45. הממשלה, ישיבה ט׳[1]

21.4.1949

השוודים גבו את חוב רצח ברנדוט

 

 

סעיף ב׳: סקירות

 

השר מ. שרת: אמסור על שתי פרשיות: פרשת האו״ם ופרשת המגבית.

בחזית האו״ם אפשר לסכם את המצב בקיצור נמרץ. לא זכינו ברווח, אבל אין פירושו של דבר שנגרם לנו הפסד. אשר לשאלת קבלתנו, יש בנוגע לכך נוהל קבוע. השאלה הייתה צריכה להיות נדונה תחילה בוועדה המדינית. בשיחה איתנו עוררה משלחת ארצות הברית את השאלה אם אין לקצר את הדרך ולגמור את הדבר במליאת העצרת מבלי להיזקק לבירור בוועדה המדינית. מובן שנענינו לזה ברצון, ואומנם היו לזה תקדים אחד או שניים, שאפשר היה להסתמך עליהם.

מעודדים על ידי תמיכת משלחת ארצות הברית הבאנו לידי כך, שהעניין הובא לדיון בעצרת, אולם שם נתגלתה התנגדות. לנוכח התנגדות זו נסתם פיה של משלחת ארצות הברית והיא לא יצאה להילחם על ההצעה שהיא עצמה הציעה לנו. מדוע נתגלתה ההתנגדות?

ראשית, מפני שהעניין באמת לא היה כשורה - לא הגיעה לנו קפיצת דרך זו. מובן שהיה טוב יותר לו זכינו, אבל זה לא הגיע לנו.

סיבה שנייה - התקדימים שהסתמכנו עליהם אינם תקדימים. אין הנידון דומה לראיה ואת זה הבליטו בוויכוח ולא היה מי שיענה וגם לא היה קל לענות. זה ראשית.

שנית, הייתה התנגדות לגופו של העניין, ופה נתגלה שמצבנו מכמה בחינות רעוע. בעניין ירושלים ובעניין הפליטים הייתה חתירה מצד המשלחת הבריטית, אם כי לא דיברה בגילוי לב, אולם הייתה הסתה מצדה. מצד שני, גבה הגוש הסקנדינבי מאיתנו את החוב על רצח ברנדוט - הנאום הקשה ביותר היה מצד נציג שוודיה, ונציגי הארצות הסקנדינביות האחרות לא היו מוכנים לפרוש משוודיה ולהצביע בניגוד לה. כך נהפכה הקערה על פיה - בעוד שבוועדת הנוהל היה לנו רוב, היה לנו בעצרת מיעוט. לולא העידוד של משלחת ארצות הברית לא היינו מנסים ללכת בדרך זו ואז לא היה קורה מה שקרה.

אשר לדיון בוועדה - לוועדה יש סדר יום משלה והיא תגיע לעניין שלנו בבוא המועד. הדעה הכללית היא שההחלטה בסופו של חשבון תהיה חיובית, אך אין לי בכך ביטחון גמור. העניין עלול להתברר בעוד שבועיים-שלושה. הדעה היא שאם נתקבל, לא תהיה לי ברירה אחרת מאשר שוב לבוא לעצרת ולנאום את הנאום שלפי המסורת יש לנאום אותו כשמתקבלים לאו״ם. על כל פנים, נראה איך ייפול דבר בתוך הוועדה המדינית.

אשר לגופם של העניינים - בדרך כלל חלו שינויים בשאלת הפליטים ובשאלת ירושלים.

בשאלת הפליטים החליטה אנגליה להתנבא בסגנון אחר, ומפי נציגי ממשלתה נשמעו דברים בעד התיישבות הפליטים בארצות השכנות מבלי להדגיש את עניין החזרתם. ארצות הברית עדיין דוגלת בעיקרון של החזרה חלקית ומנסה בכל מיני דרכים להוציא מאיתנו איזו התחייבות שהיא על החזרת חלק מהפליטים. התחייבות כזאת לא קיבלה, אבל גם לא קיבלה הצהרה שלפיה בשום פנים ואופן איש לא יחזור לארץ, אלא הוסבר שההחזרה אינה יכולה לשמש פתרון והפתרון הוא בדרך של התיישבות בארצות השכנות.

אשר לעניין ירושלים - חל וקם פרץ בין העולם הקתולי ובין העולם הפרוטסטנטי. פרץ זה התגלה גם בוויכוח ביחס לפסק הדין בהונגריה.[2] מדינות פרוטסטנטיות רבות, ובייחוד המדינות הסקנדינביות, סירבו להיגרר אחרי זה ולא הצביעו בעד זה. דבר זה גרם למתיחות ידועה. הארצות הסקנדינביות התנגדו להכנסת עניין זה לסדר היום מתוך שיקולים של תקדימים וכולי, ואולי גם מתוך אי-ביטחון אם הוא [קרדינל מינדצנטי] אינו אשם. הקתולים מוכרחים היו להגן עליו משום שהנאשם הוא קתולי. לא כן הפרוטסטנטים.

בנוגע לירושלים - אנגליה, אפשר לומר, כבר הסתלקה לגמרי מרעיון המשטר הבינלאומי. היא תומכת בחלוקת ירושלים בינינו ובין עבדאללה וטוענת לשוויון גמור ומוחלט, לא לגבי השטח אלא לגבי המעמד - שדיננו יהיה כדין עבדאללה. כל מה שאנחנו דורשים לעצמנו עלינו להודות שזה מגיע גם לעבדאללה. לא לנו בלבד יש ריבונות לאומית לגבי המקומות שאנחנו מחזיקים בהם, אלא גם לעבדאללה ריבונות לאומית במקומות שבהם הוא מחזיק. זוהי העמדה הבריטית.

העמדה האמריקנית פירושה הסתלקות מרעיון המשטר הבינלאומי במידה שהוא מחייב שלטון ממשי של האו״ם מתוך אחריות האו״ם לענייני ביטחון וכספים, ושמירה על המסגרת הפורמלית על ידי משטר של נאמנות. הם עוד לא הודיעו על כך בפומבי אבל הם חושבים דרך זאת לפתרון - נאמנות ישראל על החלק היהודי ונאמנות ערבית על החלק הערבי. למעשה זהו שלטון גמור של שתי המדינות עם זכויות בכל ענייני המינהל והתחיקה, אולם לגבי שטחים אלה תצטרך כל מדינה למסור דין וחשבון למועצת הנאמנות ובזה יישמר העיקרון הפורמלי של פיקוח בינלאומי בירושלים. כל הכוונה היא לשמירת המקומות הקדושים בה. דבר זה אינו נותן לאו״ם כל סמכות על הטריטוריה, אלא אפשרות הגנה על המקומות הקדושים בירושלים.

 

טריגווה לי, המזכיר הכללי, מנהל תעמולה והסברה נמרצות נגד הטלת איזו אחריות יתרה שהיא על או״ם לגבי ירושלים. הוא טוען, שבתור ה-servant number one international הוא מזהיר מלהטיל על או״ם נטל, שארגון זה לא יוכל בשום פנים לשאת אותו, ולכן צריך להצטמצם במקומות הקדושים בלבד. עמדה זו השפיעה, כנראה, על עמדת המדינות הסקנדינביות ולפי הידיעות הן כאילו רוצות לעבד הצעה, אשר קוויה העיקריים הם:

הן מקבלות את הנוסח הבריטי של חלוקת ירושלים בין שתי המדינות - הכוונה היא לריבונות לאומית -

אינן גורסות משטר של נאמנות, אלא רוצות בהקמת ועדה בינלאומית, ועדת קבע, לפיקוח על המקומות הקדושים.

ועדה זו לא תפעל באופן ישיר כי אם באמצעות [שתי] הממשלות, ואם היא תמצא שמשהו אינו כשורה, היא תפנה לממשלה הנוגעת בדבר.

ועדה זו תהיה מורכבת מנציגי שלוש הדתות: היהודית, המוסלמית והנוצרית, כלומר זאת תהיה ועדה דתית.

לא ברור אם הכוונה היא לכך שהנוצרי יהיה ממונה מטעם או״ם.

זוהי ההצעה הסקנדינבית.

הקתולים עוד לא הסתלקו מרעיון המשטר הבינלאומי, אם כי גם פה חלו איזה שינויים שהם. נתפרסמה האיגרת של האפיפיור. כשאתה קורא איגרת זו ככתבה וכלשונה, ואינך מתחשב בכותרות העיתונים, אתה מתרשם מהזהירות שבה נערכה איגרת זו. אין מוזכרת בה בכלל המילה ״בינלאומי״. הוא רק דורש לגבי ירושלים - כולל את בית לחם - מעמד יורידי מיוחד שבו תהיה הבטחה ממשית של המקומות הקדושים. באיגרת פסקה המדברת על כך, שבירושלים צריכים להיות נימוסים אחרים והדרת קדושה. התרשמתי במיוחד מזהירות הביטוי של האפיפיור. בפסקה נרגשת בעניין הפליטים הוא אומר, שמוכרחים לפתור בעיה זו כדי שאנשים אלה יגיעו למנוחה ולנחלה במהירות האפשרית. הוא לא אמר שעליהם ״לשוב לבתיהם״. האיגרת אינה חדורה רוח ידידות לישראל, אבל מורגשת בה זהירות מלפגוע ביהודים. אומנם לא נזכרה בה המילה ״יהודי״, אבל לא נזכרה בה גם המילה ״ערבי״. הרושם הוא, שהאפיפיור מודאג מאוד מירושלים ואינו יכול לסמוך בעניין זה על ישראל.

גישה זאת משפיעה גם על עמדתו של נשיא העצרת, ד״ר אוואט, שעם כל היותו אדם נאור הוא קתולי, ובשבילו כל מה שנאמר על ידי האפיפיור אינו דבר של מה בכך. בכל הזדמנות מדגיש ד״ר אוואט את עניין ירושלים ואת הצורך בסטטוס מיוחד בה.

לא אשתתף בוויכוח בוועדה המדינית[3] - משימה זו מוטלת על מר אבן, ויש לסמוך עליו שיעשה את המלאכה כראוי. הוא מתכונן לעשות חשבון צדק באופן רחב מאוד בעד כל הפרשה. יש לו יצר רב להגיש פה כתב אשמה מקיף מאוד. להלכה, על פי דין, אין להעלות שאלות כאלו. יש אפילו החלטה מפורשת בעצרת, שכאשר דנים על קבלת חבר לאו״ם, אין לעורר שאלות של מדיניות מעשית לרגל קבלתו. יש לדון מבחינה זו בלבד, אם זוהי מדינה שוחרת שלום ותו לא. שיקול הדעת שלנו היה, שעל כל פנים לא תהיה תפארתנו על דרך זו. אולם נדון על עניינים אלה במידה שיעלו את השאלות. על כל פנים, עלינו להוכיח שלא ייתכן, כי בעת ובעונה אחת תעמודנה לדיון אותן השאלות בשתי מסגרות שונות - במשא ומתן בלוזאן[4] ובדיון זה. מה תיתן טענה זאת - יראה העתיד. ניסינו לדחות את המשא ומתן כאן, כדי ללחוץ על החשת קבלתנו לאו״ם - (השר א. קפלן: היינו רוצים לשמוע על פגישותיך עם אצ׳יסון) -

בנוגע לגבולות אמר לי, שהם [האמריקנים] עומדים על העיקרון לא לקחת מאיתנו בשום פנים ואופן בלי הסכמתנו איזה שטח-שהוא, שנכלל בהחלטת כ״ט בנובמבר. זה אל״ף.

בי״ת, הם מניחים, שדבר זה ישמש נושא למשא ומתן על שלום - הכוונה היא לקביעת הגבולות שתיחתם על ידי שני הצדדים.

בנוגע ללייק סכסס[5] אמרתי, שחוסר רווח עדיין איננו הפסד, ולגבי ה[שתתפותי ב]מגבית אני אומר: חוסר הפסד עדיין איננו רווח. הכל יחסי בחיים. חזרתי בלתי מרוצה, אבל האנשים העוסקים במלאכה, העושים את ההשוואה עם המגבית הקודמת ועם מה שיכול היה להיות, אומרים שניצלנו מקטסטרופה באשר היה מנוי וגמור שתהיה ירידה רבתי בהכנסות. זה היה מצב הרוח הכללי.

בשנה שעברה עשו מאמץ יוצא מגדר הרגיל מפני שזו הייתה שנת ייסוד המדינה ושלחנו את גולדה מאירסון והיא ״קרעה שמים״. אז עשו [יהודי ארה״ב] מאמץ שחרג מיכולת רגילה ואי-אפשר היה להעלות על הדעת, שאפשר לחזור על מאמץ כזה.

סיבה שנייה - עברה שמועה כללית שהמצב הכלכלי רע, ויש טוענים שהגל של גיאות חדשה הולך ומדביק את הגל של ירידה כלכלית. הגיאות החדשה באה הודות לברית האטלנטית, וממשלת ארצות הברית מוציאה עכשיו הזמנות עצומות לציוד כך שזה מניע מחדש את גלגלי הכלכלה.

אני אומר זאת בהסתייגות, וכמובן שאין דבר זה משפיע במידה שווה על כל האנשים [התורמים]. נוסף על כך טוענים האנשים [פעילי המגבית], שגם בשנים הקודמות אומנם עשו האנשים חיל רב ועדיין יש ממה לתת - מי שנותן את הכסף מחשב יותר לפי ההכנסה מאשר לפי הקרן. העובדה היא שמוועידת וושינגטון [של המגבית] ועד היום חל שינוי מכריע לטובה בהלך הרוחות.

איל הברזל[6] זוהי העלייה. אולם עם כל חשיבות העניין, ועם כל הרושם העצום שעושים המספרים - אין זה משתווה עם אותה חרדת הלבבות והרוחות שבאו עם המלחמה, הסכנה והניצחונות. זה משפיע ויש להניח, שאפשר יהיה להגיע לסך הכל של השנה שעברה - 150 מיליון דולר. לא מן הנמנע כי נעלה על סכום זה.

הדרישה הנמרצת ביותר היא שעכשיו תבוא הגב׳ גולדה מאירסון. הם חושבים שאם תבוא כעבור שבועות אחדים, ייעשה מאמץ מחודש. בדרך כלל היא נחשבת לאישיות המגביתית הראשונה במעלה ואני מודה בבכורה שלה בעניין זה בלי פקפוק.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: ברגע זה נתקבלה טלגרמה ממורגנטאו:

״עם שובו של מר שרת אני רוצה להביע לממשלתכם את הערכתי העמוקה לשירות הנהדר שהוא עשה למגבית בזמן היותו פה. חוסר ליאותו ניתן להשוואה רק עם היעילות בביקוריו בקהילות הגדולות שבאמריקה להצלחת המגבית״.

 

השר מ. שרת: ביקרתי בחמש-עשרה ערים ונאמתי עשרים ושלושה נאומים, אולם הניצול לא תמיד היה מעשי. נשלחתי ללוס-אנג׳לס - מרחק עצום - ולא סידרו אסיפה פומבית. הייתה רק קבלת פנים גדולה. הייתי בידיהם, והם אמרו: ״אתה רוצה שנעשה כסף? זוהי הדרך״. אני, על כל פנים, לא יכולתי לכנס את יהודי לוס-אנג׳לס.

הרוח ביהדות אמריקה נהדרת. המחלוקת בתוך התנועה הציונית לא נתנה שום אותות במגבית, אלא על האיחוד בלבד. היא לא השפיעה על אי-הנתינה. הקבוצה של הציונים שנרתמה למגבית, והעושה מלאכת קודש, התעודדה על ידי מחלוקת זו. ברצוני עוד להעיר הערה קצרה לגבי העתיד. יש לחכות לנחשול עצום של עלייה מארצות הברית כבר השנה, אבל לקראת השנה הבאה יש להתכונן לנחשול זה בממדים עצומים. אין כלל לשער את ממדיו ועלינו להיות מוכנים לכך - (השר פ. רוזנבליט: האם כוללת ההצעה האמריקנית לגבי ירושלים גם את פירוזה של העיר?) - לא. להיפך. אחד הנימוקים להצעה זו היא המסקנה שהגיעו אליה, שאין להטיל על או״ם את הדאגה לביטחון העיר.

 

הערות: