהודית מבקשת שתהיה. ודבר זה, הנושא אופי מיידי, דחוף עד מאוד ומחייב מאוד, הוא סיוע ממשי.

בפנותי אליכם בבקשת סיוע, אינני בא לעורר רגשי חמלה או הזדהות עם קורבנות אסון. הסיפור שאני מבקש עכשיו לשתפכם בו

אינו סיפור על מצוקת אומללים,

אינו סיפור על הטבח שהלם בעולם היהודי,

על המוני יהודים אחרים הזקוקים לעזרה.

הדבר שאני מבקש לספר לכם הוא סיפור של הצלחות מופתיות, ועם זאת הצלחות המהוות אתגר - אתגר המחייב ביצוע מושלם וטוב יותר.

אוסיף רק מילה אחת לסיכום שהעלה פה דוקטור סילבר בציינו את הישגי עמנו - את הופעת מדינת ישראל, את ההכרה הבינלאומית שהוענקה לה, את התבוסה שהנחילה לצבאות הפלישה. על אלה רואה אני להוסיף דבר אחד או שניים.

ראשית, שטח המדינה היהודית. פרשה זו החלה בדוח שהגישה unscop, הוועדה המיוחדת של או״ם לארץ-ישראל. חבריה נטלו לידיהם את מפת ארץ-ישראל - ארץ ששטחה כ-10 אלפים מיל רבוע - וחילקו אותה

לחלק שהועידו למדינה היהודית שהיה בערך 6.2 אלפי מיל רבוע,

ולחלק שהועידו למדינה הערבית שהיה בערך 3.8 אלפי מיל רבוע.

אנו, כידוע לכם, תבענו למדינתנו את הארץ כולה, אבל החלטנו להסתפק ב-6.2 מתוך אותם 10 אלפי מיל רבוע. כאשר הונח דוח הוועדה לפני העצרת הכללית, טענו משלחות אחדות כי חלוקה זו אינה הוגנת לגמרי - היהודים מקבלים יותר מדי והערבים פחות מדי, והחלוקה שונתה. כאשר הצעת החלוקה התקבלה ב-29 בנובמבר 1947, התבטא השינוי בכך, שחלקנו קטן מ-6.2 ל-5.5 ואילו חלק הערבים עלה מ-3.8 ל-4.5. ושוב, גם הפעם השלמנו עם ממדי החלוקה. זה היה מכאיב, זה היה קשה. זה עלה לנו בהתלבטויות קשות, בדיונים של שעות על גבי שעות, בלילות נדודים.

בסופו של דבר אמרנו: ״אנו נקבל את החלוקה הזאת ונכבד אותה״, ואילו שרר שלום, אלמלא אותגרה החלטת העצרת על ידי כוח אלים, זו הייתה מנת חלקנו בארץ-ישראל עד עצם היום הזה. אולם ההחלטה אותגרה בכוח הזרוע, ואנו היינו צריכים להשיב מלחמה. זאת עשינו. אולם זו לא הייתה רק שאלה של גודל השטח. זו הייתה גם שאלה של מתכונתו וצורתו. אלה מביניכם שזוכרים את המפה - עכשיו זו מפה ישנה, עכשיו אין היא אלא מסמך היסטורי השמור בארכיונים - ובכן באותה מפה השטח שלנו לא היה סתם חלק של ארץ-ישראל, משהו מעל מחצית שטח הארץ. השטח שנועד לנו היה מבותר לשלושה אזורים נפרדים, שהתחברו זה אל זה בשתי נקודות שכונו בפינו ״נקודות נשיקה״. ואנשים שאלו: ״איך אתם חושבים לחלק מדינה בצורה שכזאת? איך יעלה בידיכם להגן עליה?״

התשובה לשאלה זו, שניתנה, למשל, לדוקטור סילבר ולי מפי השגריר הרשל ג׳ונסון,[4] הייתה, ששאלת הגנת השטח הזה אינה קיימת, שהיא אינה יכולה להישאל כלל, שהרי בארץ-ישראל תשרור הסכמה לקבל את משפט הסמכות הבינלאומית. אותו שטח שהוקצה לנו על ממדיו ותצורתו, הושתת על ההנחה שישרור שלום, שהחלטת החלוקה תתקבל מתוך הסכמה. ובכן, הנחת יסוד זו התרסקה על ידי אירוע שלא היה לנו כל חלק בו, על ידי ניסיון שחצני שעשו הערבים להפוך את ההחלטה הבינלאומית על פיה ולאיין את קיומנו - לא אך ורק להקטין את השטח שנועד לנו, אלא להשמידנו ולהטיל את כולנו אל הים. זו הייתה השאיפה והיא הושמה לאל. כיצד הושמה לאל? היא הושמה לאל מפני שאנו לחמנו על כל שעל שעליו ניגר דמנו במהלך הלחימה.

אנו הבנו כי השטח שהוקצה לנו אינו בר הגנה. מן ההכרח יהיה להרחיבו שכן מאותם שלושה אזורים נפרדים, מחוברים בנקודות מגע, אי-אפשר להקים מדינה שסכנת כליה לא תרחף עליה אם פתאום תפרוץ מלחמה. משום כך היה עלינו לעצב שטח יותר מגובש וגם לקצר את גבולותינו. הביטו וראו מה קרה! מה הייתה התוצאה שאנו עדים לה היום ונחושים לדבוק בה? התוצאה הייתה ששטחנו משתרע על פני 7.5 אלף מיל רבוע, ואילו חלקם של הערבים הצטמצם לכ-2.5.

שלב הלחימה הממשית חלף, למעשה, אך עדיין לא חלף שלב הרחבת שטחנו מכמה בחינות חשובות הנתונות עכשיו במשא ומתן. כך אפוא עדיין לא הגענו אל גבולות היכולת של הרחבת שטחנו, אם כי מותר להניח, שממדיו המרביים יהיו 7.5 אלף מיל רבוע.

שעת הכושר נוצרה. אנו ניצלנו אותה, ומשניצלנו היא הפכה לנו לאתגר. חובתנו למלא את השטח הזה. איננו יכולים להרשות לעצמנו להשאירו ריק. אנו נלחמנו על הנגב בחזית המדינית ובחזית הצבאית. בשתי החזיתות נחלנו הצלחה. אנו שמנו לאל את המלצת המתווך המנוח [ברנדוט], כי הנגב יילקח מאיתנו. המלצה זו נמחקה ואיננה. אנו השתלטנו על הנגב עד השעל האחרון. כולו בידינו. אך האם הוא יוכל להישאר שלנו כל עוד הוא ריק? עלינו לפתחו חיש מהר. עלינו ליישבו, להשקותו, לנצל את מחצביו. במקום להיות מדבר שממה כפי שהוא היום עליו להתמלא תושבים. עליו להיות שטח תוסס פעילות כלכלית. אז ורק אז הוא יהיה נכס קבע ומקור עוצמה של העם היהודי. אחרת זה יהיה שטח חסר כל ערך למדינת ישראל. הוא יהיה לנטל תמידי ולאורך ימים תאבד ישראל יכולת לקיים בו את שליטתה.

ואולם צריך שיהיה ברור כשמש, כי אין בכוחם ולא יהיה בכוחם של יהודי ישראל לעשות זאת לבדם. אין ניסים בחיי הכלכלה. כאשר מדובר ביישוב שטח, בפיתוח משאביו, אתה כפוף לחוקים כלכליים שאין מהם מנוס.

אין זו שאלה של יותר ידע,

אין זו שאלה של הקרבת חיים,

בוודאי אין זו שאלה של ניצול יכולות שונות שאפשר שבורכת בהן.

זו שאלה של הון. זו שאלה של השקעות עצומות. ולא כל חלק של השקעות אלה יכול להיות כדאי מסחרית. עליך להשקיע מבלי לצפות להחזר מכיוון שאתה מפתח מדבר שממה ומפני שאתה בונה עם. ככל שרק אפשר, יש להסתמך על הון. ככל שרק ניתן, יש להסתייע במילוות שמן ההכרח לפרוע אותם. אבל לא את הכל ניתן להשיג ממקורות אלה. מן ההכרח שהעם יראה נכונות להקריב, להרים תרומות, כדי שהמפעל ההיסטורי האדיר הזה יוכתר בהצלחה נחרצת, רבתי. בין הצלחה וכישלון מפריד תמיד רק צעד אחד, וכל המשימה של המדינאות ושל הפעילות המאורגנת היא לגשר על פני הפער הזה. אבל אין זה רק צורך מיידי, הכרחי, עליון, של מדינת ישראל.

מצד אחד קיים הצורך של הארץ,

אבל בו בזמן, מצד אחר, קיים הצורך של העם - העם שמחוץ למדינת ישראל.

בדיוק כשם שבתחום השטח העומד לרשותנו השגנו הישגים מעבר לציפיותינו, כן עלינו להשיג בתחום הגדלת אוכלוסייתנו. הרב בריקנר אמר לכם מהו המספר שאנו חותרים אליו - 250 אלף עולים בשנה אחת. אבל למען לא תחשבו שמדובר במספר שרירותי, עדיין לא יהיה זה אסון אם קביעת יעד כביר של 250 אלף בשנה לא יושג. גם אם יעמוד מספר זה על מחציתו עדיין יהיה זה הישג עצום.

על מנת שלא תתרשמו שלא כהלכה, רצוני לספר לכם עובדה מוגמרת ושוב לא עניין של השערה או תכנון, אלא מציאות, כפי שהגדירנו ד״ר באנץ׳ בפריס: ״מציאות רוטטת״ - ואני אגדיר זאת כ״רוטטת מאוד״.

החל מ-14 במאי 1948, היום אשר בו הוכרזה המדינה, ועד היום, 29 במרס, כלומר במהלך עשרה חודשים וחצי, נכנסו לארץ קרוב ל-180 אלף יהודים, ולפני מלאות שנה למדינה יגיע מספרם של היהודים שייכנסו ויתיישבו בארץ ליותר מ-200 אלף. זו כבר תוספת של 30 אחוז ובהשוואה יחסית לאוכלוסיית ארצות הברית פירושה תוספת של 40 עד 45 מיליון. ופה לא מדובר בתוכנית או בשאיפה, שהגשמתה מותנית בסך התרומות שהמגבית היהודית המאוחדת תגייס. אנשים אלה הם כבר שם. הם כבר מהווים מעמסה על ממשלת ישראל ומשום כך גם עליכם. הם כבר שם. אבל הם עדיין לא נקלטו כלכלית. כיצד יכולים הם להיקלט בתוך זמן כה קצר?

חישבו על הילדים, חישבו על היתומים, חישבו על הילדים שיש להם הורים - כולם ייפלו למעמסה על שכם הציבור שנים רבות. ההורים יהיו שקועים עד צוואר בהתבססות בארצם החדשה, בתנאים חדשים ולא מוכרים. ואם הם ייושבו באזורים שוממים הם יצפו לסיוע שיאפשר להם להכות שורשים - לבנות בית, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שיהיה צורך לבנות, את חוליהם לבתי חולים שיהיה צורך להקים. הם יזדקקו לציוד, להון ראשוני לקיומם היומיומי עד אשר יוכלו לפרנס את עצמם. הם יהיו צרכני מוצרים ושירותים מן הרגע הראשון לבואם. כמובן, הם יהיו יצרנים אבל לא מייד. את צורכיהם יהיה צורך לספק לאלתר וזו תהיה משימת העם כולו, לא רק העם בישראל. העם בישראל לא יוכל לעשות זאת לבדו. הוא נדרש לעמוד במיסוי רצחני לצורכי המלחמה. הוא ימשיך לעמוד במיסוי הכבד. הוא יקצץ בהוצאותיו באכזריות. בישראל נוהג עכשיו משטר צנע ומונהג קיצוב מזון. כל פרוטה של הון זמין שאפשר לחסוך מועברת לקופה הלאומית, ובתוך כך יש לקיים את כל השירותים.

יהיה זה די והותר אם הודות למאמץ כביר זה יעלה בידי ישראל לבדה לקיים את צבאה, שעדיין מושתת על מַצָבָה מלחמתית, אך אפילו הוא יקטן, עדיין לא יתאפשר שחרור נרחב כל עוד לא ישכון שלום מלא ויציב.

כאשר בחורינו לחמו, כאשר הם נפלו בקרב, הם לחמו ונפלו לא רק למען מדינתם ולמען הוריהם, לא רק למען אחיותיהם ואחיהם הצעירים. הם לחמו למען יהיו שערי הארץ פתוחים. הם לחמו על המפתחות - המאבק כולו ניטש על המפתחות, על מפתחות ארץ-ישראל - לחלץ אותם, לעקור אותם מידי שליטים זרים, אשר הפרו את האמון הבינלאומי שנרחש להם, להגן עליהם מפני אלה שרצו להשתלט עליהם. את המפתחות הללו, מגואלים בדם, מפקידה מדינת ישראל היום בידי העם היהודי כולו. המפתחת לשערי ישראל נתונים עכשיו בידי יהודי כל העולם.

אולם ביכולת להכריז שהשערים פתוחים אין די. אין די בהכרזה: ״כל הרוצה - הבו לו אַשרה, הניחו לו לבוא!״ אם הם באים הם באים כדי שיוכלו לחיות, כדי שיוכלו לעבוד, כדי שיוכלו ליצור, כדי שיוכלו לגדל ילדים. כדי להיות מקור שופע כוח לעם היהודי, לא חולשה. כדי לפתח את הארץ, להגדיל את אוכלוסייתה, את כוחה הצבאי, את כושר היצירה הרוחנית. כדי להעניק למדינה משקל בזירה הבינלאומית. כדי להציל יהודים, כדי לחסל את מחנות העקורים באירופה בשנת 1949 בדיוק כשם שמחנות ההסגר של המעפילים בקפריסין חוסלו כליל, כדי להביא ממזרח אירופה כל מי שעולה בידו להיחלץ, ואומנם רבבות נחלצים משם. כדי להציל את יהודי צפון אפריקה בטרם יציפום גלי פרעות - האומנם על יהודים מחוץ לצפון-אפריקה לגלות את דבר קיומם של יהודים במרוקו רק כאשר ידיעות על פרעות מעלות כותרות בעיתונים - ואז הם יתאספו וימחו ויספקו כפיים בייאוש אין-אונים כפי שעשו כאשר שטף גל השמדה את יבשת אירופה? האומנם ייבצר מהם להרחיק ראות או להרחיק חשוב קדימה, לימים הבאים, ולגאול יהודים אלה כל עוד יציאתם מתנהלת כשורה?

גל של רגשות משיחיים מתנפץ עכשיו אל חופי החיים היהודיים בכל אתר בארצות, שתושביהן היהודים זקוקים להצלה מיידית. אתם עצמכם, פה, חווים רגשות אלה. אתם זוהרים באור הקורן עכשיו מתפארתה של מדינת ישראל. אני תקווה שאינכם רואים בכך משהו הפוגע במעמדכם ובחשיבותכם. כולנו חווים רגשות אלה. האירוע של תקומת ישראל מתנשא הרחק מעבר לכל יחיד בתוכנו.

כל השאלה כולה אינה אלא כיצד לתרגם את הרגשות העזים והכנים הללו למעשה של ממש, לביצוע. השאלה היא כיצד להנחיל ליהודים בכל אתר את תחושת החירום הנואשת. המאות ואלפים הללו נמצאים שם. הם צועדים. הם זורמים פנימה לתוך ישראל. בחמשת החודשים הראשונים של המדינה קלטנו רק 50 אלף נפש, נאמר 10 אלפים בחודש. בחמשת החודשים הבאים קלטנו 125 אלף - והזרם יימשך ויתעצם.

איש לא יוכל לעוץ ליהודים להיאזר בסבלנות. הם יודעים ששם קיימת ארץ, הם יודעים שמפתחותיה נתונים בידי שרים יהודים. מיהו שישיבם לאחור? איזו ממשלה? איזו סמכות יהודית? אנו משוכנעים לחלוטין שאפשר לעשות זאת, שהכרחי לעשות זאת. אנו רוצים שאתם תעניקו לנו את הביטחון המעשי שהדבר ייעשה למען כולנו, למען יהיה דורנו ראוי לשעה הגדולה שהטיל עליו הגורל. אותה תחושת אחריות חייבת לרבוץ על כל אחד ואחד מכם. היא חייבת להתבטא במשהו ממשי מאוד, מיידי מאוד. היא אינה מתירה שום דחייה.

אתם כולכם חשים שאנו חיים בתקופה יחידה במינה. בימים משיחיים. מעולם לא היה כדבר הזה בתולדות העם היהודי לדורותיו. מעולם לא חלמנו כי הדבר הזה יבואנו מוקדם כל כך, מהר כל כך. תאוצת מצעד ההיסטוריה פשוט עוצרת נשימה.

ובכל זאת שרירה וקיימת מחיצה כלשהי בין רגש ומעשה. כל העניין הוא להרוס את המחיצה הזאת ולהביא את הרגש, את הרגש ההיסטורי היהודי, לשרת את הצורך המעשי.

רק אז ואך ורק אז - העתיד יהיה שלנו. הוא יהיה שלנו - אם תרצו בו!

 

הערות: