.25 כינוס מועמדי מפא״י לוועידת ההסתדרות הכללית[1]

5.2.1949

 

דרך הפועל במדינה

 

 

משה שרתוק: שנים על שנים האמנו, נתחנכנו וחינכנו אחרים על האמונה כי הדרך הראשית, ההיסטורית, של תנועת הפועלים בארץ היא הדרך לקראת איחוד מתקדם והולך. באנו מארצות שונות, מוצאים שונים, מושגים שונים והרגלים שונים. נקלענו לארץ-ישראל כלתוך כור מצרף, אשר בו ניתָכנו ונצרפנו וּנְצוּקוֹנוּ מחדש לדפוס אחיד.

היה זה תהליך לא קל. הייתה התרוצצות פנימית רבה. אבל יד הגורל הייתה בנו וניסיון החיים החדש, המשותף, גיבש אותנו לחטיבה אחת. תעודת הדור, תנאי החיים, ציוו עלינו דרך אחת. הכרת העזרה ההדדית, שותפות הגורל, כינסו אותנו לתוך מסגרות ארגון אחידות, ואם מעצורים ילידי מסורת הפריעו להתלכדות, הרי מתקופה לתקופה באו זעזועים גדולים בחיינו, אשר מחיצות שהחזיקו מעמד בשנים כתיקונן לא עצרו כוח לעמוד בפניהם, נתפוררו ונעלמו. זעזועים אלה חוללו נקודות מפנה מהפכניות בחיינו, אשר במחי יד אחת, על פי צו מהפכני של ההיסטוריה, גיבשו אותנו לחטיבות גדולות, מאוחדות.

שתי נקודות מפנה כאלה זכיתי לחיות עם הרבה חברים אחרים, אשר עזבו אותנו והלכו לעולמם. שתי נקודות מפנה אלו, כל אחת בתקופתה,

שימשו בניין-אב לתולדות תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בשנים שבאו לאחריהן,

שינו מן הקצה אל הקצה את פני התנועה,

הוציאו אותה בכל שלב ממצר למרחב,

חסכו לה בשנים שלאחר כך הרבה מרץ, אשר בלעדי המפנה היה מוּצא להבל ולריק,

הבקיעו בקרקע נשמתה מעיינות חדשים של רוח יצירה וכוח יצירה.

המפנה המהפכני הראשון בא עם גמר מלחמת העולם הראשונה. פעמי אותה רוח משיחית, אשר צררה את התנועה עם גמר מלחמת העולם, נודעו עוד מלפני כן עם יצירת גדוד המתנדבים הראשון של פועלי ארץ-ישראל. היישוב כולו השתתף ביצירת הגדוד, אבל פועלי ארץ-ישראל - אותו קומץ של חלוצי העלייה השנייה - היו המנוף אשר חולל אותו והיווה את רוב מניינו ורוב בניינו. הגדוד היה חלק מתנועת ההתנדבות אשר הקיפה המוני נוער ופועלים בארצות שונות ורחוקות, תנועה אשר שאפה לגדולות, יקדה בלהט הבאות, הרימה את דגל

העלייה ונשאה את נפשה ליצירה רבתי.

בלהט הימים ההם הותכו דפוסים נושנים, נהרסו מחיצות ונוצרה מסגרת רחבה לתנועה. התקופה החדשה חוללה את נס האיחוד הראשון בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית - היא הקימה את הארגון שנקרא ״אחדות העבודה״.[2] זה היה רק שלב ראשון בתהליך האיחוד של אותה תקופה. אני כורך יחד את יצירת ״אחדות העבודה״ עם היצירה הגדולה השנייה והחשובה לאין שיעור ממנה, שהייתה גם היא בת אותה תקופה מהפכנית, בה פרצה העלייה השלישית, הנחשול הגדול של הכוחות החלוציים אשר החלו זורמים לארץ עם גמר המלחמה - הלא היא יצירת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.[3]

חלפו שנים אחדות ובקרב ההסתדרות הייתה נטושה התרוצצות של שתי מפלגות פועלים גדולות, שתיהן עמוסות זכויות ורבות כוח יצירה - ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. ההתרוצצות התישה את כוח התנועה וחיבלה הרבה בחופש יוזמתה וביעילות כושר המעשה שלה. אבל שוב בא זעזוע גדול והשלים במחי-יד אחת מה ששיתוף הגורל בחיי יום יום קירב בכוח, אך לא יכול להוציא לפועל. אלה היו מאורעות הדמים של תרפ״ט והמפנה החמור הראשון שחל במדיניות משטר המנדט. ״הספר הלבן״ של פספילד משנת 1930 היה אות מבשר ראשון לבגידת ״הספר הלבן״ בשנת 1939. גם אז באה המכה מידי ממשלת פועלים באנגליה.[4] התקפת הדמים וההתנקשות המדינית זיעזעו את היישוב ואת התנועה הציונית. הם החרידו בראש וראשונה את ציבור הפועלים בארץ וחייבו אותו להתאזרות רבתי. הם העמידוהו נוכח ההכרח לעמוד על נפש המפעל, לגייס את כל כוח עצמאותו הרעיונית והמדינית לריב הגדול עם המפלגה הראשה בתנועת הפועלים הבינלאומית.

הזעזוע הזה חולל את נס האיחוד הגדול השני בתנועת הפועלים הארץ-ישראלית - הוא יצר את מפלגת פועלי ארץ-ישראל. שתי המפלגות, עם הרבה חברים בלתי מפלגתיים, נתנו יד איש לרעהו להקים את הכוח המרכזי והאחראי בתנועת הפועלים ובהנהגת האומה.[5]

כבר אז נשאר מחוץ למסגרת של ריכוז האחריות ציבור חשוב אשר בנה לו במה לעצמו - זו הייתה תנועת ״השומר הצעיר״.[6] אני זוכר, עם גמר ועידת האיחוד של ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״, משנשתלב ונשתלהב באותו אולם ריקוד הורה, אשר כמותו לא רקדנו עד אז ואפשר כמוהו לא רקדנו מאז, ראיתי חבורת חברים צעירים של ״השומר הצעיר״ עומדת מנגד ומסתכלת בנו הרוקדים. יצאתי מהמחול וניגשתי אליהם ואמרתי:

״עשר שנים עברו עד שזכו חברי ׳אחדות העבודה׳ ו׳הפועל הצעיר׳ לרקוד יחד בשמחת איחודם - כמה שנים עוד תעבורנה עד שאתם תיכנסו למעגל?״

ובשאלתי זו באו לידי ביטוי תקווה ואמונה כי לא יאחר אותו יום. אבל לא כן היה. האות ההוא לא בא. הוא בושש לבוא עד היום הזה.

תהליך זה של איחוד - דרך מהפכנית זאת של שבירת כלים, של הריסת מחיצות לשם יצירת כלים הרבה יותר חזקים, לשם הקמת מסגרות הרבה יותר רחבות, לשם הוצאת התנועה ממצר למרחב, מאפיקים צרים למרחבי הים הגדול, התהליך המבורך הזה לא התמיד. נתגלה תהליך הפוך. ״השומר הצעיר״ התגבש למפלגה אשר מבחינה מדינית דנה את עצמה לפרישוּת מהכלל. ואילו בקרב מפלגת פועלי ארץ-ישראל נתגלה סדק, והסדק הפך לבקיע, והבקיע לפרץ, והגענו לפילוג במפלגת פועלי ארץ-ישראל ולהקמת מפלגה נוספת בתנועת הפועלים.[7]

ובינתיים לא פחת חומו של כור המצרף. בינתיים הוסיף העֵלי הגדול של הזמן לכתוש אותנו בתוך מכתש החיים הארצישראלים, בינתיים נתרגשו ובאו עלינו פורענויות חדשות, פקדו אותנו זעזועים גדולים וחמורים.

מאורעות הדמים של תרצ״ו-תרצ״ט היו חמורים פי כמה ממאורעות תרפ״ט. בעקבות מאורעות הדמים האלה, שארכו ארבע שנים, הועמדה על הפרק, בכל חומר הדין, שאלת המטרה המדינית הסופית של משטר ארצנו. נגזר עלינו מחנק ״הספר הלבן״ של 1939. חודשים אחדים אחרי ״הספר הלבן״ פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה המיטה על העם היהודי שואה, אשר לא ידע כמותה בכל דורות גלותו. השואה של אירופה, גזירת ״הספר הלבן״ בארץ, המלחמה העולמית - חוללו בקרבנו מאמצים מהפכניים. קמה תנועת ההתנדבות של מלחמת העולם השנייה, יצירת הפלוגות והגדודים העברים והחטיבה היהודית הלוחמת. קבוצות צבאנו חדרו לאירופה אל מעבר לקווי האויב. טובי החברים והחברות שלנו עלו על המוקד במאמץ גבורה זה של ישע והצלה. שליחוּת הפלוגות והבריגדה והמחתרת שנחלצה מהארץ חוללה את תנועת ההעפלה של שארית הפליטה - הפגנת עוז הרוח האדירה ביותר שזכה לה דורנו. בכל המפעלים הכבירים והנועזים האלה, ביוזמתם ובביצועם, לקחה תנועת הפועלים חלק ראשי ומכריע, ומהם שהיו נחלתה בלבד.

עם גמר המלחמה פרץ בארץ המאבק נגד ״הספר הלבן״. פרשת הדרכים ההיסטורית חוללה את המאמץ המדיני הכביר ביותר אשר ביצעה התנועה הציונית מיום היותה. דבר המדינה היהודית הוצג כתביעה באוזני העם היהודי והעולם כולו המיועדת להגשמה מהירה. שואת אירופה והמאבק בארץ, ההעפלה, מאמצי ההסברה שלנו, הביאו לידי הכרעה בינלאומית בעד מדינת ישראל. חל שידוד מערכות מהפכני בחיי הארץ. כהרף עין נתחסל משטר המנדט. הוכרז על מדינת ישראל. תקוות הדורות נתגשמה בן לילה. נס ההתגשמות חולל את אימת החורבן - העולם הערבי יצא למלחמה זדונית בישראל. נוכח סכנת הכליה גייס בקרבו העם היושב בציון כוחות אשר הוא עצמו לא שיער אותם. העם כולו קם לעמידה בשער ולהגנת העצמאות החדשה. נלחמנו ויכולנו, וסוף שהגענו לנס הגדול של עלייה רבתי, של זרם רבבות ומאות אלפים - ושערי הארץ הפתוחים לרווחה. דבר שנשאנו עינינו אליו כחזון אחרית הימים הפך מציאות בחיינו-אנו, על ידי יוזמתנו ומאמצינו, בפועל כפינו ממש.

אילו הוגד לנו רק לפני שנים מספר, כי כל אלה יבוֹאוּנו, כל אלה יתחוללו ויקומו תוך שנה-שנתיים, לא היינו מאמינים, אבל לחלוטין היינו מסרבים להאמין אילו ניבא לנו מישהו, כי הנה יבואו חבלי משיח ופעמי משיח יחד - ולא יביאו לידי ליכוד המחנה החלוצי, הציוני-הסוציאליסטי. היינו אומרים: אם אפשרי נס כזה - גאולה לאלתר - הן לא יעלה על הדעת שלא תוצת בקרבנו להבה אשר תתיך כהרף עין את כל הדפוסים הנוקשים, ותיצוק אותנו מחדש לחטיבה אחת של תנועת פועלי ארץ-ישראל.

כיצד בא האסון הזה בחיינו? מדוע נסתלקה מאיתנו שכינת האיחוד? מדוע דבקה בנו מארת הפירוד? מדוע עמקו שורשיה עד שגם סערה כזו שנתחוללה בחיינו לא עצרה כוח לעקרם?

שני אבות היו לפירוד בתוכנו.

אחד היה יצר ההתבדלות מבפנים,

ואחד - השפעת הפילוג מבחוץ.[8]

צמיחת ״השומר הצעיר״ כגוף נפרד, שנטל לעצמו את הזכות המוסרית לעמוד מנגד לציבור הפועלים המאורגן במפלגותיו, ואחר כך במפלגתו המאוחדת [מפ״ם], אין מקורה אלא ביצר ההסתגרות. אותה קבוצה, בבואה לארץ,

לא הביאה את תלמודה בידה,

לא הייתה לה שום תורה עצמית משלה,

היא לא נכנסה בריב אידיאולוגי עם תנועת הפועלים כפי שהייתה קיימת אז.

היא לא קידשה מלחמה על שום ערך מערכיו של הציבור כולו.

רק דבר אחד ביקשה - לשכון לבדד, לא להתבולל בתוך הציבור. ומתוך שלא לשמה באה לשמה - סוף שהקימה לעצמה שיטה מדינית משלה. המחלוקת לא הייתה שורש הפילוג - היא הייתה פריו.

הוא הדין לגבי אותו פילוג, שחל במפלגת פועלי ארץ-ישראל. נוצרה קבוצה, שבשום עניין מענייני היסוד של חזון תנועת הפועלים ופרשת ההגשמה שלה לא היה הבדל בינה ובין כלל מפלגת פועלי ארץ-ישראל. אם היו חילוקי דעות לגבי דרכי פעולה והדגשת עיקרים, הרי חילוקי דעות אלו חצו את המסגרות של אותה סיעה ושל שאר חלקי המפלגה. אבל מתוך תהליכים פנימיים מסוימים התפתח בקרבה היצר להסתייג, לבנות לה במה לחוד ולפרוק מעליה את מרות הכלל. היא סירבה לקבל את דין הכרעת הרוב בכל מקרה שהוא, אם נפלה במקרה ההכרעה נגדה. נתגבשה בקרבה הרגשת יוהרה קיבוצית, שנתנו לה את הזכות המוסרית בעיני עצמה לתבוע לה זכות יתר זו של אי-כניעה לריבונות הרוב. ואף היא, מתוך שהתבדלה ופרשה, ביקשה צידוק להתבדלות ולפרישה. כאותו צמח טפיל, שבטפסו על הקיר הוא נטפל לכל זיז ולכל בליטה למען תהא לו אחיזה, אבל אין הוא צומח מתוך הזיזים והבליטות האלה, אלא רק נאחז בהם, כך ההתבדלות הזאת, ששורשה לא היה בניגודים קיימים, ביקשה לה אחיזה בכל מיני עניינים, שצפו ועמדו על סדר יומה של התנועה, ובאופן מלאכותי טיפחה ניגודים וחילוקי דעות וטרחה לצרף אותם לשיטה שלמה, שבסופה תצדיק את קיומה הנפרד הצדקה מוסרית ואידיאולוגית כלפי עצמה וכלפי אחרים.

ומתוך שלשתי התנועות גם יחד - גם ל״השומר הצעיר״ וגם לקבוצה שקראנו לה בזמנה ״סיעה ב׳״ - לא הייתה אחיזה מספקת ולא היה בסיס איתן בקרב ציבור הפועלים שלנו - כאלה שיכלו להצדיק קיום מפלגה נפרדת מתוך היותה דוגלת בדרך משלה, על רקע חייו העצמיים של הציבור - סופה שכל אחת ואחת מאלה, ולבסוף שתיהן יחד, הגיעו לבקש להן משען בחוץ ולכוון את דרכן ואת רעיונותיהן, ואפילו את סגנונן ואת ניסוחיהן, לא לפי המתהווה בארץ, לא לפי המתחולל על קרקע חיינו, כי אם בהתאם לפילוג שהתחולל הרחק מאיתנו, לפי נוסחאות ומושגים, שדבר אין להם עם שאלות חיינו.

כי רקע הפילוג בתנועת הפועלים העולמית שונה תכלית שינוי מרקע חיינו. לא היו קיימים בתוכנו, ואין קיימים בקרבנו כיום, אותם הניגודים שֶכָּרו תהומות בקרב תנועת הפועלים בעולם. מעולם לא עמדנו בפני הברירה החדה בין פרלמנטריזם לבין מהפכה. מעולם לא עמדנו - ואיננו עומדים גם כיום - בפני הברירה החדה בין דיקטטורה לבין דמוקרטיה. גם חדלנו לעמוד זה שנים רבות בפני הברירה בין השתתפות בשלטון לבין אופוזיציה. ולאמיתו של דבר, אין אנו עומדים גם כעת בפני ברירה חדה בין קואליציה שמאלית לקואליציה כללית. אין כל הצדקה מבחינת חיינו וצרכינו, והבעיות הממשיות שאנו מתחבטים בהן, להעתיק כאן את הניגודים שפילגו ופוררו את תנועת הפועלים העולמית.

אף על פי כן, נצטרף הגורם השני, החיצוני, לגורם הראשון, הפנימי, והם הולכים ומפרנסים זה את זה. יש שנדמה, כי הגורם השני הוא עכשיו המכריע. אותה נשיאת עין החוצה, ההתכוונות למה שאולי עתיד לבוא,[9] הן המפרנסות בעיקר את הפילוג בתוכנו. חיקוי מלאכותי בהווה וסיכוי לעתיד - ציפייה שיבוא המחר ויעשה את הפילוג שהוא כיום נבוב, נטול שורש, מחוסר תוכן, לדבר-מה ממשי וכדאי. בינתיים אין זו אלא העדפת הזר על העצמי, המדומה על הממש, הרחוק על הקרוב.

לא נתעלם מהמציאות החדשה. לאחר אותה תקופה, בה התהליך הראשי היה איחוד הדרגי, באה תקופה שמתרוצצים בה שני תהליכים - איחוד מזה ופילוג מזה. כיום התגבשו שני דפוסים, אשר כל אחד ואחד מהם מסמן תהליך אחר.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל היא פרי איחוד.

מפלגת הפועלים המאוחדת היא פרי פילוג.

ולא זה קובע, שכשם שמפלגת פועלי ארץ-ישראל היא גוף אשר נתגבש ממפלגות ומציבורי חברים בלתי מפלגתיים, גיבוש אחרי גיבוש, כך גם מפלגת הפועלים המאוחדת הצטרפה משלוש קבוצות, אשר היו קודם נפרדות.[10] הקובע הוא

לשם מה בא האיחוד של מפלגת פועלי ארץ-ישראל

ולשם מה באה הקמת מפלגת הפועלים המאוחדת –

מה היו השורשים שמהם ינקו התהליכים ולאן פניהם מועדות.

אין זו תחרות בין שתי מפלגות הדוגלות באותה שיטה של מפלגת כלל המעמד ומתחרות בכוחה על אמון המעמד.

גם אין זו ההתנגשות בין שתי תורות חברתיות ומדיניות הנבדלות על ידי חילוקי דעות עמוקים לגופם של ענייני יסוד העומדים על הפרק.

זוהי מחלוקת על דרך התנועה, על אופי ארגון המעמד ודמות הנהגתו - אם יהא השלטון למפלגה רחבת המונים, הפתוחה לכל המאוחדים לגבי העיקר ותובעת נאמנות ומשמעת לעיקר, או שציבורנו יתפלג ויתפורר מתוך מתן חופש ליֶצר ההתבדלות ויתגבש לסיעות המחולקות בטפל, ומתוך ריב מתמיד על הטפל מבלעות את העיקר, אם יהיה בנו השלטון לאחריות כוללת או לקנוניית כתות, לדרך ההיסטורית של התנועה או לתכסיסים השאולים מגורמי חוץ.

עתידה של תנועה הפועלים תלוי בהכרעה אשר תיפול בין שני תהליכים אלה.

השאלה נוקבת ביתר שאת עם הקמת המדינה, אשר חוללה את התמורה המהפכנית העמוקה בחיינו, אשר פתחה בפנינו סיכויי תקופה חדשה. השעה הגדולה מחמירה ומחריפה את המשבר בתנועת הפועלים. כשם שהיא קוראת לנו להתרומם לגובה השעה ולגייס בתוכנו את הכוחות להגשמת המשימה ההיסטורית הכבירה, כך היא מצווה עלינו לאזור את כוחנו להתגבר על המשבר הזה בחיי תנועת הפועלים ולהשליט את האחדות המכרעת בתוכנו. כי הקמת מדינת ישראל, כיבוש העצמאות בידי העם היהודי בארצו, לא באו כדי לפרוק אחריות מעל תנועת הפועלים, אלא הפילו עליה יתר אחריות ויתר עומס.

לא זה המצב, שכל עוד לא הייתה עצמאות מדינית נחלתנו ולא הייתה משמעת ממלכתית מחייבת בסיס לחיינו, וכל עוד היינו נשענים בעיקר על התעוררות הרצון החופשי ושותפות שבהכרה, על מסירות חלוצית וסולידריות פנימית, נתבעה תנועת הפועלים לבצע באמצעיה ועל ידי כֵּליה תפקידים לאומיים וממלכתיים, משימות של בניין חברה, שבכל ארץ מתוקנת הם אחריות המדינה כולה - ואילו עכשיו, עם הקמת המדינה, רשאים אנו להתפרק מן המעמסה היחידה הזאת, לשקוט ולנוח ולהצטמצם בתפקידים רגילים וסדירים של תנועת הפועלים בכל ארץ וארץ. לא באה השעה להתפרק מהנטל הקודם, ולא עוד אלא הוטל עלינו להכניס צווארנו בעול אחריות חדשה שעוד לא ידענו כמותה. חזוננו כולו, לכל עומקו ולכל רוחבו, עומד עכשיו במבחן ההגשמה - החזון הלאומי והחזון הסוציאליסטי אשר הגינו ואשר חלמנו ניתן עכשיו לראשית הביצוע.

המדינה היא מסגרת קבע איתנה לחיים לאומיים. מסגרת כזו חסרנו עד כה וחיינו היו תלויים ברפיון. אבל אין המסגרת מתמלאת תוכן מאליה כשם שהבור אינו מתמלא מחולייתו. את תוכן המדינה על תנועת הפועלים לקבוע, שאם לא כן תסתלף דמותה והיא תתכחש לייעודה. באין חזון ייפרע עם, אמר החכם ב״משלי״. אין חזון חברתי אחר למדינת ישראל זולת חזון תנועת הפועלים. בלעדיו ייכָּשל כוחה ויחרב מעיין יצירתה. המדינה היא מנוף גדול של בניין, אבל באין יד אמיצה אשר תחזיק במנוף ותניע אותו - ישותק המנוף. המדינה היא הסדן ותנועת הפועלים היא הפטיש עליו. המדינה היא פרי החוק ומכשיר להגשמתו המלאה כאחד, אבל מפעל ההגשמה הגדול לא יבוא מאליו רק במאמר פיה של המדינה. כשם שהתנועה הציונית היא אשר חוללה את המדינה, כשם שתנועת הפועלים אשר נהגה את הציונות הביאה אותה עד הלום, כך לא תמלא המדינה את ייעודה ההיסטורי אלא באימוץ כל כוח היצירה ובגילוי מלוא יכולת הביצוע של תנועת הפועלים.

המדינה הדמוקרטית, בכוח החיוב שהיא מקנה לרצון רוב העם, מאפשרת לתנועת הפועלים להטביע את חותמה על חיי החברה כולה. אבל אופי החותם והיכולת להטביעו - אלה תלויים בתנועת הפועלים ולא במדינה. המדינה מאפשרת תנופה חלוצית כבירה. מלחמת הקיום של המדינה אף מחייבת תנופה חלוצית, מאמץ אדיר של יצירה, אבל קיומה של המדינה בלבד לא יחולל את המאמץ ואת התנופה. זוהי אחריותה המיוחדת של תנועת הפועלים.

על תנועת הפועלים לפקוד בשעת זו את מערכותיה, לחשל מחדש את כוחה, להתאזר לקראת משא כבד לאין שיעור אשר יוטל עליה מעכשיו. רק היא, בהתאזרותה המלאה, תוכל לעשות את המדינה ראויה לייעודה. היא תקרא לכל כוחות העם לעזרה, אבל את עיקר כובדו של הנטל עליה להעמיס על עצמה.

צאו וראו מה נכון לנו בימים הבאים עלינו. קליטת עלייה המונית? ודאי, כל הכוח, כל היעילות, כל כושר המעשה למנגנון הממלכתי לשם ביצוע המשימה העצומה העומדת בפניו. אבל אין זאת רק משימה כלכלית, אין זאת רק משימה ארגונית, אין זאת רק משימה משטרית. זוהי בראש ובראשונה משימה רוחנית וחינוכית כבירה. זוהי שאלה של הדלקת זיקים, ליבוי הזיקים למדורה. זוהי שאלה של פתיחת מעיינות חדשים ליוזמה חלוצית, הפעלה חלוצית של המונים גדולים. זוהי שאלה של פיתוח וטיפוח תכונות בהמונים העולים והמתיישבים, תכונות של יוזמה עצמית, של עזרה הדדית, של אחריות קיבוצית. אין זאת רק שאלה שאנחנו נקלוט את העלייה הזאת. צריך לגלות בתוך העלייה הזאת כוחות ויוזמה וארגון ורצון ויכולת, שיאפשרו לה לקלוט את עצמה כשם שאנחנו בשנים הקודמות ובדורות הקודמים קלטנו את עצמנו.

ואין זאת רק שאלה של קבלת המתדפקים על השערים - ומספרם כיום מאות אלפים באירופה ובארצות המזרח ובפינות תבל שונות - יהודים העומדים כשתרמילם על שכמם ומקלם בידם הכן לעלות. לא בזה בלבד משימתנו. עלינו להיענות לקולות הקוראים אלינו ממרחקים,

עלינו להכין עתודה חלוצית גדולה בארצות שמעבר לים בקרב אותה היהדות הגדולה של ארצות-הברית, שהיא מצבר עצום של עוצמה חלוצית לעתיד לבוא, מקור כביר של מסירות למדינת ישראל ורצון מתעורר להידבק בגורלה ולהשתתף בבניינה,

בקרב יהדות אמריקה הדרומית אשר אך זה החלו להגיע ממנה בשורות של התעוררות חלוצית, של יצר עלייה ותשוקה להגשמה עצמית,

בקרב פינות אפלות ונידחות בארצות המזרח, שילדי ישראל נמקים שם במרתפי עוני וכמהים לאורה של מדינת ישראל.

על פני כל הארצות האלו והיהדויות האלו משתרע שדה הפעולה שלנו לחינוך, להדרכה, לחישול הרצון ולהתוויית הדרך. המשימות האלו לא תתמלאנה על ידי מנגנונים ממלכתיים, ויהיו יעילים שביעילים וחרוצים שבחרוצים. בלי נשמת תנועה, בלי רוח קודש של תנועה, בלי שכינה של תנועה - לא נעורר ולא נגייס את הכוחות האלה ולא נכוון אותם למטרה.

לפנינו המשימה של יישוב נשמות ונְטשים. אף זו לא תבוצע אלא בטיפוח וחישול ברצון החלוצי. המפעל תובע גילוי עוז בחיפוש צורות חדשות של התיישבות עם שמרנות חיובית, שתיצוק את היין הישן לתוך הקנקנים החדשים.

הנה, עניין כה אפור ופרוזאי כיוקר החיים. אף זו אינה שאלת חוקים ומשטר בלבד. כל התחבולות הכלכליות והכספיות לא יועילו לנו אם כלל התנועה לא יעמיס על עצמו את הדאגה. זוהי חזית מלחמה המחייבת עוז רוח ועמידה במערכה. צבא ההגנה לישראל לא ניצח בכוח חוקים ופקודות והודות לארגונו היעיל בלבד. הוא ניצח בכוח גבורתו. אומנם את רוח הגבורה הזאת צריך היה לכוון על ידי ארגון יעיל ופקודה נבונה, אבל לא אלה חוללו את רוח הגבורה. חוללה אותה האמונה שהייתה נחלת המונים, ההכרה והמסירות אשר כל חייל וחייל נשא אותן ביקוד לבו. כך, עם כל ההבדל בין שתי החזיתות, לא נכריע את האויב הנורא הזה ששמו יוקר החיים, המתנכל להצמית כל יוזמה שלנו, לסתום את שערי העלייה, להוציא אותנו ממעגל החיים הכלכליים בעולם, לסגור מפעל אחרי מפעל, תעשייה אחרי תעשייה, להביא את המדינה לפשיטת רגל אשר לא תירפא ממנה - לא נעמוד נגד כל אלה אלא בכוח הכרתנו, כעמוד חייל בחזית. על ציבור הפועלים המאורגן לעמוד במערכה הזאת כציבור של צרכנים ויצרנים כאחד. הוא שיכפה את רצונו על הכלל, אבל עליו להעמיד קודם כל את עצמו בחזית הזאת.

נשקף לנו סבך מדיני חמור. הספינה הקטנה של מדינת ישראל הצעירה יצאה לשוט על פני ים נגרש ונסער. נגזר עלינו לבנות את מדינתנו בתוך עולם מסוכסך ומפולג, אכול ניגודים, עומד על עברי פי פחת של מלחמה עולמית עתידה. מתייצבות לפנינו בעיות חמורות וסבוכות של שילוב וייצוב יחסים עם שכנינו, תקופה - מי יודע כמה תארך? - של חתירה לשלום, שאולי תהיה מלוּוָה בהתחדשות של קרבות לסירוגין. נגזר עלינו לייצב מעמד של שיווי משקל למדינתנו בתוך ריב האיתנים המאיים לפוצץ את העולם. הוטל עלינו לבנות גשרי ברזל בינינו לבין פזורי הגולה היהודית הנתונה בכף הקלע של העולם המפולג.

איך יתמלאו כל התפקידים האלה, איך תיפתרנה כל הבעיות, אם לא יגובש בקרב תנועת הפועלים כוח אשר יהא ביכולתו, מתוך הישענותו על אמון ההמונים, מתוך היותו יודע שהוא מבטא את רצונם וחזונם, לשאת באחריות, להתייצב בראש המעמד ובראש העם כאחד, להגביר את המפעל הלאומי בכוח היוצר של המעמד, לפתח ולהאדיר את יצירתו החופשית של המעמד על רקע העצמאות הלאומית?

התפקידים ההתיישבותיים והארגוניים מחייבים הסתדרות עובדים אדירה. אדירה לא ברבבות ומאות אלפי חבריה, אלא ברצונה הברור, בכושר פעולתה המובהק. משטר הסתדרותי, המחייב ומאפשר שלטון כלל הפועלים על עצמו, מבער מתוכו קנוניות של מפלגות, משחרר למפעלי יצירה את המרץ המתבזבז כיום לריב אחים, מטאטא מדרכו כל דמגוגיה ומפנה את הדרך לדיון על עניינים לגופם מתוך התכוונות לצורכי היסוד של הכלל והתקופה.

התפקידים המדיניים מחייבים הגמוניה של תנועת הפועלים בהנהלת המדינה.

התפקידים ההתיישבותיים והארגוניים מחייבים הנהגה איתנה להסתדרות.

שני אלה צריכים לעלות בד בבד. הבניין כולו ייבָקע אם תיווצר סתירה בין ההגמוניה במעמד הפועלים וההגמוניה במדינת ישראל. ההסתדרות היא מנוע ממלכתי כביר, אבל ההסתדרות לא תיכון אם בינה ובין המדינה תתחיל התרוצצות כבין שני כוחות מנוגדים. ההסתדרות עצמה תשותק אם יתרוצצו בתוכה כוחות שקולים, אם לא תיפול בה הכרעה ברורה וניצחת. המדינה תאבד את שיווי משקלה ותגיע אל עברי פי פחת אם תנסה להגיע ליציבות על ידי שיווי כוחות מנוגדים בתוכה, אשר ימשכו אותה לצדדים שונים.

תפקיד דורנו הוא להקים את מדינת ישראל ולהגן עליה. אין אנו יודעים את המסתתר מבעד לערפילי העתיד. לא נוכל להתוות לנו דרך לדורות הבאים. דיינו בדרך ברורה בדור הזה. המשימה הזאת של בניין המדינה והגנתה מחייבת בדור הזה אחדות רבתי בקרב העם היהודי. נכון, המדינה ביטלה את ההכרה בצורך הגמור והמוחלט בקואליציה רחבה. על ידי כך לא חדלה הקואליציה הרחבה מהיות צורך מכריע. ייתכן שעם התפתחות המדינה, עם גידול כוח העובד העברי בתוכה, עם התבצרות הדמוקרטיה שלה - גם קואליציה צרה תחדל מהיות הכרח גמור ומוחלט, ויוכל ציבור הפועלים לבדו ליטול לידו את הגה קברניטות המדינה. גם אז תהיה חשיבות רבה, תועלת מרחיקה מאוד, בשיתוף יותר רחב של כל הכוחות הבונים ובנטיעת ההרגשה בחוגים רחבים ככל האפשר, שהם שותפים

לא רק לציות, אלא גם למתן הפקודה,

לא רק למילוי החוק, אלא גם לניסוחו,

לא רק להליכתם בדרך, אלא גם להתווייתה.

המשימה שלנו כיום מחייבת לחלוטין את האחדות הזאת. היא מחייבת שיתוף רחב ומגוון של הון - הון לאומי עם הון מעמדי והון פרטי - כי כל אלה יחד מהווים את ההון הממלכתי שלנו בהיקפו הרחב. על כל אלה הוטל בדור הזה לדור בכפיפה אחת. על כל אלה יחד סוככת כיפה אחת של המדינה, כשהפועל היהודי ניצב על משמרתה - שומר על ידי כך גם על ההון הפרטי ושוקד על גיוסו להקמת המדינה ולקליטת ההמונים בתוכה.

המשימה הזאת מחייבת שלום בעולם. לא בידינו להשכינו. אולם נדע היטב במה אנו מעוניינים. נדע היטב כי השלום לנו בתקופה זו כאוויר לנשימה, כסם חיים. נדע, כי ברכה לנו בכל הפוגת-מה בריב האיתנים, בכל התרופפות פורתא של המתיחות הבינלאומית. היא מאפשרת לנו לחטוף ולהעלות, לחטוף ולבנות, לחטוף ולהתבצר. המשימה מחייבת אפוא התרחקות מקצוות, הימנעות מקפיצות מסוכנות לצדדים, הליכה באמצע. כל אלה אינן המצאות שבאו לנו מתוך יצר של ניצוח. אלו הן גזירות גורל, מסקנות הנובעות מניתוח קר וצלול שיש לו רק שורש אחד - הכרת גורלנו, רק מטרה אחת - הגברת כוחנו במערכה. אם מישהו גורס דרך אחרת - הרי בין דרכנו זו והדרך האחרת אין אלא המרחק שבין אחריות לחוסר אחריות. המצביע כיום על דרך אחרת ישוב אל דרכנו-אנו ברגע שתוטל האחריות על שכמו.

המשימה הזאת מחייבת חופש ושוויון בתוכנו. לחופש ושוויון נשאנו נפשנו תמיד, טיפחנו אותם בקרבנו ונלחמנו עליהם. רק בכוחם יכולנו להגיע למה שהגענו. חירות הדעה, חירות הרוח, חירות הוויכוח. שוויון בהכרעה, שוויון בעול החובות, שוויון במשמעת.

אנחנו מאמינים שהערכים המוסריים, הנכסים הרוחניים שניצור לעצמנו בתקופה זו על יסודות אלה של חופש ושוויון, יתקיימו בידינו גם לעתיד לבוא. אנחנו רוצים להאמין, כי חופש ושוויון יהיו לנחלת העולם כולו, כי העולם יינצל ממלחמה ומפחד המלחמה, שהם האויב המר ביותר של חירות ושל אחווה, הגורם העיקרי להריסת החופש והשוויון בחלקים שונים של העולם. מי יודע, אולי בידינו לתרום תרומה להתפשטות יסודות אלה בעולם? על כל פנים, זוהי דרכנו לתקופה הזאת וממנה תוצאות לדרך החבויה בערפילי העתיד. דרך זו לא תוכל להיות שנויה במחלוקת בין שותפים אמיתיים לאחריות, ושותפים אמיתיים לאחריות הם אלת הנותנים יד איש לרעהו להוות מסגרת אחת ואחידה של אחריות מעמדית ולאומית, בה ישלטו שלטון בלי מצרים עיקרי החירות והשוויון. אומנם אין אנחנו גורסים כי ייקוב הדין את ההר, ואין אנחנו עושים את עניין האיחוד המדיני הגמור בתנועת הפועלים תנאי לשותפות כלשהי באחריות לשלטון, לא בהסתדרות ולא במדינה. אבל אנחנו משתיתים את בניין האחריות הזאת בראש וראשונה על הבסיס האיתן של איחודם של אלה המוכנים לשאת יחד, כאחים, באחריות השלמה והבלתי מתחלקת.

לא נחדל מריב עם מְפַלגי ציבור הפועלים ומערערי האחריות המרכזית בתוכו. נריב איתם בראש וראשונה בזה שנקרא אותם להתאחד, השכם והערב נקראם לאיחוד ולא ניעף מקרוא. נראה אותם כחברים בכוח, כחברים בעבר, כחברים בעתיד. נוכיח להם, כי לא זו הדרך. נטפח על פניהם את האמת, נוקיע את אפסות הניגודים שהם מטפחים, את תוהו הדרך בה הם מובילים. אבל לא נסתפק בקריאה לאיחוד, לא נמתין עד שיבוא. נבנה את כוחנו המאוחד על דעתנו-אנו. נקרא לכל פועל ולכל חלוץ ולכל עולה בישראל להצטרף אלינו כדי לבנות גם בלי המתבדלים והמפלגים את האיחוד המכריע של תנועת הפועלים בארץ. נוקיע את אפסות הניגודים המובלטים, אבל נבליט את המהות החמורה של הניגוד המובלע - שלטון כת מול שלטון כלל בקרב תנועת הפועלים.

נחתור, קודם כל, להכרעה ברורה וניצחת בתוך ההסתדרות למען יעמוד בראש ההסתדרות, בראש בית העבודה הישראלי, כוח אשר יוכל ללכת ישר בדרכו, אשר ישאב את סמכותו מאמון הציבור הגדול והרחב של חברי ההסתדרות, אשר יזדהה הזדהות גמורה עם ההסתדרות ויישא בנטל שלה לשמה. כוח זה יהיה מוכן להתפרק בכל עת אם יתפרקו גם אחרים, למען תיווצר האחדות המקיפה והכוללת שיהיה בה שיתוף של אחריות, חופש של ויכוח ושוויון של זכות הכרעה.

הדרך הזאת מחייבת אותנו, את מפלגת פועלי ארץ-ישראל, למאמץ כביר ומתמיד, מתגבר והולך - עם גידול היישוב העובד, עם גאות העלייה, עם התרחבות העתודה החלוצית - מאמץ של הסברה, של חינוך, של ארגון, של גיוס כוחות וליכודם.

סיסמותינו הן:

כל פועלי ארץ-ישראל - הסתדרות אחת;

כל בית ההסתדרות - מפלגה אחת;

כל המדינה - לעם עובד אחד.

 

הערות: