31. הממשלה הזמנית, ישיבה מ״ה[1]

20.2.1949

הסכם שביתת נשק עם מצרים עומד להיחתם

 

 

סעיף א׳: סקירות

 

השר מ. שרתוק: הזמנתי את צירתנו במוסקבה, הגב׳ גולדה מאירסון, לישיבת הממשלה כדי שנוכל לשמוע מפיה דרישת שלום מאותה ארץ ודין וחשבון קצר על מצב העניינים עד כה. עד שאתן לה רשות הדיבור אמסור לכם שני עניינים: עניין אחד רוצה אני למסור לכם לשם הסדר בלבד, העניין השני חשוב לגופו.

על העניין הראשון כבר קראתם בעיתונות וכולכם יודעים אותו - שעה קלה אחרי טקס ההשבעה בירושלים, נמסר כתב ההתפטרות לנשיא המדינה.[2] הואיל וראש הממשלה חולה, ביקש מד״ר רוזנבליט וממני להגיש את הכתב לנשיא. באותו מעמד הסבנו תשומת לבו לסעיף בחוקת המעבר המחייב אותו להיכנס בהתייעצות עם ראשי הסיעות ולהטיל על אחד מאנשי הכנסת להרכיב את הממשלה הקבועה. ראש הממשלה עדיין לדאבוננו על ערש דווי והרופא חושש לטלטל אותו. אני בעצמי מתכוון לראות את ד״ר וייצמן מחר כדי למסור לו מהלך העניין, ואם מישהו מהחברים יש לו להציע משהו - נוכל לברר את הדבר.

הדבר השני שרציתי למסור לכם הוא מצב העניינים ברודוס. אם הכול ילך כשורה, יש לצפות לחתימת ההסכם על שביתת הנשק [עם מצרים] מחרתיים. קיבלתי את הדואר מרודוס חצי שעה לפני הישיבה והוא כולל את הנוסח האחרון של ההסכם, שהודענו כבר על הסכמתנו לו.

לגבי נוסח זה מסתייגת מצרים בשתי נקודות ולשם בירור העניין יצאו רצים דחופים מרודוס - אחד לקהיר ואחד לעזה. שתי הנקודות הן: ראשית - באר שבע ושנית - עניין כוחות המגן.

המצב לגבי באר שבע הוא בניגוד למה שנתפרסם בעיתונות. אין כל הסכמה מצדנו על התחייבות להפחתת כוחותינו בבאר שבע בשום זמן. יתר על כן, אין זכר לבאר שבע בנוסח ההסכם. זאת אומרת, שאין כל נגיעה או פגיעה בבאר שבע מצד הסכם זה. זהו העניין שהמצרים חולקים עליו ונזקקו לנטילת רשות מיוחדת לחתום על ההסכם שלא מובטח בו שום דבר מצדנו לגבי באר שבע. הנחת אנשינו היא, שהמצרים לא יפוצצו את ההסכם מחמת באר שבע, אבל מר איתן אינו מוציא מהחשבון אפשרות של כישלון העניין מחמת נקודה זו. אולם ידנו תהיה, מבחינה תכסיסית, על העליונה - ממש כמו לפני שלושה שבועות כשהציע באנץ׳ נוסח של פשרה והמצרים נזדרזו לקבל אותו, ואנו לא קיבלנו אותו, הייתה ידנו על התחתונה. באנץ׳ הצטרף לעמדתנו לגבי באר שבע והמצרים חולקים עכשיו עליו. אם יפוצצו את אפשרות ההסכם - מבחינה פרלמנטרית ותכסיסית אנו יוצאים וידנו על העליונה.

בשלב מסוים הציע באנץ׳ נוסח, שעלינו להוציא כוחותינו מבאר שבע ולהושיב בה בקביעות צוות של משקיפי או״ם. דבר זה הדאיג אותי מאוד, אבל הוא נעלם מהנוסח האחרון.

רוצה אני למסור משהו על השתלשלות העניינים בימים האחרונים ועל הנקודות העיקריות של נוסח ההסכם. מה ששיבר את הקרח ברודוס והזיז את העניין לקראת ההסכם הייתה החלטתנו האחרונה, ששינתה את ההחלטה הקודמת לגבי עוג׳ה. אלמלא החלטתנו, קרוב לוודאי שהעניין היה מתפוצץ. מצד המצרים הייתה מוכנה הצעה לפגישה רשמית אחרונה, שיירשם בה פרוטוקול על הסעיפים המוסכמים, ועל הסעיפים הבלתי מוסכמים מפני מה הם בלתי מוסכמים - ולהיפרד. הוויתור שלנו בעניין עוג׳ה החיה את כל הוויכוח ועשינו יד אחת עם המצרים נגד או״ם: שיסתפקו בעובדה שהנחנו אזור זה ריק ולא יתבעו עמידתו תחת מרות או״ם דווקא. זה הזיז את העניין. כל חולשת מעמדנו בעוג׳ה היא שכבשנו אותה בימי ההפוגה מתוך הפרת ההפוגה ומחוץ לתחום מדינת ישראל. המצב הוא שעוג׳ה תהיה ריקה, והאזור המפורז סביבה יהיה קטן מן האזור שתיחם באנץ׳ בראשונה. מצד מזרח אינו מגיע לגבול מדינת ישראל או מדינה ערבית ובידנו חלק מהאזור הערבי שבאותו שטח.

לפי תיחומו של באנץ׳ את האזור המפורז היה ראש המשולש בדיוק על גבול מדינת ישראל. גבול זה נשתנה עם הקטנת האזור. כנגד האזור הריק מצד מזרח לגבול, יהיה אזור ריק מצד מערב לגבול, זאת אומרת בתחום מצרים, ובין קו אבו עגילה-קוסיימה לא יהיו למצרים גם כוחות מגן. אין שם שאלה של סוברניות. שטח זה נמצא בתחום מצרים ואילו לגבי עוג׳ה יש שאלה של סוברניות. אין היא נכללת בתחום הקווים של החלטות כ״ט בנובמבר. אין זאת אומרת, שכל הרצועה של המדינה הערבית לאורך גבול מצרים-ארץ-ישראל תפורז. חלק גדול יישאר בחזקתנו. מוֹתָר אזור זה נשאר בחזקתו של צבא ישראל לפי העיקרון שקווי שביתת הנשק נחתמים לפי הקווים הצבאיים הקיימים, אפילו אינם כלולים במדינה.

עוג׳ה משמשת מושב של ועדת שביתת הנשק. הוועדה יכולה לשבת בשעת הצורך גם במקומות אחרים, אבל המטה הראשי שלה ישב בעוג׳ה.

הייתה נקודת מחלוקת אחרת לגבי עמדה אחת שכבשנו על יד רפיח - בית קברות. כאן הייתה למצרים טענה, שהעמדה נכבשה תוך ההפוגה והיא חולשת על הכוחות שלהם מבחינה טופוגרפית. לפיכך אין הם יכולים להסתפק בכוחות מגן בלבד. לבסוף הסכמנו לפנות עמדה זו יומיים לאחר שביתת הנשק, ביום ה׳.

ישנה עוד עמדה אחת שהמצרים נאבקו עליה ואנו הסכמנו לפנותה חודש ימים לאחר החתימה. לעומת זאת, יש לנו רשות ליצור שתי עמדות חדשות כפיצוי בעד הפינוי. הקו של רצועת החוף מקביל לחוף ומגיע עד גבול מצרים. באזורי החזית נשארים כוחות מגן בלבד. רצועת החוף כולה היא אזור החזית והמצרים חייבים להוציא ממנה כל כוחותיהם פרט לכוחות מגן. לנוסח [ההסכם] מצורף נספח מיוחד המפרש מה זה כוחות מגן. עניין זה הוא אחת מנקודות ההסתייגות של המצרים, ושליח מיוחד טס לעזה, כדי לברר אם יכולים הם להסתפק באותם כוחות המגן שההסכם מחייב. מצדנו אין כל הסתייגות לגבי נקודה זו.

מבחינת המצרים, רצועת החוף מסתמנת לפי המצב הקיים. זכור לכם בוודאי, כשיצאה החלטת ארבעה בנובמבר [1948] הסכמנו להוציא כוחותינו מחלק קטן בצפון - בין בית-חנון ובין דיר-סוּנֵיד. על זה היה רעש בעיתונים וקראו לכך נסיגה. עד עכשיו לא נסוגונו, אבל קיבלנו עלינו לסגת משם בתנאי שלא יהיו שם מצרים. כלומר, המצרים אינם יושבים בעמדות חדשות. למעשה נוצר על ידי כך גם שם אזור מפורז.

כל ההסכם הזה נוגע בחזית המערבית בלבד של הנגב ואין לו כל נגיעה לחזית המזרחית. זה נאמר בפירוש ובהנמקה מסוימת. ישנה הגדרה מדויקת של החזית המערבית ושל החזית המזרחית.

החזית המזרחית כוללת כל השטח הנמצא ממזרח לקו העובר בממוצע בין גבול ארץ-ישראל-עבר-הירדן ובין גבול ארץ-ישראל- מצרים. אם לקחת בכל קו רוחב את הנקודה הממוצעת בין שני גבולות אלו ואחר כך לחבר את הנקודות הממוצעות - נקבל את הקו הקובע את התחום.

לפי ההסכם אנו חופשיים לחלוטין ממזרח לקו זה, ונאמר במפורש - עד לקצה הדרומי של ארץ-ישראל, זאת אומרת עד מפרץ אילת. המצרים לא רצו שייאמר בפירוש ״מפרץ אילת״. אין הסכם זה נוגע כלל למה שנעשה ממזרח לקו זה. לצדו המערבי - הכול תלוי באזור, אם הוא קדמי או עורפי. באזור הקדמי יש לנו כוחות מגן בלבד ובאזור העורף - חופש מוחלט.

כששאל אחד מאיתנו את באנץ׳:

״המצרים נשכרים הרבה בהסכם זה, ומה נשכרים אנו? אמר: ״אתם נשכרים את הנגב״.

אם יש משמעות רצינית למה שאמר, הרי הכוונה היא שהתבצרנו במפרץ אילת.

אנו חייבים, כמובן, לפנות את כיס פלוג׳ה,[3] והפינוי צריך להתחיל יומיים אחרי חתימת ההסכם, זאת אומרת: ביום ה׳, ב-5 בבוקר. כאן המקום לציין, שעל הפינוי הייתה מלחמה קשה. החלטת מועצת הביטחון מחייבת את הפינוי ללא כל קשר בחתימה על ההסכם, ואנו התנינו את הפינוי בחתימה והחזקנו מעמד.

כאן נתעוררה שאלת הציוויליים באזור זה. בניגוד למה שאמרו, כביכול, המצרים, שאינם רוצים להניח את הציוויליים, נתברר,

ראשית, שמנוי וגמור עם הציוויליים להישאר,

שנית, שאין המצרים עומדים כלל על הוצאתם.

ידיעות אלו קיבלנו מה״קווייקרים״.[4] יש שם למעלה משלושת אלפים נפש, מהם שני שלישים, בערך, תושבי פלוג׳ה ו[עירק אל-מנשייה וכאלף נפש הם פליטים שהתלקטו שם. רשמית באנץ׳ מצדד שנסכים להגדרה עצמית:

אל״ף, כל מי שרוצה להישאר - רשאי להישאר;

בי״ת, כל מי שרוצה לצאת עם המצרים - רשאי לצאת;

גימ״ל, כל מי שרוצה, לאחר שהוא מאבד הגנת הבריגדה המצרית ואינו רוצה להסתפק בהגנת צבא ישראל, ללכת להרי חברון - רשאי לצאת.

הנשארים - נשארים כבני חסות שלנו. נָתַנו הוראה להסכים לעקרונות אלו, אולם להודיע, שאנו רואים זכות לנו לקחת בשבי את אלה שהשתתפו בקרבות נגדנו ולהעבירם לאחד ממחנות השבויים.

פרק חשוב תופס עניין זמן תוקפו של ההסכם. ועדת שביתת הנשק מורכבת משבעה חברים: שלושה מכל צד והיושב ראש, שהוא אחד מאנשי או״ם. הוועדה מושבה יהיה בעוג׳ה, ותתכנס באותם המקומות ובאותם הזמנים הנראים לה. החלטות ועדת שביתת הנשק צריכות להתקבל במידת האפשר פה אחד או ברוב דעות. פירוש הדבר, שאיש או״ם יכול להכריע. יש מקום לערעור של החלטה שמתקבלת ברוב דעות. הערעור עובר להכרעה סופית לוועדה מיוחדת המורכבת משלושה חברים: אחד מאו״ם, אחד מישראל ואחד מצרי. בשאלות אלו דנים עשרת הפרקים הראשונים.

פרק אחד-עשר הוא קצר ואומר, ששום דבר שנאמר בהסכם זה אינו קובע שום עמדה של שום צד לגבי ההסדר הסופי של השלום.

הפרק השנים-עשר נוגע בזמן תוקף ההסכם. הסכם זה בתוקפו עומד עד שייכרת השלום הסופי. לאחר שעמד בתוקפו שנה אחת, אפשר לתבוע ביקורת ההסכם ואפשר גם לפנות למועצת הביטחון ולהביא את הערעור בפניה. אבל תביעת הביקורת אינה יכולה לחול על סעיפים א׳ ו-ב׳ של ההסכם המדברים על שביתת נשק מוחלטת ואיסור גמור לחדש את המלחמה. הסכם זה מחייב שלום לעולם בין מצרים לישראל. הוא נחתם בחמישה טפסים ונמסר טופס אחד לכל צד, אחד למזכיר הכללי של מועצת הביטחון, אחד לוועדה המפשרת ואחד למתווך בפועל - (השר מ. בנטוב: באיזו מידה מחייב ההסכם את החזית המזרחית?) - בסעיפי ההסכם נאמר, שבשום פנים אין צד אחד רשאי להרים נשק על הצד השני. ישנו סעיף האומר, שמצרים אינה רשאית להרים נשק על ישראל בשום מקום שבעולם. זה נאמר מפורש ואינו ניתן להיעקר. זהו שלום לעולם.

כל העניין התחיל מהחלטות מועצת הביטחון. מועצת הביטחון קבעה קווים במערב בלבד ולא במזרח בלבד ובמפורט, אולם כדי למצוא מוצא ולתרץ את העניין הוסבר כאן, שהואיל ויש צד שלישי [עבה״י], שעדיין אין הסכם עמו - אין לגבי שטח זה שום הסכם.

הנקודה האחרונה שרציתי לעמוד עליה זהו עניין אילת. עכשיו נשתנה המצב לגבי אפשרות הליכתנו לאילת. איני אומר שהיא מובטחת. עדיין יש שיקול דעת רציני, אבל המצב נשתנה תכלית שינוי. אילו רצינו תחילה להתקדם לאילת, היה לנו להתקדם בין עבר-הירדן ובין מצרים. על ידי הדבר הגדול שהושג בהסכם, מתוך ויתור על עוג׳ה, שהוא יחסית ויתור אפסי, הבטחנו לעצמנו את האגף הימני שלנו - אם נחליט להתקדם לאילת. עוד לא דיברתי על כך עם המטה - (השר הרב י.ל. פישמן: הואיל והסכם זה עלול להימשך שנים - מה יהיה הקשר הכלכלי בינינו לבין מצרים?) - הסכם זה הוא לשביתת נשק בלבד. אם לא יהיה הסכם, יהיה מצב של מלחמה, אבל ההסכם הוא צעד ראשון לקראת השלום. אפשר ויהיו יחסים בינינו, אפשר ולא יהיו - (השר מ. שפירא: מה ביחס להסכמים עם עבר הירדן וסוריה?) - חשבנו שכדאי לנו, לאחר ההסכם עם מצרים, להתחיל במשא ומתן עם סוריה והלבנון ולסחוב את עניין עבר-הירדן. הלבנון יתקשר, כנראה, עם סוריה ודבר זה כדאי לנו. נוכל להיכנס לפיקוח על משמר הירדן.

 

להלן, לבקשת מ״ש, מסרה הצירה גולדה מאירסון דוח על שינוי לרעה, שחל במדיניות השלטונות הסובייטים כלפי יהודי בריה״מ. השלטונות סגרו את עיתון היידיש ״אייניגקייט״ ואת ״הוועד היהודי האנטי-פשיסטי״, שני מוסדות שבראשם עמדו קומוניסטים יהודים. ״הוועד היהודי האנטי-פשיסטי״ הוקם לאחר פלישת הצבא הגרמני לבריה״מ במטרה לגייס קהילות יהודיות בעולם המערבי לעזרת בריה״מ במלחמתה. הוועד המשיך לקיים קשרים אלה גם לאחר תום המלחמה, ולדעת הצירה סגירתו מבשרת רעות.

 

השר מ. שרתוק: ייתכן שיש לראות דין וחשבון זה כאכזבת תקווה יקרה, אבל איני יודע אם זה סותם את הגולל על התקווה. על כל פנים, זוהי תמונה עגומה, אבל שום דבר שנאמר כאן אינו משנה את העמדה היסודית: אנו מוסיפים לעמוד ביחסי ידידות תקינים עם ברית-המועצות. צריכני להעמיד את החברים על האחריות הכרוכה במידת סודיות הדברים ששמענו כאן, שמחובתה של הצירה למסור אותם וזכותנו לשומעם, אם ייוודעו למישהו מבחוץ, נקל לשער השפעתם על היחסים שלנו עם ברית - (השר פ. ברנשטיין: עניין סגירת העיתונים פורסם כבר בעיתונות) - אפילו העובדה שצירת ישראל במוסקבה, בדין וחשבון שלה שנתנה לממשלה, ראתה צורך להזכיר את העניינים שפורסמו בעיתונות, עלולה להזיק לנו הרבה.

 

סעיף ד׳: תקנות שעת חירום (סמכויות עיריית תל-אביב ביפו)

 

שר הפנים י. גרינבוים פתח את הדיון ועורר את השאלה כיצד לנהוג בעיר יפו, ההופכת למעשה לעיר יהודית נוכח זרימה גוברת של יהודים המתיישבים בה - מספרם כבר הגיע ל-30 אלף ומן הדין לגבות מהם מסים עבור השירותים הניתנים להם. לפיכך יש להחליט אם להקים בעיר מעין עירייה עצמאית או להחיל את שליטת תל-אביב על העיר, והדבר מחייב חקיקה. כידוע, יפו לא נכללה בתחום המדינה היהודית בהחלטת החלוקה, משום כך מעמדה הוא של שטח מוחזק. אומנם, לדעתו

״מצבה של יפו אינו עדין כל כך כמצב ירושלים, ואין אנו צריכים להתחשב בדבר במיוחד״.

 

השר מ. שרתוק: אין לי שום ספק בדבר, שיפו היא חלק ותהיה חלק ממדינת ישראל. ואני מניח שלא יהיו על זה עוררין מבחינה בינלאומית או ערבית. אני יודע, כמובן, שהמלך עבדאללה הדבר ברור לו והוא מחפש פיצויים אחרים.

אף על פי כן, סבורני שמן החוכמה גם לגבי יפו ללכת בהדרגה ידועה ולא במחי יד. אנו יכולים להגן על כל שינוי מפתיע, אולם קל להגן על שינויים לשיעורים, הניתנים לפרשם כמחויבי המצב, ומוציאים אנו נשק מידי צוררים. לא נניח להם לפרש את הדבר כיצר של התפשטות. נכנסנו ליפו משום שהתנפלה עלינו, ולא מפני שהלכנו לכבוש אותה. מתוך הקרבות ברחו הערבים, ולאחר שברחו הייתה יפו ריקה ונכנסנו לתוכה. אחר כך אפשר לצעוד עוד צעד: עיר זו לא תתקיים בלי שירותים. את השירותים אי-אפשר לקיים בלי מסים. אי-אפשר לגבות מסים בלי נתינת שירותים. יעברו כמה וכמה חודשים ונאמר שלא ייתכן שבני יפו ישלמו מסים ולא יחוו דעה, וצריך לתת להם זכות בחירה לעיריית תל-אביב.

לא הספקתי לקרוא את החוק כולו וכמדומני שכמה דברים אינם נכללים בו. מבחינתי אין כל זכות להפלות בין החלק הערבי לחלק היהודי שבעיר. אם יש ערבים והם בשטח מדינת ישראל ויש שאלת השירותים - איך אפשר לא ליהנותם מהשירותים? מה יהיה עליהם? הפליה זו צריכה להיבטל. במידה שזה שלב בהתפתחות לקראת מיזוג שני העמים - אי-אפשר להניח משהו מחוץ למיזוג זה. לי ברור שאי-אפשר לעשות בחירות ביפו ולבחור באיזה מוסד [מקומי].

זו תהיה פיקציה או דמגוגיה או השתלטות של יחידים או של איזו מפלגה, אפשר תהיה זו מפלגתי [מפא״י]. איני רוצה שהדבר ייעשה בדרך זו. אחד משני דברים:

או שמוקדם לדבר על מוסד ביפו,

או שיהיה [מוסד] על ידי מינוי מטעם שר הפנים.

רעיון זה לקחתי ממר רוזנבליט, ושר הפנים צריך לברר את המצב ולבחור מאותו השעטנז את האנשים הראויים, ועל ידם תקום ועדה של ארבעה או חמישה. כל זה יהיה קיים עד מיזוגה של יפו עם תל-אביב.

ביחס לנקודה שעורר מר שיטרית, שגובים שם אותם המסים שבתל-אביב - אין זה שוויון אלא קיפוח. סבורני שכאן צריך למנוע את הקיפוח על ידי פיקוח של משרד הפנים - (השר י. גרינבוים: דבר זה יש בחוק) - הוא בא לעיריית תל-אביב ואומר, שיש לו סמכות להקנות סמכויות אלו, אולם הוא רוצה להיות משוכנע, שלא ישתמשו בהן לרעה, ולכן צריך לקבוע תעריף. בתנאים כאלה הייתי מוכן לאשר את הדבר. לכן שאלתי אם מבחינת ביטחון הדבר נתקבל. אם הממשלה או שר הביטחון יש לו עקרונות שהוא מגן עליהם - צריך להטיל על שר המשפטים או שר הפנים, או על שניהם כאחד, להתראות עם שר הביטחון וראש הממשלה ולהביא בחשבון את דעתו בעניין - (השר ד. רמז: מה יהיה גורל הגדר, שבו גדורים הערבים? מה יהיה גורלו של המושל הצבאי? יהיה גם מושל צבאי וגם מועצת משנה?) - יהיה לעת עתה מושל צבאי. אין זה פוגע - (השר א. ציזלינג: גם ליד עיריית ירושלים ישנו מושל צבאי) - משום פקודה זו אין צורך לבטל את המושל הצבאי.

 

מחליטים להחליט בשאלה בישיבה הבאה.

 

הערות: