34. הצהרה לפני נציגי העיתונות[1]

4.2.19492

מאורע פותח תקופה בחיי המזרח התיכון

משה שרתוק: זהו ההסכם הראשון מאז החוזה ההיסטורי שבין וייצמן לפייצל,[2] אשר נחתם במשותף על ידי נציגים רשמיים של יהודים וערבים. זהו גם ההסכם הראשון שהושג בין מדינת ישראל ומדינה ערבית שכנה. העובדה כשלעצמה, שהסכם כזה נכרת, אפילו בהיקפו המצומצם ובאופיו ההתחלתי, היא מביכורי העצמאות היהודית. בשנים הארוכות והקשות שקדמו לתקומת מדינת ישראל הכרזנו תמיד, כי רק שוויון המעמד המדיני יביא את העולם הערבי להכיר בנו ולקבלנו כעובדה.

הנחה זו נתאמתה היום. הסכם שביתת הנשק שבין ישראל למצרים ראשון הוא במינו. בשום פנים לא יישאר האחרון. אין הוא אלא חוליה, שממנה מתחילה שלשלת חדשה של ההתפתחות. הוא יירשם כמפנה מרחיק לכת בתולדות יחסי החוץ של ישראל וכמאורע פותח תקופה בחיי המזרח התיכון.

יש לתת שבח לחוש המציאות ולאומץ הלב של מלך מצרים וממשלתה, לרוחב השקפתם ולמדינאותם החיובית, אשר סייעו לכריתת ההסכם. ישראל לא תשכח, כי מצרים הייתה הראשונה בין הארצות שאסרו עליה מלחמת תנופה תוקפנית, אשר נענתה, ולו גם במאוחר וחלקית, לקריאת ישראל לשלום ומילאה אחר החלטת מועצת הביטחון בדבר שביתת הנשק. ישראל בטוחה, כי לא תהיה לעולם סיבה למצרים להתחרט על יוזמתה בסיום פעולות האיבה וכי עתיד המזרח התיכון כולו להחזיק טובה למצרים בעד הכיוון החדש שנקטה.

העיון במסמך הארוך והמורכב שנחתם הבוקר ברודוס,[3] יגלה לעיני הקורא המבחין את הכיוון הכפול שנתן אותותיו במאמציה הקשים והממושכים של ממשלת ישראל:

מצד אחד החתירה לקיים ולהבטיח את ביטחונה הממלכתי ושלמות שטחה של מדינת ישראל.

מצד שני, הנכונות לנצל את כל האפשרויות של פשרה מתקבלת על הדעת למען הגיע לשביתת נשק כפרוזדור לשלום של קבע.

שליטתה הבלתי פגומה של ישראל על פני כל שטח אדמתה בנגב, ובייחוד חופש התנועה הגמור שהוכר לה בחלקו המזרחי של הנגב, הם מההישגים שבאו כתוצאה מהכיוון הראשון.

לעומת זה, התפשרות ישראל עם המשך החזקתם הזמנית של כוחות הפלישה ברצועה חשובה של שטח ארץ-ישראל [רצועת עזה] בתקופת שביתת הנשק, וכן הוצאת כוחות ישראל משטח מסוים על גבול ארץ-ישראל-מצרים [אזור עוג'ה אל-חפיר (ניצנה), שפורז] שנכבש בידיהם במבצעים האחרונים, בהם נהדפו בהצלחה כוחות הפולשים, הריהם בין הקורבנות שהובאו עקב הכיוון השני.

ויתורים אלה ואחרים חזקה שישמשו נושא לביקורת. זהו המחיר שהיה הכרח לשלמו בעד ההסכם. תבונתם תוכח אם תביא שביתת הנשק לשלום יציב וקיים. כשלעצמם אין בהם שום התחייבות לגבי הסדר השלום הסופי. אלו הן מדרגות שאנו דורכים עליהן בדרך לשלום, אך לא עמודים שהיכל השלום נשען עליהם.

יש להרים על נס את התמדתו ללא לאות, את רוח עצתו שלא דללה אף לרגע ואת כישרונו המזהיר של המתווך בפועל [ד״ר רלף באנץ'] על אשר זכה לסייע לביצועו של דבר שבשנים הקודמות ובתנאי המשטר הקודם היה נדון תמיד לכישלון - הלא הוא חתימת הסכם רשמי ומעשי בין יהודים לערבים. הוא וראש המטה של או״ם [גנרל וויליאם ריילי] עבדו קשה אך לא לשווא. הם הרימו את קרן האומות המאוחדות. תרומתם למפעל השלום במזרח התיכון ממשית ומכרעת. הם הראו מופת למה שאפשר להשיג על ידי תיווך הנמנע מהתלבטות יתר והמאפשר וממריץ כאחד את יישור ההדורים בפגישה ישירה של שני הצדדים.

עברנו דרך ארוכה מהקרב הראשון, שהיה כפוי עלינו, עד לשביתת נשק זו, שלתוכה נכנסנו בנפש כה חפצה. עוד מרחק רב לפנינו משביתת נשק ראשונה זו עד לברית השלום האחרונה. עוז הרוח של ישראל במלחמת המגן יעלה בד בבד עם תקיפות ההחלטה להתמיד בחתירה לשלום עד שיושג.

ישראל נכנסה למשא ומתן לא על מנת לצאת ידי חובה, אלא כדי להגיע לתוצאות. קיבלנו את יסודות החלטת מועצת הביטחון על שביתת הנשק, אך לא את פרטי ההוראות שבכל החלטה והחלטה. כך, למשל, ראינו בהחלטת מועצת הביטחון מ-4 בנובמבר 1948 על נסיגה בנגב השפעה בריטית ישירה, ששאפה לחתוך את העניינים בנגב בניגוד לנו.

פתחנו את המשא ומתן בדרישה לסילוק הכוחות הפולשים ובהתנגדות לכל פינוי של עמדות מצדנו. המצרים התחילו בדרישה להחזיר את כוחות ישראל לקוויה כפי שהיו לפני 14 באוקטובר, היום בו התחילה מערכת ״עשר מכות״ [״מבצע יואב״], ולהחזיר את העמדות המצריות למצבן שלפני התחלת הקרבות האחרונים. הם אף רצו לחזור לבאר שבע. שני הצדדים עשו ויתורים. הכוחות הפולשים נשארים ברצועת עזה ואנו מפנים את אזור עוג׳ה [ניצנה]. מאידך, נקבע קו שביתת הנשק לפי קווי החזית האחרונים. בשום מקום אין המצרים מתקדמים. אף לא במקומות המפונים על ידינו. יתר על כן, יפונה שטח בתוך גבולותיה של מצרים מול עוג'ה.

אשר לעוג'ה, היו למצרים שלוש טענות שנתמכו על ידי נציגי או״ם. הם טענו כי

אל״ף, השטח נכבש על ידי הפרת ההפוגה.

בי״ת, הוא שימש אחר כך בידינו בסיס לפלישה למצרים.

גימ״ל, אינו בשטחה של ישראל.

הסכמנו לפנות את עוג׳ה בתנאי

שבה יהיה המושב של ועדת שביתת הנשק.

השטח שפינינו קטן מזה שדרש המתווך.

כן נדחתה הצעתו להעמיד את השטח המפונה תחת מרות או״ם.

גודל השטח המפונה כ-100 אלף דונם.

לו נתקבלו דרישות המצרים היה פירוש הדבר סילוק כוחותינו מהנגב כולו והגשמת תוכנית ברנדוט מבחינה צבאית. התוצאה היא הפוכה. הנגב הישראלי כולו נשאר בידינו. בחלקו יהיו חיילינו מוגבלים כשם שיהיו מוגבלים הכוחות המצריים באזור הספר שמנגד. ברובו של הנגב עד מפרץ אילת שמור לנו חופש מלא.

אציין את חשיבות המגע הישיר שלנו עם המשלחת המצרית. נתגלתה זהות של מושגים ומצאנו לשון משותפת לגבי כמה בעיות מדיניות הן בשטח יחסינו ההדדיים והן בשטח יחסי שנינו עם גורמי חוץ. אנו מקווים כי המגע הראשון הזה יישא פריו בשלבים הבאים של משאינו ומתנינו כי יבואו.[4]

בתשובה לשאלות העיתונאים אמר מ״ש:

משה שרתוק: הכוחות הצבאיים המצריים שיורשו להימצא ברצועת עזה ובאזור הספר של מצרים, יהיו שווים באיכותם ובכמותם לכוחות היהודיים שיימצאו באזור הספר שבצד הישראלי של הגבול. הבסיס הקרוב ביותר לארץ, בו יורשו להימצא כוחות מצריים בעלי כושר התקפה, הוא אל-עריש.

אחר השיחה עם נציגי העיתונות העברית, שנערכה על מרפסת משרד החוץ בקרייה,[5] נסע שר החוץ למלון ״ריץ״ ונפגש שם עם עיתונאי חוץ. להלן כמה שאלות ותשובות:

שאלה: האם יש לראות בהסכם שביתת הנשק הכרה דה-פקטו מצד מצרים בישראל?

משה שרתוק: לפנים היה מקובל, שכאשר שתי מדינות ישבו יחד וחתמו על הסכם הרי עצם עובדה זו היה בה אות להכרה. כיום לבשה ההכרה דה פקטו צורת הכרזה פורמלית.

שאלה: התהיה אפשרות להשתמש בתעלת סואץ ובנמלים מצריים אחרים?

משה שרתוק: אין זה מפורש בהסכם. אך מקווים כי לא תהיה הפרעה למעבר נוסעים וסחורות מישראל ולישראל מכיוון שההסכם אוסר במפורש כל מעשה איבה שהוא ולא ייתכן לא לראות מעשה איבה בהפרעה להובלה סדירה בים.

שאלה: מה היה חלקה של ועדת הפשרה בהשגת ההסכם?

משה שרתוק: [לא היה] כל חלק.

שאלה: מה יהא על התושבים הערביים האזרחים בכיס פלוג׳ה?

משה שרתוק: ב״כיס״ נמצאים 3,200 נפש אזרחיים. מהם שני שלישים ערבים מקומיים מפלוג׳ה ומהכפר עירק אל-מנשייה, ושליש פליטים מכפרים ערביים אחרים. הסכמנו לתת להם אפשרות לבחור בין יציאה עם הצבא המצרי ובין הישארות במקום וקבלת עול מדינת ישראל.

הערות: